דרוש וחידוש א כא

ע"כ הי' נ"ל כמו שכתבתי, לולי שאיני כדאי כנגד רבותינו בעלי תוס' ז"ל

שם גמרא, בגלילא שנו וכו' [הא דאין מטלטלים נר שיש בה שברי פתילה אף דמטלטלין כנונא, היינו כלי שיש בו אור לחמם אגב אפר, ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים) מפרש ר"ת דבגליל הוי להו רוב שמן, ולהכי לא בטלי שברי פתילה לגבי השמן. וקשה לי הא לר"ת בלאו השמן בטלי שברי פתילה להכלי כמו שברי עצים, דהא בסוגי' שם מדמה שברי עצים לשברי פתילה, אלא דשם בלאו האפר הי' צריך לנער, וא"כ ה"נ מכח השמן עכ"פ א"א לנער וממילא מותר מטעם דפתילה בטילה להכלי, וא"צ שהשמן יבטל אותו

דף מח ע"ב גמרא אי חיבור הוא [מספורת של פרקים ואם נטמא זה נטמא זה] אפילו להזאה נמי. ולא דמי לשלל של כובסין [ששוללין הבגדים זע"ז כדי שלא יאבדו דהוי חבור לטומאה, ולא להזאה] דהתם י"ל דמה דאינו חיבור להזאה היינו בנטמא כל אחד בפני עצמו דלא נחתה טומאה עליה מטעם חיבור, אבל אם נגע רק באחד והשני נטמא רק מדין חיבור באמת מועיל הזאה על אותו שנגע בו לחוד ומועלת ההזאה להשני מדין חיבור כיון דירד לטומאה נמי רק משום חיבור, אבל במספורת כיון דבלא חיבור לא משכחת לה לטומאה כלל, דהא כל פרק בפני עצמה טהור א"כ ליהני לי' הזאה ע"י חיבור לטומאה שבאה ע"י חיבור. מיהו דהא גופי' דשלל מסתפקנא אם נטמא ע"י חיבור אי מועיל הזאה, אבל מ"מ י"ל דהתם גם בנטמא ע"י חיבור גזרו שלא תועיל הזאה ע"י חיבור אטו דנטמא בלא חיבור, משא"כ במספורת דלא משכחת לה טומאה כלל שלא ע"י חיבור, ובתוס' בחרו דרכים אחרים, ופירושי נראה יותר פשוט

דף מט ע"א מתני' ראב"ע קופה [כשבא ליטול קדירה ממנה] מטה [הקופה] על צדה ונוטל, שמא יטול ואינו יכול להחזיר. שאם יטול הקדירה ויפלו הגיזין שבצדדים לתוך הגומא שישבה בהן לא יוכל לטלטל הגיזין ולעשות גומא ולהחזיר' בתוכה וכמו שפירש"י. והרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות כתב ונמצא כטומן לכתחילה בשבת, ולפ"ז גם בטומן בדבר שניטל בשבת אם נתקלקלה הגומא אסור להחזירה. ובגליון המשניות כתבתי שדבריו תמוהין, דהא כבר מוטמן מע"ש, והוי מהטמנה להטמנה. דקי"ל דאפילו ליטלו כולו ולתת אחר במקומו שרי, [ועי' בש"ע סי' רנ"ט סעי' ג' בשם י"א ובסי' רנ"ז ס"ד]

דף נ' ע"ב תוס' ד"ה מקצת עליו, ואין להקשות לפי' הערוך כו' ושמואל סבר כרבנן, ביאור הדברים אף דלהדיא קתני בדברי חכמים בברייתא לקמן (דף קכג ע"א] דאם היו מקצת עליו מגולים מותר, ס"ל לתוס' דמדלא פרכינן לשמואל מהברייתא זו פלוגתא דבן תודאי ורבנן דלכולהו עכ"פ במגולה שרי, היינו די"ל דדוקא התם בתבן וקש דמיד כשתופס למקום המגולה התבן נשמט ונופל, ואפילו טלטול מהצד ליכא, משא"כ הכא בסליקותא דעפר אינו נופל מיד אלא ע"י ניעור ומקרי טלטול מהצד, ומוכח כן מדאר"נ שם דלרבנן פוגלא ממטה למעלה אסור, הרי דבעפר לא מהני מגולים, לזה פרכינן ממתני' דכלאים דמוכח דלרבנן אפילו בעפר מותר, ולזה הקשו דלמא אתי מתני' כבן תודאי, אבל לרבנן במגולים אסור בעפר, ותירצו דמוכח דמתני' כרבנן מדלא קתני דבשבת אפילו מכוסה כולו מותר, ומוכח דלרבנן מגולים מותר אפילו בעפר, ובאמת אתותב דברי ר"נ דאמר דלרבנן בפוגלא ממטה למעלה אסור, ור"נ סבר כשמואל, ע"כ בשמעתין דלרבנן אסור מגולה או דפוגלא גרע יותר, דהעפר מלמעלה וצריך להגביה תחילה עם העפר. אמנם עדיין קשה על תירוצם דמה בכך דעליו מגולים קאי ג"כ על שבת הא להערוך דבמכוסים יש בו משום כלאים דהוי כזרוע, א"כ ממילא בשבת אסור מה"ט כמ"ש תוס' בדיבור הקודם, דדוקא טומן אבל מתכוין לזריעה אסור, הרי דבמקום זריעה גם בשבת אסור והוי כטומן וכולה מכוסה דג"כ דמי לזריעה דמשום כך אית ביה משום כלאים, בהכרח לומר דהערוך לא ס"ל כתוס' הנ"ל וס"ל דלענין שבת ליכא איסור משום דנראה כזרוע כיון דלא נשרש כדמוכח מהא דאמרינן לעיל (דף מה ע"א) דחטים שזרעם בקרקע דמותר לקחם בשבת לר"ש כ"ז דלא נשרשו, [ודברי תוס' הנ"ל דדוקא נקט טומן, דאי מתכוין לנטיעה כולהו אסור, הרי דגם בשבת אסור, תמוהים מההיא דחטים שזרעם בקרקע. אח"כ ראיתי דהמג"א (סי' שי"א ס"ק כ"ב) עמד בתמי' זו, גם בלבוש שם הקשה כן ונדחק ליישב ע"ש] א"כ י"ל דהערוך ס"ל באמת כן דמשום שבת ליכא איסור כל זמן שלא הושרש, והא דבעי' מקום מגולה, ע"כ משום טלטול העפר, ובזה מיושב דהא, דלא ניחא להו לתרץ בפשיטות דדחיקא לומר דמגולין, לא קאי אשבת דמסתמא אכולהו קאי, והיינו דהא הטומן אינו קאי על שבת דבשבת אפילו במתכוין לזריעה מותר, א"כ דלמא גם עליו מגולין לא קאי אשבת לזה הוכרחו לתרץ דהו"ל למתני בהדיא דבשבת אפילו מכוסים מותר, ולאפוקי מרבנן דראב"ת. ועוד יש לעיין בדברי תוס' לעיל (דף מג ע"ב ד"ה דכ"ע וכו') ואפילו לרבנן דראב"ת שרי כה"ג, ולכאורה תמוה, דהא ר"נ אמר להדיא דלרבנן פוגלא ממטה למעלה אסור, ובזה א"א לחלק כמש"ל דהתם דצריך להגביה עם העפר שעליו גרע דהא מדמודו הכא כיון דלא נעשה בסיס דאינו מניח לכל השבת דמי ממש לשוכח, א"כ ממילא גם כה"ג לשתרי, דהא קתני במתני' מגביה ומטה על צדה, וזהו כמעט קושיות תוס' לקמן (דף קכג) גבי פוגלא, ותירוצם שם כיון דמ"מ הניחו בכונה לא הוי כ"כ כשוכח, כוונתם מבוארה, דלענין זה הוי כשוכח דלא נעשה בסיס, ואין על ההיתר איסור טלטול, אבל מ"מ מה שמטלטל המוקצה בהגבהת ההיתר זה לא התירו רק בשוכח דלא פשע עיי"ש. הא משמע מדבריהם דהכא דלא ס"ל כן, דמדמי דין דהכא למעות שעל הכר, וכתבו להדיא אפילו מניח הוי כשוכח. ונלענ"ד דתוס' דהכא ס"ל באמת דדמי ממש לשוכח, וקושייתם דלקמן גבי פוגלא י"ל דבאמת לרבנן גם בשוכח אסור להגביה החבית, דמה שמטלטלין האבן ע"י הגבהת החבית הוי טלטול מהצד, ותוס' שם דהקשו כן, היינו דס"ל דהגבהת האבן ע"י החבית הוי טלטול גמור וכדדייקי בקושייתם שם אפילו טלטול גמור כו', ולזה שפיר הקשו דאם איתא דלרבנן אסור, גם לבן תודאי ליתסר דלענין טלטול גמור ליכא פלוגתא, אבל תוס' דהכא ס"ל דגם במגביה כיון דעיקר טלטולו רק בשביל ההיתר מקרי רק טלטול מהצד, וראי' לזה מדהקשו רק לרב מההיא דמעות שעל הכר, ולא הקשו גם לשמואל דמתיר רק טלטול מהצד, ושיעור דבריהם כך הוא, ועוד אמאי אסור הא תנן בפ' נוטל, אף דהתם שרי אפילו להגביה, מ"מ א"צ לזה לקושייתם דבלא"ה הקושיא שפיר דעכ"פ שרי לנער, ועלה כתבו ואפילו לרבנן אסור להגביה, וחלקו על מתני' דשוכח, מ"מ הך היתר דניעור שרי גם לרבנן דהוי טלטול מהצד, מדשרי במקצת עליו מגולים בפגה שטמנה בתבן. ומה דאסור בפוגלא היינו דצריך להגביה הפוגלא עם העפר, דזהו דוקא אסור לרבנן. והיוצא מדברינו לדינא בהניח אבן על החבית ע"ד שלא להניח שם כל השבת דלשיטת תוס' (דף קכג) אסור להגביה ולהטות על צדה דזהו טלטול גמור, ואף דקיי"ל כבן תודאי היינו בטלטול מהצד אבל זהו מקרי טלטול גמור אגב ההיתר דלא שרי רק בשוכח ממש, ומדרבנן נשמע לבן תודאי לענין טלטול ממש, אבל לשיטת תוס' (דף מג) דינו כשוכח ממש ומותר להגביה ולהטות על צדה, והכי משמע להדיא בש"ע (סי' שיט) וכתבתי מזה בחידושי לש"ע א"ח

דף נב ע"א גמרא, רבא אמר שאני פרה דדמיה יקרים, בהגהת אשרי כתב והמוליך פרה מעיר לעיר או פרה שמרדה יכול להוליכה במוסירה ופרה אדומה דדמיה יקרים אפילו בעיר יכול להוליכה במוסירה עכ"ל. ולדידי היה נראה דנהי די"ל דאביי ורבינא לא פליגי דזה מוקי לה בהכי וזה מוקי לה בהכי, אבל הא שינוייא דרבא לא ענין אוקימתא היא דהא באמת מיירי בפרה אדומה מותר בכל ענין, א"ו דפליגי על רבא בזה, וכיון דאביי ורבינא פליגי על רבא מה"ת לפסוק כרבא

שם ע"ב תד"ה היא של אלמוג וכו', וי"ל דאין זה בית קבול לא ידעתי אי' איפא מקומו דאמרינן בית קיבול העשוי למלאות דלא שמי' קיבול, הא אדרבה בסוכה (דף יד) אמרינן מ"ד בית קיבול העשוי למלאות לא שמי' בית קיבול קמ"ל. מבואר דבאמת אמרינן דשמיה בית קיבול, ועי' בתוס' שם שהעלו דאפילו עשוי למלאות לעולם שמיה בית קיבול, ועי' בפ"ק דלעיל בתוס'