דרוש וחידוש א קפז

ולא משום חינא, ואף דיש לחלק קצת דבנדוניא לא אמדו חז"ל כ"כ בבירור בדעת הבעל מש"ה אינה מוכרת אלא בב"ד, אבל מ"מ יש חשש דניחא ליה גם בנדוניא שלא תתבזה בב"ד, ואתפסי צררי, הא מ"מ כיון דיש חילוק באומד הזה בין כתובה לנדוניא מאן מפיס לחלק, ומי מכריחנו ללמוד דין שבועה בנדוניא מכתובה, כיון דלא מצינו בש"ס רמז דצריכה שבועה לנדוניא. ואדרבא דבהיפוך מרויחים בזה קושיית תוס' כתובות רפ"ה ד"ה ולשבועה: ואך באמת משמע מדברי הרא"ש כדברי הב"ש דלטעם הב"י הנ"ל גם לנדוניא צריכה לישבע מדכתב עלה דבזה ניחא ההיא דנפל הבית וכו' למ"ד בחזקת יורשי אשה וכו' דהתם דמת פתאום לא חיישינן לצררי, הרי דבלא מת פתאום גם לנכסי צאן ברזל צריכה שבועה, וצ"ל דהרא"ש ס"ל דגם בנדוניא שייך הסברא דאינו רוצה שתתבזה וכדעת הה"מ הנ"ל, (ומ"מ קשה לי לשון הרא"ש דבזה מיושב וכו', הא גם לתירוץ הראשין דמשום תנאי ב"ד מתפיס צררי ניחא דהתם בנכסי צאן ברזל דליכא תנאי ב"ד א"צ שבועה) והב"ש דנקט בפשיטות דלאידך טעמא דהרא"ש גם בנכסי צאן ברזל צריכה לישבע הדין אמת דהרא"ש ס"ל כן, וכנ"ל, אבל אינו הכרח לדינא, די"ל לטעם הזה ג"כ א"צ לישבע בנדוניא, דלא שייך כ"כ דאינו רוצה שתתבזה כדס"ל להריטב"א הנ"ל

ולענין לגבות מית"ק י"ל בממנ"פ אם נימא כהרא"ש ומטעם דאין אדם רוצה שתתבזה שייך ג"כ בנדוניא דמש"ה דרכו להתפיס צררי בשעת מיתה ואין גובין מית"ק. הא ממילא מדלא אמרינן לגבי מוכרת שלא בב"ד לאיכא בינייהו בין עולא לדר"י לענין נדוניא, (דאף דמצינו כמה פעמים היכא דקאמר הש"ס א"ב דהו"מ לאשכוחי עוד גווני אחריתא ולא חש להו. וכמ"ש תוס' ב"ב (דף ה') ד"ה ואפילו מיתמי, מ"מ הא כתב הלח"מ (פכ"ו ה"ו ממלוה) דאם כל הנזכרים בש"ס המה הכל על דרך חד דפלוני לקולא ופלוני לחומרא שייך להקשות דה"ל למנקט ג"כ גווני דהוי בהיפוך קולא למר וחומרא למר, וא"כ ה"נ דנקט הא"ב גרושה דחינא איכא ולא תתבזה ליכא, הו"ל למנקט ג"כ א"ב בהיפוך בנדוניא דשלא תתבזה איכא וחינא ליכא, ומ"מ אפשר היכא דנקט כמה גווני בזה לא הו"ל להשתמיט מלמנקט חד גוונא דהנ"מ בהיפוך, אבל היכא דנקט רק חד א"ב י"ל דלא דייקינן הכי, ולכאורה ראיה מפ"ק דמ"ק (דף ח) א"ב דעביד בחנם ולא נקט ג"כ איכא בינייהו מת חדש דהוי בהיפוך דרב לחומרא ושמואל לקולא, עיין בהרא"ש שם, וגם בסוגיא דילן מוכח כן דהא הו"מ למנקט א"ב ביורשים בנים דשלא תתבזה איכא וחינא ליכא, אולם בתוס' סוכה (דף כא) ד"ה שאין לה קבע נקטו להוכחה תדע מדלא קאמר א"ב וכו' מוכח דגם טעמא דחינא שייך בנדוניא וכמ"ש הה"מ) א"כ ממילא הדין דגובים נדוניא מית"ק כמו כתובה משום חינא, ואם כהריטב"א דבנדוניא לא שייך סברא דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו וכו' ממילא י"ל דליכא בזה חשש ת"ז מבע"ח דעלמא, דגובים ת"ז מית"ק. ואם כן לכאורה לכל הטעמים בין לטעם א' דהרא"ש דבתנאי ב"ד מתפיס ת"ז בין לטעמא ב' דהרא"ש דמתפיס סמוך למיתה כדי שלא תתבזה גובים נדוניא מית"ק דתרווייהו לית בהו או דשייך בנדוניא ג"כ חינא וכנ"ל, אולם לטעמא דהרא"ה רפ"ה דכתובות דנקט הטעם בסתמא דשעת מיתה זמנו, זהו שייך ג"כ בנדוניא, וממילא לפי הצד דבנדוניא ליכא משום חינא, הדין דא"ג מית"ק, ועיין תה"ד (סי' של"ב) ובתשובת הרשד"ם חלק אה"ע (סי' קלב) ע"כ לשוני מ"ש על האורים:

כעת שמתי עיני בתה"ד להבין רמיזתי, וראיתי שכוונתי היה למ"ש התה"ד שם בשם הרא"ש דסמך לדינא דבמת פתאום לא חיישינן לצררי כיון דהאידנא בלא"ה התפסת צררי לא שכיח לכך הוציא ממון בפלוגתא דרבוואתא, עיי"ש, ודברי הרא"ש אלו הם בתשובה (ריש כלל פ"ה) ולענין לגבות מית"ק, והנה בפשוטו דברי הרא"ש חתומים ותמוהים, דבשאלה שם לא נזכר כלל דמת פתאום, וטעם תשובתו ל"ש רק לענין מת פתאום, ולזה נראה לענ"ד דכוונת הרא"ש שם דכתב בתחילה לדעת הר"ח דגם בנשאת שייך חינא, אלא דהרמב"ם כתב דבנשאת לא שייך חינא ואין גובין מית"ק, וע"ז כתב בדרך ראיה דכיון דחזינן דגובין כתובה ליורשי אלמנות שקדשו בעליהן (נ"ל דהיינו דבעליהן נעשו קדושים שנהרגו פתאום וגובים ליורשי אלמנות, ואין דנין בזה דין אין אדם מוריש לבניו) משום דסמכינן על הך תירוצא דהר"ש מנביי"ל דבשעת מיתה מתפיס דל"ש כן במת פתאום, ומשום כיון דהאידנא דהתפסת צררי לא שכיח מוציאים בפלוגתא דרבוואתא ה"נ יש ללמוד בנשאת, ואף דלהרמב"ם ל"ש חינא מ"מ כיון דהאידנא ל"ש התפסת צררי יש לסמוך על הר"ח דגם בנשאת שייך חינא. כן נראה לענ"ד, וא"כ י"ל דהרא"ש הוצרך לזה לעיקר כתובה, אבל לנדוניא בלא"ה גובים, אף דלטעמא דמתפיס סמוך למיתה כדי שלא תתבזה זה שייך גם בנדוניא, וה"נ בנשאת עכ"פ אין גובים מית"ק להרמב"ם דל"ש חינא, מ"מ כיון דהאידנא ל"ש התפסת צררי סמכינן על אידך תירוצא דתנאי ב"ד מתפיס ת"ז, וזה ל"ש בנדוניא, אלא דהרא"ש דנקט טעמא משום שיטת ר"ח דגם בנשאת שייך חינא דזה מספיק גם לעיקר כתובה ולדינא בלא נישאת הא כתבנו די"ל דלב' טעמים דהרא"ש גובים נדוניא מית"ק, ואף דלדידן יש ספק מחמת שיטת הרא"ה דשעת מיתה זמנו, מ"מ מספיקא דרבוואתא גובים האידנא דלא שייך כ"כ התפסת צררי, ובזה עדיף דהוי כמו ס"ס בפלוגתא דרבוותא הא' שיטת הה"מ דגם בנדוניא שייך חינא, הב' שיטת הפוסקים דרק משום תנאי ב"ד מתפיס ת"ז דלא שייך כן בנדוניא, וממילא הוי נדוניא כשאר חוב דגובים תוך זמנו מית"ק:

ושמתי עיני גם כן בתשובת הרשד"ם שרמזתי עליו, וראיתי שכ"כ בפשיטות דנדוניא גובים מית"ק דהוי כשאר חוב ת"ז, כיון דלא הוי תנאי ב"ד, ולזה לדעתי הענייה ראוי לפשר ולצדד יותר הרבה לטובת האלמנה, ובזה בודאי יוצאים, כמ"ש הרמ"א (סי' קי) בשם תשובת הר"ן דאם הבע"ח רצה לוותר קצת דגובים מית"ק, וכן הוא בתשובת הרשב"א (סי' אלף ט"ו). ואף דבנ"ד היא מינקת חבירו ואינה יכולה להנשא עדיין מ"מ שייך טעמא דחינא, כמ"ש התה"ד (סי' ריז) וכן דרכי תמיד באלמנה לגבי ית"ק לפשר, ומעולם לא שמענו דאין מגבין לאלמנה מית"ק, ולדעתי הפשר הנכון שהאלמנה תוותר תוספת שליש, דבזה בלא"ה יש פקפוק אם הוא בכלל כתובה דאין גובין בראוי, עיין ב"ש (סי' ק"ה ס"ק ה') ובשו"ת מהרש"א (סי' נד), ובשו"ת בעי חיי להכנה"ג חחה"מ (ח"א סי' ר"ב) ומה שהכניסה תגבה בשלימות מהית"ק, כן נראה לענ"ד

ידידו אוהבו ד"ש עקיבא גינז מא"ש

ובההיא ענינא תמוהים לי דברי תוס' ב"ב (דף קנח ע"א) ד"ה וב"ה אומרים נכסים בחזקתן וכו' דא"כ כי מקשה מכמה ברייתות [צ"ל משניות] בפ' כל הנשבעין, ופריך נמי מברייתא דמוקי כב"ש, לישני ליה דייחד לה ארעא, ותמוה לי דמאי הקשו בפרכת הש"ס מברייתא, דזה נראה לעיקר קושייתם דעל הפרכות ממתני' ליכא קושיא כלל, דעדיפא מיניה משני דנשבעה ומתה ועיקר קושייתם על פרכת הש"ס מברייתא דדחיק לאוקמי כב"ש וכן הוא בתוס' יבמות (דף לז) ולזה תמוה לי הא על הברייתא א"א לתרץ דהא קתני יפה כח הבן מכח האב וכו' והאב אינו גובה אלא בשבועה, הרי דמיירי בענין דהאב צריך לישבע ולא מיירי בייחוד, דא"כ גם האב אינו צריך לישבע וצ"ע. תו קשה לי במ"ש תוס' שם וא"נ לר"י כי למה אין לחוש וכו', כדאמרינן באלמנה שתפסה מטלטלין וכו', ובעניי לא זכיתי להבין, דלאיזה מלתא הביאו ראיה מההיא דאלמנה שתפסה, וכי צריך ראיה שיש במציאות שתופסת, ולענין הדין דתפיסה מחיים מהני, הא אנן חיישינן הכא שמא תופסת ונוטלת עתה כתובתה שלא כדין, ומאי נ"מ אם מהני תפיסה מחיים או לא, גם בסיום דברי תוס' שם ואמרי' נמי רב לא מגבי כתובה לארמלתא, מה ראיה משם דמשום חשש דתפסה הוי, דלמא רק משום שמא התפיסה הבעל ומה תוספת ראיה יש מזה יותר משאר מקומות הנזכרים דאלמנה צריכה שבועה, וה' יאר עיני

עקיבא

לכבוד הרב רבי יאקב נ"י אב"ד דק"ק פילא

ע"ד עסק ביש באשת פלוני, שנקראו למקומו שני רבנים מומחים והם עמדו על שורש הענין בדרישות וחקירות ועשו פס"ד, ובענותנותיכם לא רציתם לתווך הדין, והטלתם תנאי במכתב פס"ד באם דעתי הקלושה ונמוכה מסכים עמכם, ופקודתכם על בעל האשה להראות לי הפס"ד ולבקש לחוות דעתי: ביסוד הדין שהורו המורים הנ"ל שיכול הבעל לגרשה בע"כ, ואין בזה משום חרם דרגמ"ה, גם