דרוש וחידוש א כז

דף קה ע"ב גמרא חמת אחמתו נמי לא קשי' הא [דקתני הקורע בחמתו ועל מתו חייב] ר"י הוא, [דדשא"מ אסור] והא [דקתני הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין], ר"ש הוא [דדשא"מ מותר]. כתב רש"י ז"ל, דבהא שינויא מתורץ נמי מתו אמתו, ובתוס' הקשו דהא ע"כ מה דקתני במתו חייב, במתו דחייב עליו לקרוע מיירי, מדקתני בהו ויוצא ידי קריעה, והוי מלאכה שצריכה לגופה, כיון שהוא צורך מצוה, ונראה לר"י דלא מתרץ אלא חמתו אחמתו, אבל במתו לא פליגי דבמת דאינו חייב לקרוע מקלקל הוי, ובמת דחייב לקרוע הוי מתקן, וכתבו עוד, אע"ג דלקמן משמע דלצורך מצוה לא חשיב לר"ש תיקון, דהא יליף ממילה והבער' בת כהן דמקלקל בחבורה חייב הכא הוי יותר תיקון, דע"י הקריעה יכול ללבוש הבגד, או דהתם לא בא התיקון עד לבסוף, שבשעת הבערה וחבורה עדיין אין מצוה עד הגמר, אבל הכא בשעת קריעה בא התיקון מיד. דבריהם צריכין ביאור, דמי הכניסן ליסוד זה, דר"ש מודה דבמתו שמצוה לקרוע חייב, ולחלק בחלוקים דקים, נימא באמת דלר"ש פטור, ומוקמינן הכל במתו שמצוה לקרוע. והא ר"ש דמצוה לא חשיב תיקון, והא ר"י דמצוה חשיב תיקון, וכדרך שכ' תחילה בשם רש"י ז"ל: ונראה דבשלמא לרש"י דמתו תלי' בפלוגתא דר"י ור"ש במלאכה שאצ"ל שפיר י"ל דנכלל זה במה דאמרינן, הא ר"י דמלאכה שאצ"ל חייב וכו', אבל אחרי שכתבו התוס' דמצוה מקרי צריך לגופי', א"כ במה דמשנין הא ר"י דמשאצ"ל בהך עצמו אינו מתורץ מתו אמתו, דהא מתו הוי צריך לגופו, ובאת רק לומר דהא ר"י דמצוה מקרי תיקון כו', והוי תירוץ חדש, דאינו נכלל בתירוצו דמתרץ אחמתו, והו"ל לשנויי כן בהדי' א"ו מוכח דלא משנינן תירוץ אחר על מתו, אלא דקיימא תירוצא קמא והא במת דידי' כו' ולזה הקשו כיון דלר"ש לא חשיב מצוה תיקון, א"כ אמאי באמת לא משני הא ר"ש דמצוה לא הוי תיקון, הא ר"י דחשיב תיקון, והוצרכו לחילוקם: אולם תמוה לי הא לדבריהם בסוגיא (בסוף ד"ה מה לבשל) דהי' קבלה בידם פלוגתא דר"י ור"ש במקלקל בחבורה, א"כ ממילא לא צריך לדחוקי מה דנדחק רש"י דהא דקתני סיפא וכל המקלקלים פטורים ר"י היא, ולא הוי תנא דרישא, דזהו רק לרש"י לשיטתו, דמקלקל בחבורה תלי' בפלוגתא דמלאכה שאצ"ל ויקשה כיון דתנא דרישא דחמתו פטור דמוקי כר"ש דמשאצ"ל פטור, ממילא מוכח דמקלקל בחבורה חייב, ואיך קתני בסיפא וכל המקלקלין פטורין, לזה מוכרח לדחוק דבסיפא תנא אחר מתנא דרישא, אף דקתני בחד בבא אבל להתוס' דפלוגתייהו דמקלקל בחבורה היא פלוגתא אחרת אין כאן קושי' די"ל דתנא דמתני' ס"ל כר"ש בזה דמקלקל בחבורה פטור, וס"ל כר"ש בזה, דמשאצ"ל פטור, וכיון שכן מאי הקשו התוס' אע"ג דלקמן משמע דצורך מצוה לא חשיב תיקון לר"ש הא י"ל דבאמת לר"ש דמת דידי' פטור משום דל"ח תיקון, ומה דלא משני על מתו הא ר"ש, היינו משום דע"כ דמתני' לא ס"ל בהא כר"ש דמצוה ל"ח תיקון, דא"כ יהא מוכח ממילא דמקלקל בחבורה חייב ואיך קתני עלה וכל המקלקלין פטורין, והסוגיא מרווחת כפשטא

דף קו ע"ב גמרא, תנן אין צדין דגים מן הביברין ביו"ט, אבל צדין חיה ועוף, ורמינהו ביברין של חיה ועופות ודגים אין צדין מהם ביו"ט, בשלמא חיה אחי' ל"ק הא ר"י [דהצד צבי אינו חייב עד שיצוד לבית], הא רבנן, אלא עופות אעופות קשי', וכ"ת עופות אעופות נמי ל"ק הא בביבר מקורה, הא בביבר שאינו מקורה, והא בית דמקורה הוא, [ובין לר"י ובין לרבנן צפור למגדל אין, לבית לא]. קשה לי הא הך ברייתא קתני נמי חי' דאין צדין הרי דחי' אינו ניצד בביבר, ובחי' אין חילוק בין מקורה או לא דהא אינו יכול לפרוח, וכיון דחי' בביבר מקורה אינו ניצד, מכש"כ בעוף, וא"כ על רומיא דעופות ועופות ג"כ צ"ל דהברייתא כר"י, דחי' אינו ניצוד, וכ"ש עופות, ומתני' כרבנן דחי' ניצוד, וה"ה לעוף במקורה, וא"כ הו"ל לגמרא לומר עופות אעופות נמי ל"ק דתלי' בפלוגתא דר"י ורבנן

דף קז ע"א גמרא, וממאי דפטור, [דתנן גבי הצד נחש אם מתעסק בו שלא ישכנו הוא פטור] ומותר דתנן כופין קערה על הנר וכו' ועל עקרב שלא תישך. קשה לי הא אמרינן בברכות, הי' עומד בתפילה, ונחש כרוך על עקבו לא יפסיק אבל עקרב פוסק, הרי דעקרב הזיקו יותר קרוב לודאי מהיזק נחש, וא"כ דלמא בעקרב דוקא התירו מלאכה שאין צריך לגופו, ולא בנחש

דף קח ע"א גמרא, מנין שאין כותבין תפילין אלא ע"ג עור בהמה טהורה, וכן בברייתא לקמן כותבין תפילין ע"ג עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה, ולא ידעתי אמאי דקדק למנקט דוקא בהמה וחי', ושייר וע"ג עוף טהור, דס"ל לר"ה דג"כ כותבין

דף קיג ע"א גמרא, אר"י א"ש, כלי קיואי [כלי אורגים] מיתר לטלטלן בשבת. פירש"י דאין גרדי מקפיד עליהן, ולא הוי מלאכתו לאיסור. קשה לי וכי בשביל שאינו מקפיד עליו, לא מקרי מלאכתו לאיסור, דאינו מקפיד מועיל דלא הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, אבל מ"מ הוי מלאכתו לאיסור, ומיירי באמת לצורך גופו ומקומו

דף קיד ע"א גמרא כשתמצא לומר לדברי ר' ישמעאל דלמד מן עולת שבת בשבתו, דחלבי שבת שנתותרו למוצאי שבת, קרבים ביוה"כ, נדרים ונדבות [שיכול להמתין לחול] קריבין ביו"ט, [א"כ ק"ו חלבי שבת שנשחטו בזמן, וכי איצטריך קרא ליוה"כ]. תימא לי, הא פלוגתא זו דנדרים ונדבות אי קריבין ביו"ט, הוא רק בשלמי נדבה, אבל עולת נדבה, דלית בי' צורך הדיוט לכ"ע לא קריבה, וכ"כ בתו' בחגיגה (דף ח' ע"א) והכא הא בעולה מיירי

דף קטו ע"א גמרא, אמר ר' יוסי מעשה באבא חלפתא וכתב רש"י ז"ל, אבא של ר"י חלפתא שמו. קשה לי איך הזכיר ר"י את אביו בשמו, הא אמרינן בקידושין, דלא יזכיר אביו בשמו, לא בחייו, ולא במותו. ובני הבן יקיר לי קיר לבבי, רבי שלמה ני' תירץ לי עפ"י דברי רש"י פ' חלק (דף ק ע"א ד"ה בשמו), ואינו אומר רבי ומורי פלוני, מבואר דבמקדים שבח לפני שם העצם שרי, וה"ה הכא שהקדים אבא לשם העצם חלפתא, והקשה הוא כעין קושי' זו מפ' בכל מערבין (דף לו ע"א), אר"י אבטולמוס העיד, וכ' רש"י (ד"ה דידי'), ומתני' דרבי אבטולמוס הוא, והי' בינינו מו"מ של דברים בזה, [אב"ה הלא הם כתובים תוך תשובות אבא מארי ני' בחלק הכתבים]

דף קיז ע"א גמרא אדהכי והכי לשדינן, מבואר דאם לא הי' מצי למשדינהו, הוי ראוי להתיר ולדמות דמדהיכא דאית ביה לא שדי לה, אתויי נמי מייתי, וכ"פ תוס'. אבל תמוה לי, התם דאית ביה ס"ת, דמעיקרא הי' בסיס לאיסור ולהיתר בזה בא"א לנעור מדאדהכי והכי נפלה דליקה הוי היתר גמור, כמו בכל מקום, היכא דלא הוי בסיס, כגון בשוכח, או בסיס לאיסור ולהיתר, דמותר לטלטל בא"א לנער, אבל לאתויי כים שיש בו מעות, יהי' בסיס לדבר איסור לחוד, דאסור בכל מקום, אף בא"א לנער, וצע"ג, [אב"ה עי' מ"ש בזה א"א ני' בתשובותיו]

שם גמרא, דלא קבעי לה לעור, דהא אביי ורבא, לא זכיתי להבין, איך מקרי זה בשם אינו מכוון, הא במכוון מפשיט להעור בידים, אלא שאינו עושה כן לצורך העור ומקרי מכוין, אלא שאצ"ל כמו כיבוי, ואם נידון דניחא לי' בעור ומקרי צריך לגופו, ממילא הוי מכוין, ול"צ למפרך מדין פסיק רישא, ואם לא ניחא ליה בעור גם אם הי' פסיק רישא מ"מ הוי פ"ר דלא ניחא ליה וא"כ שייטא דפ"ר לא שייך כאן, דהא הוא מכוין, ותליא רק אם ניחא לי' בעור, והוי צריכא לגופא, או דלא ניחא לי' בעור, והוי אינה צריכה לגופה, וכזה הקשה הרשב"א ז"ל לקמן (דף קלג ע"א) גבי בהרת דקרי לה אינו מכוין, הא קוצץ במכוין בידים, ותירץ שם דלא אזהר רחמנא לא תיקוץ, אלא שלא יטהר הנגע, וזהו אינו מספיק כאן, וצע"ג

דף קכ ע"ב גמרא, אי הכי קשי' דרבנן אדרבנן, ק"ל הא י"ל ג"כ בהיפוך, דבכבוי, דאף אם יכבה ממש ליכא דאורייתא, למה דקיי"ל דמלאכה שאצ"ל פטור כר"ש מש"ה לא גזרו שלא יכבה, אבל במחיקת השם גזרו גרמא אטו מחיקה ממש דהוא דאורייתא וכזה חילקו בגמרא דלעיל (דף מו ע"ב) לענין דבר שאינו מתכוין, ועי' בתוס' שם ד"ה כל היכא דאף אם שורש מלאכה דאורייתא, כיון דהיא מלאכה שאצ"ל, הוי כמו דרבנן, עיי"ש וצ"ע: