דרוש וחידוש א לא

בסנהדרין (דף נד) דלר"ע לא בעי מעשה כלל בע"ז ולרבנן מהני מעשה זוטא כמו משתחוה לע"ז, וה"ה עקימת שפתיו במגדף פטור לרבנן כיון דהוי בלב, ולהתוס' שם במגדף כיון דדבורו לא אהני מידי, מבואר שם היכא דאיתא בקול ודבורו מהני כמו הנהיגה בקול בכלאים הוי מעשה לענין חטאת כמו משתחוה, א"כ ה"נ דבקולו מחמר והבהמה הולכת עי"ז הוי מעשה לחיובי עליו חטאת, וצ"ע: [אב"ה אעתיק פה מה שראיתי כתוב מאאמ"ו בגליון הר"ן שבת]

דף א' ע"ב בר"ן ד"ה ומקשו גם משכחת לה בכלי גבוה ג"ט דאין כרמלית בכלים, כמ"ש רש"י ז"ל (דף ח' ע"א) ד"ה פחות מכן, ואולי י"ל דס"ל להר"ן דאין כרמלית בכלים, היינו דהוי מקום פטור, אבל לא דהוי רה"ר, דלא כתוס' (דף ה' ע"א ד"ה כאן) ובאמת תמיהני על השמטות הרי"ף הברייתא דדף ח' היתה קופתו כו' דמזה משמע דאין כרמלית בכלים

דף ב ע"א בר"ן ד"ה ת"ר המוציא אלא הא מני בן עזאי היא אלמא לר"י לא ס"ל כבן עזאי, לכאורה תמוה, דהיכן מוכת כן, הא למסקנא לא מוקמינן בהגביה ע"מ להצניעו והכי איתא התם להדיא לא תימא ע"מ להצניעו, וא"כ אכתי י"ל דבע"מ להצניע גם לב"ע פטור, וראיתי שגם בתוס' כתבו כן דהכי מוכח בכתובות דר"י לא ס"ל כבן עזאי, והוא תימא, ואולי י"ל דזהו פשיטא דלב"ע ראוי להיות הדין דבע"מ להצניע חייב דכיון דמהלך כעומד כשנמלך אח"כ והוציאו הוי עקירה חדשה אלא דלא תימא דדוקא במהלך מרשות לרשות אחרת וכן מרשות למקום פטור הוא דאמרינן כשבא לרשות אחר נעשה כעומד אבל בחד רשות ובמקום חיוב לא אמרינן מהלך כעומד, וכמ"ש תוס' דמש"ה מעביר ד' אמות ברה"ר חייב ולא אמרינן בכל אמה ואמה כעומד, וא"כ שפיר י"ל דגם במגביה ע"מ להצניע פטור לב"ע, דכל זמן שהוא ברה"י בחד רשות ומקום חיוב לא אמרינן דכעומד דמי מש"ה הביאו ראי' ממה דמשנינן הא מני ב"ע היא, הרי דגם ברה"י מהלך כעומד, וא"כ מעביר ד' אמות ברה"ר דחייב טעמא אחרינא אית בה, אי דהלכתא גמירא לה, אי דמיירי בקופץ, או כמ"ש המהרש"א ז"ל בכתובות, דלקולא לא אמרינן מהלך כעומד רק במקום פטור, אבל היכא דליכא קולא אמרינן גם במקום חיוב מהלך כעומד דמי, וא"כ ממילא בע"מ להצניעו חייב לב"ע, אולם אף דאפשר לכוון כן בכוונת התוס' דכתבו סתם דכן מוכח בכתובות, אבל בדברי הר"ן לא משמע כן, דא"כ למאי הוצרך להביא כל השקלא וטריא דאמרינן התם הב"ע בנטלו ע"מ להצניע וכו', הו"ל להביא רק המסקנא דהא מני ב"ע, דמזה מוכח דגם במקום חיוב וברשות א' אמרינן מהלך כעומד דמי, אלא ודאי מורה לשון הר"ן דהראי' מדפרכינן וכה"ג מי מחייב ומסקינן דבן עזאי היא מוכח דב"ע כה"ג מחייב וא"כ קשה כנ"ל הא למסקנא כדאמרינן הא מני בן עזאי היא לא מוקמינן בע"מ להצניע, וצע"ג

דף ג' ע"ב בהרי"ף דהו"ל כזורק מרה"י לרה"י, וכ"כ תוס' ועי' בחידושי מה שכתבתי להקשות על זה

דף ד' ע"א בר"ן ד"ה ומיהו, ולא אמתני' דפ' לולב הגזול, לשון זה אינו מובן לי דהא מסקינן התם בסוכה דמתני' ביו"ט ב' דרבנן ובליכא שהות, א"כ לא נשמע משם הדין דבדאורייתא דאיכא שהות מפסיקין

דף ו' ע"א בר"ן ד"ה איבעי' להו, דכל זמן שלא בעל, כבר כתבתי בחידושי מה דקשה לי בזה

דף טז ע"א בר"ן ד"ה ומנ"ל דהכי הוא מסקנא, דהכי א"ר חלבו, תמוה לי, דאיך אפשר דהוכחת הרי"ף, הוא מזה, הא הרי"ף לא הביא כלל לדר' חלבו, ובאמת טעמא לא ידענא בהשמטה זו, והב"י סי' רנ"ג נתן טעם להשמטת הרמב"ם דהראה זה בדקדוק לשונו במה שכתב על גבו דמשמע תוכו לא, ועדיין לא הנוח לן על הרי"ף

דף יח ע"א בר"ן ד"ה ומיהו בירושלמי, ועד"ז אפשר לפרש מה דאמרינן לעיל לדברי האומר מחזירין. תמוה לי דאם עיקר החידוש דאף דהנטילה מע"ש מחזירין בשבת ולא מיקרי נתינה לכתחילה איך מביאים ראי' מההיא דר' אושעיא דלמא התם הי' הנטילה בשבת, והרי הר"ן כתב כעין זה לעיל (דף יז ע"ב) ד"ה ותוכו דלמא בההיא דר' הושעיא היו חמים שהוחמו כל צרכו עיי"ש, מכ"ש דיש להקשות כן דלמא מיירי בנטלו בשבת כדמשמע בלשון והעלינו לו קומקום כו' דמשמע דהי' הכל בזמן א' ולא הי' בין הנטילה לחזרה רק המזיגה וצע"ג

שם ע"ב ברי"ף אבל חמים שהוחמו כל צרכו מותר לשהויי ע"ג כופח, לא ידעתי אמאי דייק הרי"ף כופח ולא נקט רבותא יותר דע"ג תנור מותר

דף כא ע"ב בר"ן ד"ה ת"ר נותן אדם חמין, הא מודה דכ"ק מיהו אסורה, ק"ל מאי ראיה הא י"ל דמבלע בלע אבל אינו מבשל דכה"ג כתב הר"ן בסמוך בשם ירושלמי לחלק בין בליעה לבישול

שם בר"ן ד"ה ומהא שמעינן לדבריו הא דמסקינן הלכך קוץ ברה"ר, ביאור הדברים דע"כ קוץ מקרי אין נראה היזיקו, דהא מה דא"ר הלכך אין לפרש דלמד כן מגחלת עץ דמותר לר"ש דמשאצ"ל רק דרבנן ה"נ קוץ פחות מד"א הא לא נזכר בדברי שמואל להתיר גחלת עץ לר"ש אלא דסתמא דגמרא אמר לר"ש לשתרי, ול"ש לומר רבינא למד כן מסתמא דתלמודא, א"ו דלמד כן מגחלת מתכת, ומוכח דקוץ מקרי ג"כ אין היזיקו נראה, ואולם ק"ל הא לבה"ג מה דפרכינן דלר"ש לשתרי גחלת עץ לא בדרך ראי' מגחלת מתכת דהא התם הטעם דהוי כפיקוח נפש, דאפילו דאורייתא שרינן לה, אע"כ דפרכינן מסברא דבהזיקא דרבים ראוי להתיר דרבנן, א"כ יקשה על רבינא דלמאי הוצרך ללמוד לקוץ פחות מד"א בדמיון גחלת מתכת דג"כ אין נראה הזיקו הא אף בנראה הזיקו מותר מסברא

דף מד ע"א בר"ן ד"ה אלא, ואפילו לר' נתן בעל הערוך כו' אבל באיסורים דעלמא כו'. תמוה לי, הא הר"ן שם ע"ב הביא דברי הערוך שהביא ראי' ממוכרי כסות, והא מזה מוכח דבכל איסורים הכי הוא, וצע"ג

דף סה ע"א בר"ן, ל"ש במטה על צדה, עי' מה שכתבתי בחידושי לתמוה בזה

מסכת עירובין

דף ב' ע"א מתני' מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט, ר"ל אם החלל מקרקעיתו עד הקורה גבוה למעלה מעשרים דמסקינן לקמן (דף ג' ריש ע"ב) חלל מבוי תנן אבל הקורה רשאי להניחה למעלה מכ', ובקונטרס לא פירש כן ואחריו נמשך הרע"ב (אב"ה שהם ז"ל פירשו שהוא גבוה כו' היינו שהניחו את הקורה למעלה מעשרים)

שם גמרא אר"י אמר רב חכמים [דפוסלין מבוי גבוה למעלה מעשרים] לא למדוה אלא מפתחו של היכל דהי' גבוה עשרים אמה. קשה לי דלרב דאין טעם הפסול משום דליכא הכירא דלמעלה מכ' לא שלטא ביה עינא אלא דילפינן מהיכל דעד עשרים מקרי פתח ויותר מעשרים לא מקרי פתח, א"כ גם לחי לא מהני, כמו דלא מהני לרחב מעשרה משום דלא הוי פתח

שם ע"ב גמרא בין לרבנן בין לר' יהודא (דמכשיר במתני' בגבוה למעלה מעשרים אמה) לילפו מפתח שער החצר ולמה תנן במתני' והרחב מעשר אמות ימעט הא אשכחן פתח שער חצר דהוי עשרים רוחב ואקרי פתח. תימא דקאמר בין לר' יהודה, דמאי קשיא לר"י, ובמה נוכל ללמוד מפתח החצר יותר מהלימוד מאולם, הא גם אולם היה רחב עשרים וכדפרכינן באמת אח"כ ומוכח מזה בגמרא דר"י פליג גם על רוחב וא"כ מאי עדיפת ילפותא דפתח החצר מילפותא דאולם, ואין לומר דהקושיא דלמאי צריך ללמוד מאולם כיון דנלמד כן מפתח החצר, דהא צריך ללמוד מאולם לגובה יותר מעשרים

שם אמר אביי פליג בברייתא ר"י דלא פליג במתני' על הרחב מעשר אמות ימעט ובאמת כיון דמאולם גמר ופתח אולם הי' רחב עשרים מש"ה פליג בברייתא גם ברחב ומכשיר. וא"ת והא לקמן (דף יוד ע"א) על מה דפליג ר"י בברייתא ומכשיר ברחב מעשרה שאלו ועד כמה ואר"א עד שלש עשרה ושליש, וא"כ אכתי תקשה למה אינו מכשיר עד עשרים כרוחב האולם. וי"ל דרב לא סבר להא דר"א, גם בגמרא דחי ראיית רב אחי מפסי