דרוש וחידוש א קפו

כתב הרמב"ם דכופים אותו לגרשה

וכיון שכן דפלוגתייהו דתוס' והרמב"ם תליא רק בזה אם סגי לן בהפרשה, ממילא לפי מ"ש הרמ"א (סי' קיז ס"א) וכ"ש בזינתה תחתיו דמאיסה ליה דשרי בכה"ג, ממילא קם הדין דאין כופין אותו לגרשה. ולכאורה עלה בדעתי דאם עדיין לא קיים פו"ר דכופים אותו כמו נשא אשה ושהתה עמו י' שנים ולא ילדה, ואף ביש לו זרע קיימא דהתם אין כופין הא כתב לחלק דדוקא בשהה י' שנים ולא ילדה. דאפשר דמ"מ יוליד ממנה. מה שא"כ בעקרה בעינן דוקא שקיים פו"ר, וה"נ בזינתה דאסורה לו לעולם, ואף דהרמ"א (סי' א וסי' קנד) כתב בשם הריב"ש דאין נוהגין לכוף בכך ולא למי שנשא עקרה וזקינה, מ"מ הא מבואר בהריב"ש דאין הב"ד רוצים להזדקק לזה מחמת ריבוי קטטות שיסתעפו בכל יום, ממילא בודאי אם עושים כן וכפו ליתן גט לא מקרי גט מעושה דהא הכפיה מדינא דגמרא. וא"כ יש לעשות כן בזינתה ועכ"פ בנ"ד דהכפיה ממילא מחקי המלך. אמנם העומד לנגדי לפי מה דמחלק החלקת מחוקק (סי' קיז ס"י) דדוקא בשהה י' שנים חוששין שלא ישא אחרת כיון דבת תשמיש היא אבל ברואה דם מחמת תשמיש דאסורה לו לעולם מסתמא ישא אחרת ואין כופין אותו, ולענ"ד יש סמוכים לזה מלישנא דהרמב"ם והש"ע (סי' קנד) ואם אמר איני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתייחד עמה אין שומעין לו וכו', ובפשוטו לעניותי אין מובן דמה ענין איני בועלה בשהה י' שנים. וכי התשמיש עמה אסורה לו, ולזה נ"ל הכונה אף שיהיה בלי אשה לתשמיש ויש מקום לסמוך דבודאי ישא אחרת אפ"ה חיישינן לזה כיון דבת תשמיש היא ומצפה לה, וא"כ ה"נ בזינתה דודאי ישא אחרת ולא כייפי' ליה, ואף למנהג אוסטרייך דאף בהמירה חיישינן לתקנת רגמ"ה וצריך שיזכה לה גט קודם שישא אחרת (עיין ברמ"א סס"י א) מ"מ י"ל כיון דודאי ירצה לישא אחרת משום זה בודאי יגרשנה ואין כופים אותו עתה לגרשה

אמנם י"ל אף דהנכון כמ"ש בפלוגתא דתוס' והרא"ש אם סגי לן בהפרשה ולא מצינו להרמב"ם דחייש לעיגון דידה, מ"מ לעומת זה בהיפוך גם בתוס' לא מצינו דס"ל דמשום עיגון דידה אין כופין. אלא דהעיקר כוונת דבריהם דמצד הב"ד אין כופין. וזהו שכתבו אם לא ירצה לא יגרשנה, אין כוונתם דלא ירצה לעשות רצונה דעל זה ל"ש סיום דבריהם אלא שלא תשמשנו דזה אין תביעתה שלא תשמשנו אלא דכוונתם דודאי הב"ד אומרים לו שיגרשנה אבל אם לא ירצה הבעל סגי בהפרשה ולא יגרשנה ומש"ה לאו סתמא לגירושין קאי כיון דהב"ד אין כופין כ"ז שלא תבעתו בב"ד לפטרה בגט, ואף בתבעתה כיון דאפשר שתתפייס בלא גירושין והב"ד אין כופין אז לא מקרי סתמא לגירושין. והיה מיושב בזה דלכאורה קשה מה הרויחו תוס' בזה, הא מ"מ משכחת סתמא לגירושין באשת כהן שנאנסה, וכן בכל הנך דחשיב במתני' דס"פ המדיר דכופים להוציא, ולפי דברינו מיושב דגם בכל הני הכפייה רק מצדה שהיא תובעת הגט, ואם תתפייס אין לנו בכך, מש"ה לא מקרי סתמא לגירושין קאי (אך עדיין אינו מיושב כל צרכו, דהא משכחת במעוברת חבירו דכופים אותו לגרשה ולא מהני הפרשה וכן בשהה י' שנים ולא ילדה, וצ"ע), וא"כ כל דברי תוס' והרמב"ם רק אם לדידן מצד האיסור מהני הפרשה ולא דברו מענין כפייתה אותו כלל, ומש"ה לא הזכיר המג"א בתשובתו הנ"ל כלל מדברי תוס' הנ"ל ולדינא בתובעתו לפטרה בגט אין הדבר מוכרע לקטן כמוני, כן נראה לענ"ד

וחכם אחד הביא ראיה דבזינתה יכולו לכופו מדברי תוס' סוטה (דף ז' ע"ב) ד"ה ש"מ כותבין שובר וכו', דיכול לעכב הגט אצלו, הרי מבואר דבאין לו טענה, היינו למ"ד דכותבין שובר אינו יכול לעכב הגט דחייב לגרשה, ואין בזה סרך ראיה, דאנן הכי אמרינן ש"מ כותבין שובר, דאל"כ הו"ל למתני מקרעת כתובה שכך הוא מעיקר הדין והיא מחוייבת לעשות כן כפי הדין. והוא יכול לכופה לעשות כפי הדין ע"י עיכוב הגירושין אבל למ"ד כ"ש ל"ש למתני מקרעת, דהא מעיקר הדין סגי בשובר, ואם הוא מכריחה לקרוע הכתובה ע"י עיכוב הגירושין היינו דכופה לעשות מה שאינה מחוייבת מעיקר הדין ל"ש למתני ומקרעת כתובתה, דהוי כאומר שמעכב הגירושין ע"מ שתתני לי מאתים זוז דזהו ענין אחר, ול"ש לענין שובר, ופשוט ונכון: גם נ"ל דאין כוונת התוס' דמעכב הגירושין דבזה ל"ש לשון דמעכב הגט אצלו, אלא כוונתם דמעכב הגט אצלו שלא יהיה לה הגט לראיה ולא מיירי כלל מעיכוב הגירושין, ואפשר דאזלי אפילו לתירוצם א' יבמות הנ"ל דההיא דסוטה דיכול להפרישה, היינו בגט דגם בדאורייתא לא סגי לן בהפרשה ול"ש עיכוב הגט בשביל חזרת הכתובה דאנן לא שבקינן ליה בלא גט, אלא דמעכב ראיית הגט דמגרשה ע"מ שתחזירי לי את הנייר דמהני, כדאיתא גיטין (דף עה ע"א) ובעלמא כה"ג אחר שקיימה התנאי והחזירה לו הגט יכולה לכופו ליתן לה הגט או כתב אחר לראיה שנתגרשה או שהב"ד כותבים לה שנתגרשה, ובזה אם אין כותבין שובר יכול לעכב שלא ליתן לה כתב ראיה עד שתקרע הכתובה: ועוד היה לי לדחות ראיות החכם הנ"ל עפ"י דברי המג"א בתשובתו להנ"ל דבזינתה אם אין מחויב לגרשה הוא חייב ליתן שאר וכסות, א"כ י"ל דלמ"ד אין כותבין שובר ומעכב הגירושין בשביל כך אינו חייב לה שאר כסות, דהא רצונו לגרשה אם תקרע הכתובה, אבל באמת אין מובנים לי דברי המג"א, דכיון דאסורה לו מחמת מעשיה ליכא חיוב מזונות, עיין יבמות פרק יש מותרות (דף פה ע"א). ומתוך דברינו יש לדחות עוד ראיית המג"א מדברי תוס' כתובות (דף סג) די"ל דהתם אזלי לתירוצם א' ביבמות (דף לז הנ"ל) דגם בדאורייתא לא סמכי' על ההפרשה, מש"ה בנטמאה כופין אותו לגרשה, (וי"ל ג"כ דאף אם בזינתה אין כופין דמאיסה עליו, התם דרק מחמת דיבורה אסורה דאומרת טא"ל לא מאיסה עליו], אבל לאידך תירוצא דמדאורייתא חמירא ליה וסגי בהפרשה י"ל דמשום עיגון דידה לא חיישינן וסגי בהפרשה, ואין כופין אותה לגרשה בגט

ידידו אוהב שארו עקיבא

לכבוד ידידי הגאון אב"ד דק"ק לונטשיץ הרב רבי חיים נ"י

ע"ד הענין אם כתובה נגבית מהחוב שירש בעלה מאביו: מ"ש כבוד רומעכ"ת נ"י כיון דמעולם לא היו המעות אלו ביד הבעל אין כתובה נגבית ממנו, דהו"ל ראוי, ודמי למ"ש הח"מ (סי' ק' ס"ק יט) והב"ש (שם ס"ק יז) ולמדו זה מדברי הרי"ו, זהו נכון ופשוט מאד לענין עיקר כתובה ותוס', אבל נדוניא י"ל הוי כשאר חוב דקיי"ל דגובה אפילו משכר פעולה, אח"כ ראיתי בבית מאיר סי' הנ"ל שהביא נידון זה ממש ומחלק בין כתובה לנדוניא ומסתפק קצת בהוספת שליש: אמנם לענ"ד לענין נדוניא יש לדון ולפקפק טובא די"ל דאין גובין מית"ק דבזה לא תקנו משום חינא ודלא כמ"ש באורים (סי' ק"י סק"ד) ואעתיק לכבודו מה שכתבתי על האורים, וז"ל, אין זה בירור, עיין אה"ע רסי' ק"ג בהגהה וב"ש שם דלענין מוכרת שלא בב"ד משום חינא פליג הה"מ והריטב"א אם נדוניא בכלל הזה, ובזה לענין לגבות מית"ק יש עוד צד דגובים, למ"ש תוס' פ"ק דב"ב (דף ה) דרצו להוכיח דאפילו ת"ז אין גובין מית"ק דחיישינן לצררי, כדאשכחן גבי אלמנה דאינה נפרעת אלא בשבועה אף דהוי ת"ז [ולא ידעתי אמאי נקטו ההוכחה בדרך דמיון משבועה לגבייה מית"ק דיש לדחות ולחלק דדלמא חששו כן רק לשבועה דאין מפסידים אותה בכך אבל לא להפסידה לגמרי, אמאי לא נקטו ההוכחה בפשוטו מדמצרכינן בערכין הטעם דאלמנה גובה כתובתה מית"ק משום מזוני], ודחו דכתובה שאני דהוא תנאי ב"ד מתפיס לה צררי ת"ז עיי"ש, וכ"כ הרא"ה רפ"ה דכתובות ומיישב בזה קושיית תוס' שם ד"ה ולשבועה, ולטעם זה בנדוניא דלא הוי תנאי ב"ד דמי לשאר חוב דקיי"ל דת"ז גובה מית"ק, וכן לטעם שכ' הרמב"ן בחידושיו ריש ב"ב והר"ן פרק אלמנה ניזונית (דף קכב ע"א) דשאני כתובה דדרכן היה להניח על השולחן עד שהוצרכו לתקן שלא יעשו כן, י"ל ג"כ דזה שייך רק לעיקר ותוס' אבל לא לנדוניא, ואך לאידך טעמא דבשעת מיתה דרכה להתפיס צררי שייך ג"כ בנדוניא, וכן כתב הב"ש בפשיטות (רסי' צז) לענין שבועת אלמנה דלגבי נדוניא תליא בב' טעמים הנ"ל: ובאמת מה דנקט הב"ש בפשיטות דלטעם ב' דהרא"ש הנ"ל גם בנדוניא צריכה שבועה, לכאורה אינו מוכרח דהא הרא"ש הסביר הטעם דבשעת מיתה דרכו להתפיסה משום דלא תתבזה אשתו בב"ד, א"כ י"ל דזהו לעיקר כתובה אבל לא לנדוניא דאינו חושש כ"כ ע"ז, כמ"ש הריטב"א הנ"ל לענין מוכרת שלא בב"ד, דבנדוניא ליכא משום טעמא דאין אדם רוצה שתתבזה בבית דין