דרוש וחידוש א כב

(דף יז ד"ה ועל שאר)

דף נג ע"א רש"י ד"ה מרדעת וכו', ולאו משוי הוא, ושמואל אמר מרדעת מותר, כתב רש"י ז"ל דצערא הוא הילכך אורחא הוא ולאו משוי הוא לא זכיתי להבין דהא באמת כוי משוי כ"ז שלא גילה מע"ש שיהא לה למלבוש וקשרה מאתמול, וכמ"ש רש"י לקמן (דף נד ע"ב ד"ה כדאמרן) אלא דמיירי הכא בחצר דליכא משום משוי בזה כיון דהוא צערא לבהמ' מותר לטרוח עבורה ומשוי הכא מאן דכר שמיה, וד' יאיר עיני

שם ע"ב גמרא, ולבהמה מי גזרינן, והתני' היתה עומדת מחוץ לתחום. קשה לי, הא חילוק גדול יש בתחומים דלאו דאורייתא לא גזרינן משא"כ שחיקת סמנים דהוא דאורייתא

דף סא ע"ב גמרא קמיעין יש בהם משום קדושה כו', למאי נ"מ לאצולינהו מפני הדליקה, פירש"י לאצולינהו בשבת לחצר המעורבת כשאר כתבי הקודש קשה לי הא להדיא קתני מתני' גבי כתבי קודש להיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש וגבי אוכלין קתני להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת הרי דבכתבי קודש מצילין גם לחצר שאינה מעורבת

דף סד ע"ב מתני' בפלפל ובגרגיר מלח וכל דבר שתתן לתוך פיה [מבעוד יום אשה יוצאת בו] ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת. הטעם שאסור ליתן לכתחילה דנראה דהערמה היא עושת כדי להוציאו וכמ"ש התוס'. ועל פירוש הר"ר פורת שפירש דגזירה הוא משום שחיקת סמנים קשי' לי הא איתא בתוספתא (הובא בהרי"ף ס"פ שמונה שרצי') אין לועסים מוסכי בשבת אימת בזמן שמכוין לרפואה ואם מפני ריח הפה מותר, וכן פסקינן בש"ע (סי' שכח), הרי דמפני ריח הפה לא מקרי רפואה. והא הכא דפלפל דהוא משום ריח הפה ואסור, ולמה דמסקו תוס' דהטעם דחזי כמערמת להוציא ניחא, אבל להר"ר פורת קשה

דף סח ע"ב גמרא, ורבנן האי תורה אחת, מה עביד ליה וא"ת לימא דבעי להו לכדאמרינן בפ"ק דיבמות לפי שמצינו שחילק הכתוב וכו' יכול לחלק בקרבנותיהן, ומוהר"ש איידלס ז"ל כתב [על התוס' לקמן דף סט ע"א ד"ה כגון], דה"ה דהמ"ל הכי, וי"ל דבר פלוגתא דמונבז הוא רע"ק בלא"ה צ"ל דלא סבר כרבי דאתי' מעלי' עלי' דא"כ צריך שיהא זדונו בלאו (כמ"ש תוס' יבמות דף ח' ע"א] וא"כ קרבן בעי אזהרה והרי במכות (דף יג ע"ב) מוכח דרע"ק סבר קרבן לא בעי אזהרה, אע"כ דרע"ק לא ס"ל כרבי אלא דיליף מדריב"ל דצריך שיהא זדונו בכרת

דף סט ע"א תד"ה כגון [אב"ה עי' מ"ש לקמן דף צז ע"ב גמרא רבי אומר]

דף ע' ע"א תד"ה יכול כו' הו"א דמנינא אתיא שאינו חייב על א' או ב' עד שיעבור כל ל"ט. קשה לי דאיך אמרינן יכול על חרישה וקצירה חייב שתים הא מ"מ כיון דידעינן עכ"פ דעל חרישה וקצירה לבד חייב ממילא א"א לומר דאלה הדברי' אתיא דלא לחייב עד דעביד כל ל"ט דהא חייב על חרישה וקצירה לבד, וע"כ דאלה הדברים לחילוק מלאכות לחייב ל"ט

שם ע"ב תד"ה, נודע לו וכו', וא"ת דהשתא משמע דסבר רבא כו'. וקשה לי הא גם בלאו דברי רבינו שמואל דמיירי הכא בהפרשה אלא כדמסקי תוס' ג"כ קשה אההיא דרבא דלקמן אכל ב' זיתים חלב ונודע לו וכו' דלפי הצד דר"י ור"ל פליגי בידיעות יהא מוכח דרבא ס"ל בידיעו' אין מחלקו' ויקשה הא רבא ס"ל דבכל מקום הלכה כר"י לגבי ר"ל

דף עב ע"א תד"ה בעל חמש בעילות, והא דנקט שפחה חרופה ולא נקט במעילה. תמוה לי בתחילה טרחו התוס' דהאיך משכחת בש"ח דלא בעי ידיעה בתחילה כיון דאין בו אשם תלוי והוכרחו לתירוצם דמשכחת בעבר והתנה א"כ מה"ט נקט ש"ח לרבותא דגם בזה שייך דלא בעי ידיעה, וד' יאיר עיני וביותר תמוה לי במ"ש תוס' בתירוצם דאתי לאשמעינן אפילו בין מעשה למעשה וכו' וכן משמע וכו' דלמאי צריכים לראי' הא בפשוטו ע"כ מיירי רק בבין מעשה למעשה דאילו אחר כל המעשים פשיטא דידיעה אין מחלקת, דהא כיון דלא בעי ידיעה בתחילה אפילו כיפר ממש קודם שנודע על השניות הכל מתכפרים בכפרה זו כיון דלא בעי ידיעה, א"כ ממילא ניחא דלא הו"מ למינקט במעילה, דבממנ"פ בין מעשה למעשה בודאי מחלק דהא לא הי' בהעלם א' ואחר כל המעשים לא שייך חלוק דהא בכפרה על אחת מתכפר כולם בלא ידיעה דאינך. ומה"ט עצמו מיושב גם קושית תוס' דאיך משכחת בשפחה חרופה דלא בעי ידועה, דלענין זה משכחת בנודע לו על א' והביא כפרתו דאינך מתכפרים בממילא בזו דלא בעי ידיעה לכתחילה, והכל נכון

דף עג ע"א גמרא, קסבר רה"י ונמצאת רה"ר, נראה לי דאם זרק מרה"ר לרה"י בזה ב' אמות ובזה ב' אמות והוא סבר על רה"י שהוא רה"ר דמוד' רבא דחייב כיון דאף לפי טעותו הי' עושה מלאכת שבת בזריק' ד"א ברה"ר דהא בנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר לא פטר מטעם מתעסק אלא מטעם מלאכת מחשבת, והכא דנתקיימה מחשבתו לזרוק ד' אמות אלו מקרי מלאכת מחשבת, ואף דהוא לא נתכוין למלאכת הוצאה, רק לזריקת ד' אמות מ"מ לא מקרי מתעסק כיון דהכל משם אחד הוא דכולהו תולדה דהוצאה ננהו כנלענ"ד וכנראה מדברי הרשב"א בחי' פ' הזורק (דף צז ע"ב ד"ה והא דאמרינן)

שם רש"י ד"ה שאם עשאן כו' [עיי' מ"ש לעיל דף ו' ע"ג

שם ע"ב גמרא א"ר כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים א' משום קוצר וא' משום נוטע (דלצמוחי עביד). ובתוס' דאפילו לר"י דחייב במלאכה שא"צ לגופי' בעינן צריך לעצים דלא מקרי קוצר אלא בענין זה מידי דהוי אקורע ע"מ לתפור מדבריהם אלו נראה דס"ל דקורע שלא ע"מ לתפור אין הטעם משום מקלקל אלא דקריעה בעצמותה לא הוי מלאכה אלא בע"מ לתפור, וכן נראה מדברי הכ"מ (פ"י ה"י מהל' שבת) שכתב דפותח בית הצואר דאינו חייב משום קורע, כיון דאינו ע"מ לתפור, אף דהתם לפתחא הוי צריך, ואינו מקלקל, וכן נראה מדבריהם דתוס' במתני' ד"ה הקושר דשקלו וטרו אם מתיר שלא ע"מ לתפור חייב ובמקלקל פשיטא דפטור, אלא דכוונתם ג"כ דאף היכא דאינו מקלקל דפטור דלא הוי מלאכה רק ע"מ לתפור, וגם ממ"ש שם ולפ"מ שפירש"י בגמרא כו' שרי חד ומניח חד משמע דחייב אפילו בלא ע"מ לקשור, והא התם לא הוי מקלקל דהא זהו תקונו של היריעה, הרי דדבריהם בנוים להיכא דלא הוי מקלקל ותמיהני מאוד דהא מסוגיא דלקמן (דף קו ע"ב) דקורע על מתו חייב הרי להדיא דכל דליכא קלקול חייב אף שאינו ע"מ לתפור וכדקתני במתני' הקורע בחמתו וכל המקלקלים פטורים, דמשמע דרק מטעם מקלקל פטור, וכן מבואר ברמב"ם וכל זה צל"ע

שם תוס' ד"ה משום זורע, אבל אם התרו משום מרקד פטור) תמוה לי הא מ"ד משום בורר, מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח הפסולת היינו דיש במשמר גם משום בורר, אבל מ"מ מודה דאית ביה ג"כ משום מרקד, דהא גם במרקד נוטל אוכל ומניח פסולת, אע"כ דפלוגתייהו בהכי דלמ"ד משום בורר היינו דיש בו ג"כ ענין בורר, ומ"ד משום מרקד, היינו דיש בו רק משום מרקד ולא משום בורר, כיון דהפסולת למעלה, ובבורר האוכל למעלה, וא"כ בהתרו בו משום מרקד לכ"ע חייב אלא דפליגי בהתרו בו משום בורר, וכ"כ רש"י להדיא שם בסוגיא, וכן נראה דעת הרמב"ם (פ"ח הי"א) שכתב הבורר שמרים ה"ז תולדת בורר או מרקד וחייב, משמע דיש לחייב בין מדין בורר בין מדין מרקד, והיינו דפסק כרבה משום בורר ומפרש דאף משום בורר קאמר, ולשון תוס' צ"ע. גם קשה לי, איך אפשר דאינו חייב אם התרו בו משום מרקד, הא אף בבורר גופא אם התרו בו משום מרקד נראה דמהני לפמ"ש המהרש"א בסנהדרין (דף כו) דבכותש ודש אף דהוי באבות מ"מ כיון דהם מענין אחד חייב בהתרו בו על זה משום זה א"כ ממילא ה"ה בזורה ובורר ומרקד, דהא ליכא למימר דהם אינם דומים כ"כ זה לזה, כמו כותש ודש, דא"כ מה פרכא לחשוב נמי כותש, וביותר מה דפרכינן וליפוק חדא מהנך ולעייל כותש, הא י"ל כיון דדמי ביותר כותש לדש מש"ה הוי רק חדא, אע"כ דגם זורה ובורר ומרקד דומים להדדי כמו כותש ודש, א"כ אם התרו בזה משום זה, לכאורה יהי' חייב ומכ"ש במשמר אם התרו בו משום מרקד, ועיין: