דרוש וחידוש א יט

תד"ה מפני שמזיז וכו', ובלא"ה א"ב טובא בגג וכו'. קשה לי הא דמותר בגג בעפר לרבה היינו במגלגל בעלמא לא בדרך הטמנה, וא"כ למאי צריכי לאריכות הזה דא"ב בגג שיש בו עפר ולא בפשוטו דבחול ואבק דרכים עצמו הא"ב דלרבה אסור רק הטמנה אבל גלגל שרי ולר"י אסור, וצ"ע

בא"ד וקשה לפירושו דאמאי פליג רבה וכו'. קשה לי כי היכי דלרש"י ניחא דכולהו ס"ל דלית בזה משום עשיית גומא יהי' מאיזה טעם שיהי' פשיטא דלפר"ת י"ל דרבה ס"ל דלית בי' משום גומא ומה קשה לר"ת יותר מלרש"י. וביותר דהא מדפרכינן אלא לר"י נגזור מוכח דגם לר"י לית בי' משום גומא דאורייתא רק מדרבנן מדקאמר נגזור, א"כ איך שייך לעשות קושיא על רבה דאמאי לא גזר, וצ"ע

גמרא אלא למ"ד [היינו לרב יוסף דסבר דטעמא דר"י דאסור להטמין בחול לאו משום שמא יטמין ברמץ הוא אלא] מפני שמזיז עפר ממקומו, מאי איכא למימר בטעמא דאסרו חכמים מעשה דטברי' דהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין]. ואף דע"כ גם רב יוסף אית לי' גזירה דשמא יטמין ברמץ דהא מה"ט אסור להטמין בדבר המוסיף הבל היינו דוקא שיטמין מבעוד יום ואתי לחתויי אבל משחשכה ליכא למיחש כמו דליכא למיחש שמא יבשל בשבת, וא"ת מדאמרינן בספק חשכה טומנין את החמין, משמע משחשכה אסור, וי"ל [לרב יוסף דמבעוד יום חמור משחשכה] דלא בא למעט משחשכה אלא דאשמעינן הא גופא דאף בספק חשכה מ"מ מותר, ולא אמרינן דלמא יום הוא ולתסר דהא מבעוד יום אסור, וא"ת למה באמת מותר ודלמא יום הוא, וי"ל כיון דבבין השמשות מכל מקום אסור לבשל וליכא חששא דשמא יטמין ברמץ מש"ה שרי, וכמו דלדידן דמשתחשך אסור ומ"מ בה"ש מותר ול"א דלמא לילה הוא והיינו משום דלית בי' חששא דשמא ירתיח דסתם קדירות בה"ש רותחות הן, ה"נ לר"י אף דספק יום הוא מ"מ שרי כיון דליכא חששא דשמא יטמין, ובתוס' דחקו בזה ולא ידעתי למה ואולי לא הי' קשי' להו ממקום שהקשינו אלא כוונתם אמתני' דסוף פ' במה טומנין כסהו ונתגלה לא יכסנו משתחשך, הרי דמשתחשך אסור להטמין

שם ע"ב גמרא והאי תנא הוא דתני' וכו'. פירוש ר"ש היא דהאי חמין דפליגי בהו [היינו בחמין שהוחמו בע"ש], וא"א לפרש דפלוגתתם בהוחמו בשבת, ומתני' ר' יהודא היא דאמר בחמין אסור, דא"כ למה לי' לרבב"ח אר"י בסמוך לקבוע הלכתא כר"י, הא בל"ז סבר ר' יוחנן דהלכה כסתם משנה, אלא ע"כ משום דמתני' ר"ש היא, הוצרך לפסוק כר"י, והיינו דמכריע עדיף מסתם, וא"ת דלמא מ"מ מתני' ר"י היא, ורבב"ח אר"י היא גופא אתי לאשמועינן דמתני' כר"י דלא תימא דחמין היינו מע"ש ומתני' כר"ש, ומה דאמרינן אי מכללא וכו' ה"מ במתני' היינו דאי מכללא דלמא, באמת מתני' כר"ש, וממילא לא יהיה הלכה כר"י אף דר"י הוא מכריע מ"מ סתם מתני' עדיף, ואמר לי' בפירוש שמיע והטעם באמת דר"י ס"ל דחמין היינו בשבת ומתני' כר"י, וי"ל דא"כ אכתי למה צורך פסק הלכתא כר"י דאי דלא נימא מתני' כר"ש הא מ"מ אי מתני' כר"ש ממילא הלכה כן מכח סתם מתני', וא"כ אין הפרש להלכה אם פלוגתייהו בחמין בשבת ומתני' כר"י והלכה כן, או דפלוגתייהו בחמין בע"ש ומתני' כר"ש והלכה כן, דב"כ וב"כ הדין דבהוחמו מע"ש מותר, ובהוחמו בשבת אסור, וע"כ צריכים אנו לומר דמכריע עדיף מסתם משנה, ואי מתני' כר"ש ופלוגתייהו בהוחמו מע"ש הי' הלכה כר"י דמכריע ואף מע"ש אסור ושפיר הוי טעות לדינא, א"כ הדרין לדוכתין דע"כ פלוגתייהו מע"ש ומתני' כר"ש, דאל"כ אלא דחמין היינו בשבת ומתני' כר"י למאי צריך לומר דהלכה כר"י ואי משום דס"ד דמתני' כר"ש הא עדיין לא נשמע דאינו כן, דאף עכשיו שאמר הלכה כר"י מ"מ אפשר י"ל דמתני' כר"ש ומ"מ ההלכה כר"י משום מכריע. ולפ"ז קשה לי על הר"י שבתוס' (ד"ה בין) מאי הוכרחו לראי' דחמין היינו מע"ש ומתני' כר"ש והא ממקומו הוא מוכרע. ויראה דאפשר לומר דכך היא המדה דסתם מתני' ומכריע דברייתא שווי כהדדי ולא שייך לומר הלכה בבירור אי כסתם משנה אם כמכריע, ולזה אמרינן אי מכללא וכו היינו דס"ד דחמין היינו מע"ש ומתני' כר"ש והוי סתם נגד המכריע והי' הלכה רופפת ובספיקא, ואמר לו בפירוש שמיע לי, וקמ"ל בזה דחמין היינו הוחמו בשבת, ומתני' כר"י, ולאפוקי דלא תימא מתני' כר"ש, והי' הלכה בספק, ולזה הוצרך הר"י להביא ממרחק ראי'

שם גמרא מעשה שעשו אנשי טבריא [שהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין ואסרי להו רבנן] בטלה הטמנה ואפילו מבע"י. אכל ממתני' פ' במה טומנין, דאין טומנין בדבר המוסיף הבל ליכא למשמע דה"א דמיירי משחשיכה, ואף דמשחשיכה גם בדבר שאינו מוסיף הבל אסור כדאיתא לעיל פ"ב, זהו אחר שלמדנו ממעשה דאנשי טברי' דמוסיף הבל אסור מבע"י, וממילא דמתני' ספ"ב מיירי באינו מוסיף הבל, ומ"מ משחשיכה אסור, אבל לולי הוכחה מאנשי טברי' ה"א דמשנתינו דהכא איירי משחשיכה, ולעיל סוף פ"ב מיירי במוסיף הבל, ובתוספות הקשו כן ותירצו, ולא ידעתי על מה

שם גמרא, מה רחיצה [דקתני חמין שהוחמו בשבת אסורין ברחיצה ובשתי', אי לימא רחיצת כל גופו, הוחמו בשבת הוא דאסורין], הא הוחמו בע"ש מותרין, והתניא כו'. כתבו בתוס' (ד"ה אלא פניו) דהכל הו"מ למידק מסיפא דקתני הוחמו ביו"ט אסורין ברחיצה ומותרין בשתי', ואי רחיצת כל גופו הא זה גם בהוחמו מעי"ט אסור. ואיני רואה דקדוק מסיפא דהא כתב הרשב"א בחידושיו (ד"ה ואצל וכו') ולא תני חמין שהוחמו מעי"ט, שמעינן מיני' דוקא הוחמו ביו"ט אבל הוחמו בעיו"ט רוחץ בהם כל גופו אבר אבר, והרב אלפסי וכו', הרי דגם לדעת התוס' [שהוא דלא כרי"ף] אלא דרחיצת כל גופו אסור בהוחמו מעיו"ט, מ"מ זהו דוקא לרחוץ כל גופו כאחת אבל אבר אבר מותר לרחוץ גם כל גופו, וא"כ ליכא למידק כלל מסיפא, די"ל דמתני' ברחיצת כל גופו אבר אבר דמעיו"ט שרי. אבל מה אעשה דהרשב"א ז"ל בעצמו שם (ד"ה אי לימא) הקשה למה לא דייק הכל מסיפא, והוא עצמו מרא דהא סברא דאבר אבר מותר, ודעתי קצרה מהבין דעתו הרחבה

שם גמרא, ב"ש אומרים לא ייחם אדם חמין אא"כ ראוין לשתי'. כתבו בתוס' דווקא שמחמם אותם לצורך שתי', אבל לצורך רחיצה אע"ג דראוין לשתי' אסרו ב"ש, דהא ליכא למימר מתוך לכאורה דבריהם תמוהים, דמה ענין ראוין לשתי' לענין מתוך, אבל כוונתם כמו דלית להו לב"ש מתוך ה"נ לית להו הואיל, והכי מפורש בחידושי רשב"א שכתב ועוד דב"ש לית להו מתוך וכ"ש דלית להו הואיל. אמנם דברי התוס' והרשב"א נפלאו ממני, דהא בפ"ג דפסחים פריך מברייתא דהמבשל גיד בחלב ביו"ט וכו' ואי אמרינן הואיל אהבערה לא לחייב, והרי הך ברייתא מוקי לה פ"ג דביצה דלית לה מתוך, ואעפ"כ פרכינן דלימא הואיל, הרי דלא תלי' זה בזה [אב"ה עי' מ"ש אבא מארי בתשובותיו]

שם בתד"ה אא"כ ראוין לשתיה, ונראה לר"י דיכול לחמם אפילו ביותר מכדי שתי', כדאמר כו' נישיילה לאימי' אי צריכה ניחום אגב אמי'. תמוה לי, למה להו לראי' זו דאפשר לדחותה דמדרבנן אסור, והם משום מצות מילה הקילו, ואמאי לא הביאו ראי' מסוגי' ערוכה פ"ב דביצה (דף יז) ממלא נחתום חבית מים אעפ"י שאינו צריך אלא לקיתון אחד, הרי דביו"ט אף לכתחילה מותר בכזה. ומזה קשה לי לב"ה, כיון דס"ל דמותר להחם לרחיצת פניו ידיו ורגליו דזהו מקרי שוה לכל נפש, אמאי אסור להחם לרחיצת כל גופו הא בכלל כל גופו רחיצת פניו ידיו ורגליו, והמותר יהי רק כמרבה בבישול דמותר כההוא דביצה הנ"ל [אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו בזה בתשובותיו]

דף מ' ע"ב גמרא, ת"ר מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן, ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו. וכתבו בתוס' דאין האיסור במה דמפשיר המים דהא שרי להפשיר מים לצורך שתיה אלא האיסור דדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו, ועיין בהרא"ש דאחר שנטל ידיו לא יעמוד נגד המדורה, ועי' במג"א (סי' שכ"ח) דהוי כהוחמו בשבת דאפילו לרחוץ פניו ידיו ורגליו אסור, הרי דאפילו הוחמו בהיתר ואפילו פושרים אסור וקשה לי ממה דאמרינן לקמן (דף מב ע"א) לס"ד דלר"ש ב"מ אפילו בכלי שני אסור ליתן מים חמין בתוך צונן, אלא רחיצה