דרוש וחידוש א כ

בשבת בחמין ליכא (דגם בהוחמו מע"ש א"א שלא יהא בהם צורך להפיג רתיחתן בצונן. וא"כ לא ירחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו בחמין) הרי דנותן חמין שהוחמו מע"ש לתוך צונן לפושרן ורוחץ במים שנפשרו בשבת

שם גמרא שמע מינה [מדשרי להניח פך של שמן בכ"ש] כלי שני אינו מבשל. קשה לי להפוסקים דעירוי מבשל רק כדי קליפה, וכ"ש דאינו מבשל היינו אינו מבשל כלל (עי' לקמן בתוס' דף מב ע"ב] איך מוכח זה מהכא דלמא גם כ"ש מבשל כ"ק והכא שרי משום דהכלי הוי במקום קליפה ואין השמן מתבשל

דף מא ע"ב תד"ה מיחם [אב"ה עי' מ"ש לקמן בעירובין דף צג תד"ה ל"ת]

דף מב ע"א גמרא, וה"א שמואל מכבין גחלים של מתכת דבמתכות לא שייך ביה כבוי מדאורייתא ומשום נזקא לרבים לא גזרו על השבות] אבל לא של עץ, ואי ס"ד סבר לה כר"ש [דכל כבוי חוץ מפחמין משאצ"ל הוא] אפילו של עץ נמי. קשה לי למ"ש הר"ן פרק חבית דמה דאין אומרים לנכרי כבה אף דהוי משאצ"ל והוי שבות דשבות במקום פסידא, משום דגוף הכיבוי במקום שצריך לגופו הוא דאורייתא וחמור טפי ולא שרו בה רבנן, א"כ טובא יש לחלק, דבגחלים של מתכות דאין בו כיבוי דאורייתא כלל בזה התירו משום היזקא דרבים, משא"כ בגחלים של עץ אף דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, מ"מ כיון דאם עושה אותה לפחמין הוי מלאכה דאורייתא חמור הוא ולא שרו בי' רבנן, ומכאן הוי תיובתא לסברת הר"ן

שם גמרא, ת"ר נותן אדם חמין לתוך צונן, [דמסתמא אותן שלמטה מרובין שדרך ליתן המועט במרובה], דברי ב"ש וב"ה אומרים דגם צונן לתוך חמין מותר, בד"א בכוס אבל באמבטי חמין לתוך הצונן, ולא צונן לתוך החמין, ורשב"מ אוסר, ואר"נ הלכה כרשב"מ, פירשו בתוס' דרשב"מ אסיפא קאי אבל בכוס דרישא סבר רשב"מ כב"ה דאפילו צונן לתוך חמין מותר, ואתי שפיר מתני' דשרי לתוך הכוס אליבא דהלכתא דהלכה כרשב"מ. קשה לי מאי אתי שפיר, הא אדרבא אם רשב"מ ארישא קאי דאף בכוס אסור בצונן מועטים א"ש טפי דקתני במתני' [המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו (מים מרובים) או לתוך הכוס] כדי להפשירן, דמשמע דקאי אדסמוך לי' דלתוך הכוס דמותר רק כדי להפשירן, אכן אם רשב"מ אסיפא קאי אבל בכוס בכל ענין שרי, צריך לדחוקי דכדי להפשירן קאי רק על לתוך מיחם, וכמ"ש הר"ן, אבל מ"מ אם רשב"מ ארישא קאי א"ש טפי. גם קשה לי איך רצו דמתני' אתי' כהלכתא הא רשב"מ דאוסר באמבטי אפילו צונן מרובים משום שהם חמין כ"כ סבר דכלי ראשון הוא א"כ מכ"ש דכ"ר ממש דאסור אפילו צונן מרובים, וכמ"ש תוס' (ד"ה אבל) דסבר דהוא כלי ראשון וכו', ובמתני' דקתני מיחם הומ"ל באמבטי הרי דס"ל לתוס' דאמבטי לא גרע ממיחם ודלא כדעת הרשב"א והר"ן, ואיך קתני במתני' במיחם שהוא כ"ר דמותר ליתן לתוכו מים

שם ע"ב בתוס' ד"ה אבל וכו', דעירוי אינו ככלי ראשון, ואינו מבשל יותר מכדי קליפה דבמס' ע"ז (דף עו) איתא רב עקביא זבין יורה מעכו"ם אהדר לי' גדנפא, ומסיק כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות, ואי עירוי ככ"ר א"כ אפילו הי' בולע בליעה גמורה פלט בניצוצות שהוא עירוי, אלא ודאי לא מבשל אלא כדי קליפה. קשה לי הא אף אם עירוי אינו ככ"ר היינו בעירוי חמין לתוך צונן אבל עירוי בניצוצות הוא על גובה הכלי שהוא חם שם דאפילו בצונן לשם הוי רותח דתתאי גבר מכ"ש בעירוי חם על כ"ר חם דהוי כ"ר ממש

דף מג ע"א תד"ה טבל, [אב"ה עי' בתשובות אבא מארי ני'

שם ע"ב גמרא, היכא דאיכא ככר או תינוק כ"ע לא פליגי [דמניחו על המת ומטלטלו ור"א דאסר להופכו ממטה למטה מיירי בדליכא ככר]. תימא כיון דהמטה לא נעשה בסים ממילא יהא המטה עצמו כמו ככר או תינוק דהא ככר או תינוק לאו דוקא דה"ה אגב כלי שרי [עי' מג"א סימן שי"א], וצע"ג

דף מד ע"ב תד"ה, יש עליה מעות וכו' והוי כגמרו בידי אדם. קשה. לי דבלא הניח בה"ש וגם אין דעתו להניח שם כל השבת ודאי לא הוי בסיס כדמוכח לקמן בפרק מי שהחשיך (דף קנד ע"ב) הב"ע בשליפי זוטרי והא מ"מ א"א לשומטו והוי בסיס, אלא ע"כ אי דכיון דלא הי' עליו בה"ש לא הוי בסיס אי מטעם דלא הי' דעתו להניח שם כל השבת [עי' מג"א רס"י רס"ה], ואף המניח שליפי זוטרי ע"ג כרים של חבירו, הא מדברי תוס' דהכא מוכח דאפילו בשל חבירו מדעתו מקרי בסיס [עי' מג"א ס"ס ש"ט]. ומרנא ר"ש איידלש הקשה מדברי תוס' לעיל דבאין דעתו להניח כל השבת, לא הוי בסיס, ולדידי תמוה יותר דבתרתי לטיבותא דלא הי' עליו בה"ש ולא הי' דעתו להניח כל השבת מוכח מהאי דשליפי זוטרי דלא הוי בסיס, ולומר דבהאי דשליפי זוטרי מיירי במניח עליהם ג"כ דברים החשובים כמו האיסור, זה דחוק, וד' יאיר עיני

דף מה ע"א רש"י, עד מוצאי יו"ט אחרון וכו' דאי משום סתירת אוהל כי מטא חש"מ לשתרי. איני מבין הא בפשוטו ניחא דביינות שמנים וסלתות לא שייך סתירת אוהל

דף מו ע"ב גמרא, רמי לי' אביי לרב יוסף מי אר"ש כבתה מותר לטלטלה, כבתה אין לא כבתה לא, תימא דהו"ל להקשות מרישא דקתני להדיא חוץ מן הנר הדולק בשבת, ובתוס' כתבו כן דרך הש"ס דאע"ג דהו"מ לאתויי רישא דקתני בהדיא מייתי סיפא ודייק מיני', והוא תמוה, וי"ל דודאי אביי נמי הוי ידע שנויי דר"י דבכבוי כיון דבכוון איכא איסורא דאורייתא, גם כי לא מכוון לר"ש נמי אסור מדרבנן, ומש"ה לא הקשה מרישא, מיהו מדיוקא דסיפא שפיר קשיא לי' והיינו לשיטתי' לקמן ריש פ' תולין [דף קלח ע"א] דאמר אביי מי סברת ר"א אדר"מ קאי [דר"מ מחייב חטאת ביוצא בעיר של זהב ועלה אמר ר"א יוצאת לכתחילה] אדרבנן קאי, משמע דאביי בא לחזק קושיות רב ששת שם דליכא מידי דלהאי חיוב חטאת ולהאי שרי לכתחילה ובפרקין לעיל (דף מד ע"א] ראב"ש אומר מסתפק מן הנר הכבה ואפילו בשעה שהנר דולק [דכיון דכבה והולך תו ליכא משום מכבה, רש"י] ואמר אביי עלה דפליג על אבוה דאלו אבוה סבר כבה אין לא כבה לא [דלא שמעינן דקשרי אלא מותר השמן שבנר ושבקערה דמשמע לאחר שכבה לגמרי, רש"י] וא"כ אביי לגרמי' בהני מקומות שפיר מקשה מסיפא דמותר שמן, ומדייק כבה אין ר"ל כבה לגמרי אין הולך וכבה לא ואמאי הא הוי דשא"מ, וא"א לשנויי שנויי דר"י כיון דבמכוון איכא איסורא דאורייתא דהא בהולך וכבה מתיר ראב"ש לכתחילה וממילא ע"כ לאבוה נמי אסור רק מדרבנן, מיהו ר"י דמשני לי' הכי, לשיטתי' אזיל בריש פרק תולין שם, דאמר שם אפרכת רב ששת אלמה לא הרי עיר של זהב, וסובר דאיכא מידי דלזה חייב ולזה שרי לכתחילה ושפיר י"ל דבהולך וכבה חייב לר"ש וכיון דאיכא איסורא במכוון באינו מכוון נמי גזרו בי' רבנן, והרי זה נכון

דף מז ע"א גמרא הנח לנר שמן ופתילה הואיל דנעשה בסיס לדבר האסור. הקשו בתוס' אמאי קאמר דפתילה הוי בסיס לדבר איסור והא היא עצמה הוי דבר איסור כדאמר לקמן ושוין שאם יש בה שברי פתילות שאסור לטלטלה וי"ל דפתילה כבויה הוי מוקצה גמור משום דמלאכתו לאיסור ואין משמשים בה בחול לשום דבר רק להדלקה, והוי כחצוצרות דכתבו בתוס' לעיל בפרק כירה [דף לו ד"ה ור"י] דגרע משאר כלי שמלאכתו לאיסור כיון דלא חזי להיתר רק מעט, ואף דמ"מ לר"ש שרי, מ"מ י"ל חצוצרות דוקא כיון דחזי מעט לשימוש היתר אבל פתילה דלא חזי לשום דבר אפילו ר"ש מודה דמה דלא חזי לשבת לשום דבר הוי כמוקצה מחמת אבן דאסור גם לר"ש וזהו הכל בפתילה כבויה, אבל הכא בנר הדולק דהפתילה עושה תשמישו להאיר לו אינו מוקצה והיה רשאי לטלטלו, מש"ה צריכים לטעמא דהוי בסיס לשלהבת. ובתוס' ז"ל, תירצו דשברי פתילה הוי שברי כלים ודמי לצרורות אבל פתילה שלימה שהיא כלי הוי שרי אי לאו דנעשה בסיס לדבר איסור. ובעניי איני מבין החילוק, דהא הפתילה שלימה הוי כלי ע"כ משום שמוש הדלקה, ואמאי שברי פתילה לא הוי כלי מהאי טעמא ליהוי כשברי כלים שעושין מעין מלאכתן דלא הוי מוקצה,