דרוש וחידוש א כו

אף אם אינו מחייב אתולדה במקום אב, מ"מ משכחת דחייב ב' בנודע וחזר ונודע, ויהי' חידוש דאפילו עקירה לא בעי ממקום ד', אע"כ דבאמת עקירה בעי. מיהו בתוס' לעיל שם דחו פירש"י מכח קושי' זו, (אב"ה עי' לאאמ"ו ני' בכתביו חלק א')

דף צז ע"ב גמרא, רבי אומר דברים הדברים כו' אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני. מנינא דרבי היינו דקרא אשמועינן דאם עשה כולם בהעלם אחר, חייב על כל אחת ואחת, כמ"ש התוס' פ' כלל גדול (דף ע' ע"א ד"ה יכול). ותימא איך קאמר לעיל שם (דף ע' ע"ב) ע"מ דאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כל א' וא', הניחא אי סבר לה כר"י דאמר כגון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו משכחת לה דידע לי' שבת בלאו והרי גם ר"י לא אמר כ"א לרבנן דרבי, אבל לרבי דנפקא לי' מגז"ש דעלי' לדידי' מודה ר"י דבעי עד שישגג בלאו וכרת, וכמ"ש בתוס' שם (דף סט ע"א ד"ה כגון) וא"כ גם לר"י אכתי מי ניחא האי ברייתא דרבי, דתיקשי לרבי דידע ליה לשבת במה, וד' יראני נפלאות כוונת רבותינו בעלי תוס' ז"ל

שם גמרא והיכי משכחת דאמר עד דנפקא לרה"ר תנוח (ור"י סבר קלוטה כמי שהונחה, ונעשה הנחה כדנפקא ואיתעבידא מחשבתו וחכמים ס"ל דלאו כהונחה ולא איתעבידא מחשבתו). קשה לי, דא"כ למאי נקט ועבר ד' אמות הא גם בעבר רק אמה אחת היינו פלוגתייהו

שם גמרא נתכוין לזרוק ח' וזרק ד', הרי כתב שם משמעון (וחייב), ולאו היינו דאמר ליה רבינא לר"א (בהא דמרה"י לרה"י ועבר ד' אמות ברה"ר דמחייב ר"י שתים, א' משום הוצאה וא' משום העברה), ואמאי אי להכא קבעי לה, להכא לא קבעי לה, וא"ל באומר כל מקום שתרצה תנוח, (הא לא אמר הכי לא מחייב, אלא במקום מחשבתו וה"נ לפטור). תימא דהא בעירובין (דף צז) במתני' בהי' קורא בספר ונתגלגל מידו, קסבר ר"י דל"א קלוטה כמי שהונחה, ובתוס' שם (דף צח ע"ב ד"ה אלא) הקשו מהכא, וכתבו דהכא דוקא כיון דאינו מקפיד על החפץ, אנה ינוח, סבר קלוטה כמ"ש דמיא, משא"כ התם דאין רצונו שיפול שם הספר, וא"כ מאי פריך הכא, ומדייק דמדאמר ליה באומר כ"מ שתרצה תנוח, מוכח דבלא אמר אלא נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' פטור, והא הוצרך לאוקמי בהכי, דאי אמר לכי נפקא לרה"ר ביציאתה תנוח, איך שייך לחייבו משום מעביר הא לא רצה כלל במלאכה זו, והוי לגבי' מלאכת מעביר מתעסק. ואי באומר שתנוח בסוף ד' לא הי' בו משום קלוטה כמי שהונחה דמי

שם גמרא ולאו היינו דאמר ליה רבינא לרב אשי כו' וא"ל כ"מ שתרצה תנוח. עי' בחידושי הרשב"א ז"ל דמפרש, דלא קאי רק על האיבעיא דמתכוין לזרוק ד' וזרק ח', אבל במתכוין לזרוק ח' וזרק ד' קיים הדין דחייב, וכ"כ הרמב"ם ז"ל, ואולם לא ביאר לנו הרשב"א, הא באמת לכאורה נסתר גם דין זה מדלא מוקי לה בבעי לה לסוף ד', ואעפ"כ חייב משום הונאה, דדוקא לר"ה בדין נתכוין לזרוק ח' וזרק ד', ואולי י"ל לפ"מ שכתב הרשב"א מקודם בתירוצו על הקושי' בסתירת דר"י דהכא אדר"י דעירובין, ומחלק דר"י ס"ל דל"א קלוטה כמי שהונחה, אלא היכא דרצונו שתנוח שם או באומר כ"מ שתרצה תנוח, אבל אם הקפיד שלא תנוח שם, ל"א קלוטה כמי שהונחה, כיון דלא ניחא ליה שתנוח שם, וא"כ שפיר אמרינן דאי להכא קבעי' דהיינו לסוף ד', לאו להכא קבעי, ולית בי' דין קלוטה כמי שהונחה, ואי להכא קבעי לה, שתנוח כדנפקא לרה"ר, לאו להכא קבעי לה לסוף ד', והוי כנתכוין לזרוק ד' וזרק ח'. ובזה הי' נראה לי לפרש דברי רש"י ז"ל בשמעתין. ד"ה ולמאי דס"ד כו', והכא לא מחייב משום העברה ד"א כו', והוצאה אריכתא היא, ולכאורה תמוה אדרבה לא הוי הוצאה אריכתא, כיון דמיד נפקא לרה"ר הוי קלוטה כמי שהונחה, וא"כ איפכא הו"ל לרש"י לפרש, דמשום הוצאה לא לחייב, דהא נעשה כמונח בדנפקא לרה"ר ולא נתחייב בזה, כיון דלא נתקיימה מחשבתו, ולחייב רק משום מעביר ע"י העקירה מרה"ר, מתחילת ד' ע"י קלוטה כמי שהונחה, ולפי הנ"ל ניחא, די"ל דכוונת רש"י ז"ל, דכיון דלא ניחא ליה דתנוח עד סוף ד', ל"א קלוטה כמי שהונחה עד סוף ד', אמנם לפ"ז יקשה דאיך ס"ל דהגמרא בא לסתור הדין, דנתכוין לזרוק ח' וזרק ד', הא זה לא נסתר, דמה דאמרינן דאי לסוף קבעי כו', היינו דמש"ה דלא קבעי לי' שתנוח כדנפקא לרה"ר, ל"א בי' קלוטה כמי שהונחה, ועל תוס' שכתבו כן י"ל, דאולי לאידך תירוצם, למה דס"ל (דף פ') לחלק דהכא מיירי במתגלגל, ולהך תירוצא גם באינו רוצה שתנוח שם, אמרינן קלוטה כמי שהונחה אבל דברי רש"י ז"ל צע"ג. ובאמת תמוה לי להסוברים דמה דאמרינן ולאו היינו דא"ל רבינא לר"א בא לסתור הדין דנתכוין לזרוק ח' וזרק ד', והיינו מדלא מוקי בבעי ליה שתנוח לסוף ד', והיינו לפי הצד דאמרינן דאף בלא ניחא לי' שתנוח שם. אית בי' דין קלוטה כמי שהונחה, הא מה דבאמת בנתכוין לזרוק ח' וזרק ד' דלא דמי לשם משמעון, היינו כדאמרינן מי דמי התם כמה דלא כתב שם, לא מכתב ליה שמעון, הכא כמה דלא זריק ד' לא זריק ליה תמני', הא זהו שייך אם ל"א קלוטה כמי שהונחה אלא דנח לסוף ד', דהי' אפשר בזריקת תמני' בלא ההנחה שבנתים, אבל לר"י דקלוטה כמי שהונחה הא דמי ממש לשם משמעון דהא בזריקת עד סוף ד' בהכרח שנח כדנפקא מהבית מטעם קלוטה, והוי ממש כמו שם משמעון, וצע"ג

שם תד"ה למימרא דמחייב כו' ואור"י דא"כ כו'. תמיהני דמ"פ יקשה בהא דאר"י מחייב הי' ר"י שתים כו' ממאי כו' אבל אתולדה במקום אב לא מחייב הא אף אם ר"י מחייב שתים ליכא הוכחה דמחייב אתולדה במקום אב, די"ל דמיירי בנודע וחזר ונודע, דר"י ס"ל קלוטה כמי שהונחה, וחכמים ס"ל דלא כהונחה וחייב רק א' וצריך התבוננות להבין דברי קדשם

דף צט ע"ב רש"י ד"ה מוקף לכרמלית, או לא הקיפו אלא בית סאתים. תמיהני הא גם ביותר מבית סאתים הוי מדאורייתא רשות היחיד כדלעיל (דף ז' ע"א) וצע"ג

דף ק ע"ב גמרא לאו היינו מתני', זרק חוץ לד"א ונתגלגל (מן האויר לאחור) תוך ד"א חייב, ואר"י והוא שנח ע"ג משהו, [וה"ה תוך ג' לרבנן דלא סברי קלוטה כמ"ש דמיא, פשיטא דבעי הנחה ע"ג משהו] ומשני מתגלגל קאמרת, מתגלגל אין סופו לנוח, אבל האי כיון דסופו לנוח, אע"ג דלא נח (ס"ד) כמאן דנח דמי קמ"ל. כתב הרמב"ן ז"ל במלחמות בפ"א דמסכתין בסוגיא דכורת (דף ח') וז"ל, ואפילו למ"ד דתוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג כ"ש, התם בזורק ממקום למקום, דאין סופו לנוח כו' עכ"ל. ותימא דהא כאן מבואר דרבא סובר דגם בסופו לנוח היינו מלמעלה למטה בעי הנחה ע"ג כ"ש, וכן מבואר בעירובין (דף צז), דמדמי האי דרבא לקורא על האסקופה ונפל הספר מידי דבמסולק כמלא מחט מן הארץ גוללו אצלו, הרי דרבא מיירי מלמעלה למטה

דף קב ע"א גמרא, ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך, אלא כיון דקמכוין מחשבתו משוי ליה מקום. רא זכיתי להבין, דלענין הוצאה בפה למפטרי' משים דהוי כלאחר יד, בזה דבדרך אכילה בפה דאורחי' בכך לא מקרי כלאחר יד, וכמו אשה שיוצאת במחט התחובה בבגדה, דלא הוי כלאחר יד, כיון דאשה דרכה בכך, וכמ"ש תוס' לעיל בפ"ק (דף יא ע"ב), אבל עדיין אינו מוכח דמחשבתו משוי ליה מקום לדונו דכמונח על מקום ד' על ד' הוא

דף קג ע"ב גמרא, אמר ר"י מצינו שם קטן משם גדול, שם משמעון ושמואל [אע"ג דנתכוין לכתוב תיבה גדולה, וכתב מקצת, כיון דאותו מקצת הוי תיבה מתקיימת במקום אחר חייב, מי דמי מ"ם דשם סתום, מ"ם דשמעון פתוח], אר"ח זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר, מיתבי וכתבתם שיהא כתיבה תמה וכו', סתומה לא יעשה פתוחה, הוא דאמר כהאי תנא, דתניא ר"י בן בתירא וכו'. תימא דהא ודאי אין פרכת הש"ס על ר"י דמתני' דאיך שייך לומר על התנא דהוא אמר כהאי תנא, א"ו דהפירכא הי' על ר"ח, והא כיון דר"ח הוכיח כן מדר"י דזאת אומרת סתומה ועשאה פתוחה כשר, מאי פריך עליו מברייתא, הא מ"מ ר"ח הוכיח שפיר דר"י ס"ל דכשר, וע"כ פליג אתנא דברייתא זו, ומאי אולמא האי תנא בן בתירא דר"ח סובר כותי' לחלוק על אידך תנא, ממה דנימא דר"ח סבר כר"י לחלוק על אידך תנא: