דרוש וחידוש א קצא

האמת כדברי המג"א הנ"ל. כי בד"מ א"ח הנדפס בפ"ע איתא שם הלשון ומשמע מדבריו (דהיינו הטור) דיותר טוב שלא להתחיל עד אחר קדושה. אלמא דאם התחיל יאמר מלה במלה. וכן משמע לקמן סי' קכ"ה עכ"ל. מדרמז על סי' קכ"ה משמע דהטעם דצריך לשתוק ולשמוע, אבל כיון דלשון זה אינו בד"מ דסביב הטור. אין תפיסה על הט"ז. די"ל דהיה ספק בכוונת הרמ"א כפי הנ"ל: מ"ש ב"א ידידי נ"י לתמוה על שאין אנו נוהגים בזה כפשטא דהש"ע רסי' קכ"ה. כבר כתבתי בגליון הש"ע בזה"ל אבל בכתבי האר"י כתב די"ל כל הקדושה עם הש"ץ מלה במלה: מ"ש ב"א רופ"מ שראה כתוב ממני בגליון ש"ע (סי' רעג ס"ד) דהכי מבואר בתוספות פסחים (דף קו) והרא"ש שם. דאינו מוצא שם רמז ראיה והאריך בזה: כוונתי בפשיטות דהרי עלה דההיא דפסחים דגחין ושתי דמיירי בקידוש היום הקשו תוס' הא אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. ותירצו דדוקא בהמוציא דצריך המברך לאכול כדאיתא פרק ראו ב"ד. אבל בקידוש דאינו חובה להמברך לשתות. והיינו דבמוציא דהוי ברכת הנהנין א"י לברך לאחרים אם אינו מברך גם לעצמו. אבל בקידוש דהוי ברכת המצות יכול לברך בשביל אחרים וא"צ לשתות שיברך גם לעצמו, הרי מפורש הכי בקידוש היום

דודו ידידו הד"ש עקיבא

להרב רבי יעקב נ"י דיין מצויין וחד מב"י דק"ק פוזנן

מה שדן מעכ"ת נ"י בחתיכה שלקח מחתיכות ובשלה ונאכל הבשר והכלים לפנינו. ואח"כ נודע שבחתיכות היה אחד מהם טרפה, אם נידון דאיסורא נפל. והחתיכה שבשלו היא הטרפה והכלים אסורים. אי דנין דמרובא פריש והכלים כשרים והחתיכות אסורים ודעת מעכ"ת נ"י דיש להשהות הכלים מעל"ע. ואח"כ יהיו הכלים והחתיכות מותרות:

הנה למה דנקט מעכ"ת נ"י בהיתר דהכלים מדין מרובא פריש אין שייכות להתיר החתיכות להשהות הכלים מעל"ע. כיון דכבר היינו דנין דהכלים מותרים עתה מכח רובא פריש, והיינו דנין דהחתיכה ההיא היתה ההיתר. ואיך אח"כ ע"י שהיית מעל"ע דהוי כנפל לים נחזור וניקום לומר דהחתיכה אסורה. ואלו באמת נשברו הכלים אח"כ ונפלו לים אח"כ היה ראוי לאסור החתיכות. כיון דכבר היינו דנין דהך דפירש הוא היתר. ועיין ש"ך (סי' קי סקמ"ה) אי פירש ממילא למאן דאוסר וכו' דמשמע לכאורה דמאן דמתיר פירש דמותר, זה באמת תמוה. דאדרבא למאן דמתיר. והיינו דנין בודאי דהך דהיתירא איך שייך דאח"כ כשנפל לים נחזיר לומר דהיה דאיסורא (ומצאתי אח"כ בפרי מגדים שעמד בזה. ויעויי"ש דאח"כ מיד הביא בשם הפר"ח דאם פירש קודם שנודע התערובות ונאבד. ואח"כ נודע דהותרו כולם. והסכים עמו היינו דבנאבד קודם שנודע דלא היינו דנין עליו לתלותו דמרובא פריש. אבל בנודע והותרה החתיכה ואח"כ נפלה בזה אין להתיר):

הן באמת הכלים בלא"ה מותרים דהבליעה הוי כמו נחתכה החתיכה דהך חתיכה בממנ"פ אם היה דאיסורא בטלה. כדאיתא בש"ע (סי' קא) וה"נ הך בליעה עם החתיכות אם הבליעה דאיסורא בטלה בתוך החתיכות, אמנם אעפ"כ, כיון דבאמת איכא רוב, ובלא הביטול הוי דאי דהך דהתירא אין שייך להתיר כשנפל אח"כ לים. ואין תקנה להשהותו להתיר עי"ז החתיכות. וביותר מזה אף בלא נודע עד אחר דנשתהו הכלים מעל"ע. לא ידעתי להתיר. כיון דהכלים שאב"י אסורים מדרבנן. א"כ עדיין צריכים אנו לדון עליהם והוי הספק בין החתיכות ובין הכלים לא עקרי נפלה לים. כיון דצריכים עדיין לדון עלה:

תו כתב מעכ"ת ני' לדון למ"ש רש"י חולין ספ"ז דבאמ"ה כיון דהוי חידוש לצרף גידים ועצמות, לא מצטרפין בתוך אכילת פרס ובעינן שיאכלנו כאחת, דלפ"ז ה"ה בנשבע שלא לאכול אינו חייב קרבן ע"י אכילת הכזית בכדי אכילת פרס, כיון דהקרבן חידוש הוא זה אינו מהדומה כלל, דהתם החידוש למחשבי' לגידים ועצמות בכלל אכילה, מש"ה בעינן עכ"פ אכילה גמורה ולא ע"י צירוף בכא"פ, אבל בנשבע דהאכילה הוי אכילה מעליא אלא דהחידוש הוא דמייתי קרבן על לאו זהו ענין אחר, ואינו נוגע לדון איך יהיה האכילה. גם כיון דעכ"פ מלקות איכא, וע"כ דנשבע שלא יאכל דעתו לסתם אכילה דקרא דהיינו כזית בכא"פ, א"כ הוי כפירש שלא אוכל כזית בכא"פ וממילא חייב קרבן כיון דעבר על שבועתו. והתוס' בשבועות (דף כא ע"ב) ד"ה ולא אמרו וכו' נתקשו דהא לענין קרבן ר"ש מודה דבעי' כזית, ול"נ דלק"מ, דהכי אמרינן דלר"ש סתם אכילה דקרא בכ"ש, אלא לענין קרבן היה ההלכה דלא מחייב רק על כזית מש"ה כיון דאכילה דקרא בכ"ש מפרשינן כשאומר שלא אוכל דדעתו על כ"ש כסתם אכילה דקרא וא"כ הוי כפירש בשבועתו כ"ש וממילא חייב כיון דעבר על שבועתו כמו בנשבע שלא אזרוק וזרק, אבל לרבנן דר"ש דסתם אכילה בכזית (עי' מ"ל פ"א מה' חמץ) ראוי לומר גם בשבועה שלא אוכל דדעתו אכזית, ונכון. מה דהקשה מעכ"ת על תוס' שבועות (דף כג ע"ב ד"ה דמוקי לה) בראייתי מההיא שבועה שאתן, הא י"ל דפרכת הש"ס דהוי מושבע ועומד וליתא בלאו והן, דאלו נשבע שלא יתן אינו חל, ומעכ"ת כתב להוכיח מזה דבשלא אתן הוי כולל, כיון דחל על פרוטה השניה שאין העני צריך לה חל ג"כ על פרוטה הראשונה:

במח"כ שגג בזה, דהדבר פשוט דאינו חל דלא מקרי כולל, כיון דא"א לעבור על השבועה בדבר רשות, דהיינו פרוטה השניה עד דעבר תחלה על שבועתו בדבר מצוה, ודמי ללא אוכל מצה דלא חייל, ולא אמרינן מגו דחייל על כזית שניה, וכן באומר לא אוכל תשע ועשר:

ובעיקר הקושיא, בפשוטו היה נראה דלק"מ, דמ"מ שפיר הוכיחו דעשה גרע מח"ש, דהא בח"ש קיימינן השתא דחייל שבועה לענין קרבן, ואף דבעינן דאיתא בלאו והן וכמ"ש תוס' באמת בסוף לדחות הך תירוצא, וע"כ דלהך תירוצא אמרינן דגם בנשבע שאוכל ח"ש חייל דיכול לישבע לעבור על ח"ש, וכדס"ל כן לקושטא דמלתא להרמב"ם, א"כ אלו דומה לח"ש היה ראוי לחול ג"כ בנשבע לעבור על העשה ועכ"פ הוכרחו לחלק בין ח"ש לעשה, כיון דעל ח"ש חייל השבועה גם לענין קרבן ועל עשה לא חייל לענין קרבן, יהי' מאיזה טעם שיהיה אמנם באמת אינו מספיק כ"כ דלענין זה דאין שבועה חל לעבור על עשה לא הוצרכו לראיה זו, דהיא משנה מפורשת נשבע לבטל את המצוה שלא אשב בסוכה, וע"כ דבאו להוסיף דאף לענין זה גרע דאפילו לקיים לא חל, ובזה שפיר קשה דלמא לענין לאו חייל לקיים ורק לענין קרבן לא חייל כיון דליתא בלאו והן. ולוה נראה לענ"ד, דהרי בלא"ה תמוהים דברי תוס' דהא בצדקה איכא לאו דלא תאמץ, וכמ"ש תוס' פ"ק דב"ב (דף ח' ד"ה אכפיי') וצ"ל דמ"מ הוכחת תוס' מלישנא דהש"ס דפריך מושבע ועומד דכתיב נתון תתן, והו"ל למנקט דכתיב לא תקפוץ, אע"כ משום דהעשה מקרי ג"כ מושבע ועומד, ולפ"ז ניחא, דליכא למימר דפרכת הש"ס לענין קרבן ומטעם דליתא בלאו והן, א"כ היא גופא תיקשי, דאמאי נקט הפרכא רק לענין קרבן ומשום דליתא בלאו והן לנקוט הקושיא ביותר דלא חייל כלל משום דמושבע ועומד בלאו דלא תקפוץ, אע"כ דגם משום העשה לא חייל כלל:

ואבאר יותר, דבאמת לשיטת הר"ן נדרים (דף ח' ע"א) להמעיין שם נראה דבנשבע לקיים המצוה לא שייך לומר אין איסור חל על איסור, ובאמת חייל השבועה לענין הלאו ופטור רק מקרבן משום דליתא בלאו והן, ואך בנשבע שלא לעבור בזה שייך אין איסור חל על איסור ולא חייל כלל כמו בכל התורה דאין איסור חל על איסור, ובזה נראה לי במ"ש הש"ך יו"ד (סי' רלח סכ"ו) דבהפרת בעל על שבועה הראשונה אינו חל השניה, והביא כן בשם הר"ם מינץ, וראיתי במקור הדין דדקדק כן מלשון רש"י שכתב משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו, משמע דבהפרת בעל לא חייל, אף דבכ"מ אמרינן דאיסורא מתלי תלי וקאי, ואי פקע הראשונה חל השניה, צ"ל דשבועה שאני, דאם לא חל בעידן דנשבע לא חייל כלל, עיי"ש, ולענ"ד ליכא ראיה, די"ל דבאמת דמי לכל התורה כולה וגם בהפרת בעל חייל השניה, אמנם זהו דוקא לענין הלאו דליכא מיעוטא רק מדין אין אחע"א אתינן עלה, בזה כיון דפקע הראשונה ע"י הפרת בעל חייל השניה, אבל לענין קרבן דאפי' בנשבע לקיים לא חייל, אף דל"ש בזה איסור חל על איסור, מ"מ לא חייל משום דליתא בלאו והן, א"כ לא מהני הפרת בעל על הראשונה, דמ"מ בשעת