דרוש וחידוש א קפד

ויתנו שטח"ז ממטלטלי, מ"מ במה נתחייבו היורשים לעשות כן. הלא לא עתה מחדש נתן מתנה לחתנו רק מה שמחויב מדין שטח"ז, וכיון שעל חיוב ההוא יכולים היורשים לסלק החובות במטלטלים ופקע חוב דשטח"ז, לא זכה כלום ע"י הצוואה ואין מחויבים לסלק להבע"ח קרקע מכח הצוואה, ויש ללמוד זה מדברי תוס' ב"ב (דף קעה ד"ה רב ושמואל) ומשום מצוה לקיים דברי המת נמי ליכא כיון דלא השליש לשם כך, דדעת הרבה פוסקים דלא אמרינן בזה מצוה לקיים דברי המת, ואף דמה שהוכיח כן הרשב"א בחידושיו בפ"ק דגיטין בסוגי' דמעמד שלשתן ממה דפרכינן בסוגיי' דב"ב הנ"ל והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים, הא מ"מ יש בזה משום מצוה לקיים דברי המת, אע"כ דבלא השלישו לא אמרינן כן, לכאורה תמוה, דהא י"ל דפרכינן לשמואל לשיטתי' ספ"ו דכתובות (דף ט') דלית ליה מצוה לקיים דברי המת, ולישנא והא רב ושמואל אינו מוכח דפריך גם לרב, אלא כיון דנזכר בכ"מ רב ושמואל אמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים מש"ה נקט כן הקושיא מכח זה על שמואל, מ"מ ביסוד הדין ס"ל לכמה פוסקים כן דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אא"כ השלישו לכך, ואך עכ"ז כיון דלהרבה פוסקים גם בלא השלישו לכך אמרינן מצוה לקיים דברי המת, וגם אף אם אין החיוב בכך מדינא, מ"מ דרך הישר הוא להיורשים שלא לעבור על צוואת אביהם, ובפרט נגד אחותם וגיסם מהראוי שלא יעמדו דבריהם על ד"ת דוקא וטוב לפשר כראוי, וזה הדרך טוב וישר בעיני אלקים ואדם. וראיתי מ"ש בספר כתובה על הב"ש שם שכתב דאם המטלטלים בידו כגון שחייב לחמיו יכול לתפוס אותם בעד שטח"ז, דמזה יש ללמוד דה"ה בהיפוך אם חמיו הי' חייב לו אפילו אם יתנו לו היורשי' מטלטלי' במפורש על חוב זה יכול לתפוס אותם בעד השטח"ז. כדאיתא בחוה"מ (סי' פג) עכ"ל, נראה דכוונתו דמדברי הב"ש נראה דס"ל בפשט הרמ"א דהוי ספק אם יכולים היורשים לומר כן לסלק הבע"ח במטלטלים, מש"ה במטלטלים בידו יכולים לומר קים לי דאין הברירה ביד היורשים לסלק החובות במטלטלים, ומגיע לו או בחוב או חלק במטלטלים בדרך קיום תנאי ליתן החצי זכר פשוט ליפטר מהחוב, א"כ ה"ה בחמיו חייב לו כשנותנים לו המטלטלים לפרעון חוב חמיו יכול לומר ק"ל דזה לא מקרי קיום התנאי ומגיע לי מחמת השטח"ז החוב הקצוב בשטח"ז או כחצי זכר במטלטלים ואני תופס אותם בשביל זה והחוב שלי מחמי במקומו, ולאפוקי דלא נימא כיון דלא נתנו לו במפורש על החוב זה הוי הפרעון ודאי ושוב לא הוי מוחזק, ע"ז למד מסי' (פ"ג) דיכול לומר לא אפרע חוב זה ואני תופס על דבר אחר

אבל לענ"ד הקלושה לא נראה כן, דמ"מ כשבא אח"כ לגבות חובו מהקרקעות יכולים היורשים לומר בהיפוך ק"ל דהברירה בידינו וקיימנו להתנאי ולא היה לך דבר עלינו וידך מסולקת מאתנו ומה"ט בנ"ד אף באותן מטלטלין שבידם שהם מוחזקים לא מהני טענתם דנגד זה יכולים היורשים שמוחזקים בקרקעות לומר אין אנו משלמים לך שאר החיוב ממקרקעות ותטול המטלטלים ההמה לפרעון חובך מאבינו דקים לן דביד היורש לסלק במטלטלים ולהחזיק הקרקעות לזה אנו מסלקים החובות שלך ממטלטלים שבידך. ובפרט דדברי הב"ש בעצמם אין מוכרחים לומר דכוונת הרמ"א דהוי ספיקא במלתא, ועיין בס' בית מאיר שם

ועל המזונות שזנה האלמנה להזוג, נ"ל אף דהיתה רק אפוטרופסת, מ"מ כיון דכתב בצוואתו במפורש ואם תרצה לגבות כתובתה תגבה ג' מאות ר"ט משמע בכל עת וזמן אף שיהיה כן לזמן רב עד שיעור דמה שהיתה מתפרנסת מהעזבון עולה יותר מהשיעור כתובה ש' ר"ט, מ"מ תגבה כל הסך ש' ר"ט, דכך היה רצונו שתיזון בחנם מריווח העסק, וכתובתה יהיה קיימת ואדעתא דהכי השביחה. א"כ כיון דהזוג אומרים דהאלמנה אמרה להם שנותנת זה להם בחנם י"ל דנתנה להם משלה מדמי כתובתה. וע"ד הנזכר בשטר ההתחייבו' ליתן לבתו (בינדע) של מרגליות טובים כדרך הנגידים, בפשטא דמלתא נראה כיון דדרך העשירים ליתן זה עם שלשלת זהב, וזה צריך לחיבור הבינדע, מסתמא ודאי כיון דנתחייב ליתן כדרך הנגידים קאי ג"כ על הבינדע, ואי דנידוק איפכא מדכתב ופירש של מרגליות טובים ולא סמך על הסתם ולכתוב בינדע וקאניק כדרך הנגידים, ונדע ממילא שהיא של מרגליות ע"כ דבא לגרע כחה שלא יהיה בכלל אלא מה שבפרט לענין מרגליות אבל לא לדבר אחר, לענ"ד אפשר דיש כמה מיני אופנים שונים שדרך לקובעם בבינדע, זה בכה וזה בכה, מש"ה הוצרך לפרש שיהיה דוקא במרגליות טובים, אבל לענין קיטל עם זהב לא הוצרך לפרש, כיון דדרך כולם לעשות כן

וע"ד מטבע (רענדליך), זה בודאי איכא למיקם עלה דמלתא אם המנהג שכותבים כן בכל השטרות לשופרא דשטרא, וכמו בנאמנות לדעת הש"ך, או דכותבים בדיוק, וזה בודאי מצוי כמה פעמים שנכתב בשטרות רענדליך איך גובים, ואי ליכא למיקם עלה דמלתא, מסתמא לא מפקינן השטר מפשטיה וגובים כפי הנכתב

וע"ד הנאמנות לדונו להוחזק כפרן, לענ"ד אינו, דמשום זה שתבע שנית מה שיצא חייב מהב"ד לא הוחזק כפרן, דלדעתו אולי ב"ד זו יפה כחה ויהיה להם ראיות לזכותו מה שלא השיגו יד הב"ד הראשון ופשוט

ידידכם ד"ש עקיבא גינז מא"ש

לכבוד הרב רבי חיים נ"י אב"ד דק"ק וויטקאווי. ע"ד שאלתו בנושא אשה בחזקת בתולה, ואח"כ ילדה אשר הרתה בזנונים, ואח"כ מת הולד, אם צריך לקדשה מחדש

דעתי העניה דמעיקר הדין א"צ לקדושין מחדש, דלו יהא דהתנה במפורש ע"מ שתהי' בתולה, מ"מ יכול לבטל התנאי עתה בינו לבינה דמהני להרמב"ם והש"ע (סי' לח) אלא דדעת הראב"ד דבעינן ביטול בעדים, א"כ בנ"ד דלא התנה דנראה דהוי ספק בקדושין כמו בכל מומין בקדשה וכנסה סתם דאמרינן ספוקי מספקא ליה אם הוי קפידא, וגבי איסורא לחומרא וממונא לקולא, ה"נ בנמצאת בעולה לא גרע משאר מומין לומר דודאי קפיד. דהרי לחד מ"ד לא הוי טעות כלל, וצריך ליתן כתובה, א"כ אף דקיי"ל דמק"ט לגמרי משמע, היינו לענין כתובה מספק קפידא ודמי לשארי מומין, אבל לענין איסור לחומרא, והיא ספק מקודשת, א"כ אם מוחל לה עתה בינו לבינה הוי ס"ס, ספק דלא קפיד כלל, ספק כהרמב"ם דביטול תנאי בינו לבינה מהני, גם יש סניף דע"י שנודע לו אח"כ הרינון, וביותר שהגיע' לחדשים שכריסה בין שיניה. וגם מסתמא הרגיש כשנוהג בה מנהג אישות וידע שלא נתקיים התנאי דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קדושין, וכיון דדר עמה כאיש ואשתו הוי כעידי יחוד כמ"ש הב"ש (סי' לא סכ"ב) בשם תשובת מיימוני, ואף דמביא שם תשובת ריב"ש דחולק על זה, מ"מ עכ"פ ספק הוי, ובב"ש (סי' קנה סל"ב) נקט כן בפשיטות דהוי כעידי יחוד, ולענ"ד ראיה לזה מתוס' יבמות (דף מה) ד"ה מי לא טבלה ומ"ש ידידי מעלתו כיון דעבר על איסור דמעוברת חבירו לא אמרינן לגביה חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ודייק כן מלשון הרמב"ם (ספ"ז מהלכות אישות), נ"ל מסתימת פסק הש"ע והאחרונים דבמקדש בפחות מש"פ ובעל דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולא חילקו, משמע ודאי אף באינש דלא צנוע ומעלי, ולכאורה יש להביא ראיה למעכ"ת נ"י מדברי הש"ג (פ"ז) דגיטין שכתב דבנשאת לאחר ונתארמלה ונתייחדה עם בעלה הראשון שנתגרשה ממנו א"צ גט, דלא בעל לשם קידושין, שאם בעל לשם אישות עבר משום מחזיר גרושתו משניס' ועיין בתשובת מהר"י בית לוי, דאם המגרש כהן כיון דעבר על לאו דגרושה לא אמרינן ביה אין אדם עושה בעילתו ב"ז, ואין סתירה בזה מסתימת הפוסקים במקדש בפחות מש"פ ובעל דאף באיש רשע אמרינן דאא"ע בב"ז, דיש לחלק בין שהוא רשע בענינים אחרים לבין שבביאה זו עובר עבירה, דכיון דבביאה זו עובר עבירה אינו חושש ג"כ לביאת זנות, א"כ ה"ה בנ"ד דאף דמעוברת חבירו הוא רק דרבנן, מ"מ י"ל דכל שעושה עבירה בביאה זו לא אמרינן ביה חזקה אא"ע בב"ז, אבל נראה דאין ראיה מזה, דבההיא דש"ג הנ"ל מגרע יותר לקדשה בביאה, דבלא קדושין לא עבר על לאו דמחזיר גרושתו משניסת, וכן בההיא דתשובת מהר"י בית לוי הנ"ל ג"כ מגרע גרע, דבביאת זנות עובר על הגרושה רק חד לאו דלא יחלל, ובבעל לשם קדושין עובר עוד גם על לאו דלא יקח, וא"כ בהא לא אמרינן דאא"ע בב"ז ובעל לשם קדושין כיון דמגרע בקדושין, ואך ראיה מדברי הרדב"ז הובא במ"ל (פ"י הח"י) מה' גירושין דבפירסה