דרוש וחידוש א קפג

דסוברים דחליצה פסולה צריכה חיזור על כל האחים אם אסורה לאחד בלאו לא מפקע בחליצתו זיקתה מאח השני, כיון דדנין דאסורה בלא"ה מקרי חליצה פסולה ואף די"ל הא להרמב"ם דס"ל דאיסור לאו מקרי חליצה פסולה, וס"ל דלמפטרה נפשה מהני חליצ' פסולה ואינה צריכה חיזור וכמ"ש בכ"מ, והפוסקים דס"ל דצריכה חיזור, י"ל דס"ל כשיטת תוס' דמחמת איסור לאו לא מקרי חליצה פסולה, א"כ י"ל דא"צ לחוש לחומרת שניהם, אף דאינו תלוי זה בזה, מ"מ י"ל הכי וכמ"ש בד"מ יו"ד (סי' נד) גבי צלעות מ"מ הא מצינו להטור (סי' קע) דהביא לדברי הרמב"ם הנ"ל בלי חולק וכן סתם (בסי' קעד), ובסי' (ק"ע) הביא דעת הרא"ש דקיי"ל כשינויא קמא דגם למפטר נפשה אין חליצה גרוע פוטרתה למשובחת, א"כ ממילא גם באיסור מצוה הכי הוא. אך מ"מ י"ל דלהלכה אנן לא תפסינן לחומרת שניהם כיון דהרבה פוסקים ס"ל דאיסור מצוה לא מקרי חליצה פסולה, וכן הרבה פוסקים ס"ל דחליצה פסולה א"צ חיזור שפיר יש לסמוך דעכ"פ באיסור מצוה למפטר נפשה אין צריכה חיזור ובזה מיושב קושי' הב"ש (סי' קע סי"ג) גם על הרמ"א קשה וכו', דלפי הנ"ל י"ל דהרמ"א דקדק בלשונו והא דחליצה פסולה צריכה חיזור, היינו דלענין חיזור על כל האחים דהוא למפטר נפשה בזה סמכינן על החולקים עם הרמב"ם וס"ל דאיסור מצוה לא מקרי חליצה פסולה, אבל בסי' (קע"ד) דמיירי למפטר צרתה בזה לא הכריע הרמ"א ועדיין צ"ע לדינא. ועכ"פ בספק סריס חמה או סריס אדם הוי כמו ס"ס להחמיר, ספק שהוא סריס חמה, את"ל שהוא סריס אדם דלמא כהטור דחליצה גרוע [ואף איסור מצוה] לא מהני למפטר נפשה מהאחים אחרים. וע"ד לבוא בקהל, לכאורה יש לדון דהוי ספק פצוע דכא ומותר לבא בקהל, דכמו דדרשינן בממזר דממזר ודאי הוא דלא יבא ה"נ בפצוע דכא, לא מבעי להריטב"א בחידושיו קדושין (דף עג) במה דאמרינן ה' קהלי כתיבי חד מנייהו פצוע דכא, אלא דאף לפירש"י דפצוע דכא אינו מכללם, מ"מ י"ל דחד דינא אית להו, דאל"כ מנ"ל דפ"ד אסור בקהל לוים וישראלים, אע"כ דחד דינא אית להו, א"כ י"ל דאף מדרבנן שריא, דלא אסרו חז"ל רק בספק ממזר דבר אלודי הוא משא"כ בפצוע דכא, גם י"ל דממזר דמשום פסלות הוא זהו מכלל מעלת יוחסין, משא"כ ענין פצוע דכא, לאו ענין יוחסין הוא וביותר י"ל לפי שיטת תוס' גבי גבינות בריש נדה ובחולין (דף יא) בחזקה דאתי' מכח רובא לא הוי חזקה, י"ל בנ"ד ליכא חזקה ברורה דמעיקרא הוי חזקה בהיפוך דכשעת מציאתן כך הוא לעולם, דאף דתוס' ריש נדה כתבו בההיא דכל הטומאות כשעת מציאתן הוא רק לחומרא ובקדשים היינו כיון דהוי חזקה דמעיקרא דהיה חי מעיקרא וחזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא, אבל היכא דליכא חזקה דמעיקרא אזלינן בתר חזקה דהשתא ובזה מיושב קושיית תוס' (דף עט ע"א ד"ה ושמואל מ"ש ממקוה) וא"ת לרב נמי איכא וכו', והיינו דעיקר פלוגתא דרב ושמואל בזה ביומא דמישלם שית דליכא חזקה דמעיקרא, דבאותו יום רגילה להיות בוגרת, ושמואל ס"ל דמ"מ הוי רק ספק דשעת מציאתן לא הוי חזקה אלימתא,, ולזה לרש"י ליכא קושיא ממקוה, דהתם לגבי חזקה דמעיקרא דמקוה הוי חזקת טומאה דגברא, ואוקי חזקה נגד חזקה, ושוב אזלינן בתר חזקה דהשתא דחזקה דמעיקרא נסתלקה ע"י חזקת טומאה שכנגדה, אבל לשמואל קשה דהוא ס"ל דאף בליכא חזקה דמעיקרא לא מקרי ודאי מכח חזקה דהשתא, ומשנינן דמ"מ הריעותא מצרף ומאלם לחזקה דטומאה דהוי ב' לריעותא, ונכון:

ובנ"ד יש להמתיק יותר, די"ל דחזקה דהשתא בנ"ד הוי ג"כ ענין חזקת הגוף, דכמו דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא ואמרין דמסתמא הדבר עומד כמקדם בלא שינוי, ה"נ י"ל דאנו דנין על ענין שלפנינו דמסתמא לא נשתנה ממעיקרא ומוכח דנולד כך, וזהו ענין יסוד החזקה דאמרינן שלא נשתנה מכמות שהיה ובאמת י"ל בההיא דגבינות, דאם נמצא הטרפות אחר יב"ח בזה הוי רק למפרע ספק טרפה, דכיון דליכא למידן דמסתמא לא נשתנה ממעיקרא ונולד כך, דהא בהכרח נשתנה דכיון דחי יב"ח לא נולדה טרפה, אבל בנמצא טרפה תוך יב"ח, כיון דחזקה דמעיקרא ליכא, אמרינן דחזקתו דלא נשתנית כלל שמעיקרא ובודאי נולדה כך כמו שהיא עתה בטרפות. אך מ"מ לשיטת הרשב"א וסייעתו דגבינות הוי חזקה להתיר דאתי' מכח רובא הוי חזקה ואמרינן השתא הוא דיצאה מהרוב, א"כ בנ"ד הוי חזקה דלא נולד פצוע דכא, א"כ יש לדון אף דנימא דגבי איסור דפצוע דכא ג"כ אמרינן פצוע דכא ודאי הוא דלא יבא מ"מ י"ל דהוי פצוע דכא ודאי, דדנין דהשתא הוא דנעשה פצוע דכא ולא נולד כך והוי סריס אדם, אף דהפני יהושע קדושין (דף עג) כתב כיון דאמרינן ממזר ודאי הוא דלא יבא היינו ודאי ממש, אבל רוב בכלל ספק הוא, מ"מ הא הרשב"א גבי אסופי כתב במפורש בהיפוך ולדון בספיקא דרבוואתא דשיטת תוס' והרשב"א בחזקה דאתי מכח רובא אם הוי חזקה ולישווי' אותו מכח זה ספק פצוע דכא, דשמא לא מקרי חזקה ואמרינן דנולד כך וכנ"ל, י"ל דספיקא דדינא אינו בכלל ספק, דבתורה ליכא ספיקא דדינא, ומיני' לא מיירי קרא, עיין תוס' יומא ר"פ יוה"כ גבי כוי, וכאשר כתבנו בעזה"י בתשובה במקום אחר לפרש בזה דברי תוס' גיטין (דף כה ע"א). גם הא באמת קיי"ל אפילו לקולא כהרשב"א להתיר הגבינות ותפסינן בהחלט שיטת הרשב"א דחזקה דאתי מכח רובא הוי חזקה, א"כ י"ל דהוי ודאי סריס אדם, גם לשיטת תוס' הנ"ל יש לדון הרבה, כיון דידי נשים ממשמשות בתינוק קודם המילה ללפפו ולהלבישו ולהכניסו בברית ולא הרגישו בשום שינוי לשאול ולהודיע להמוהלים שיבאו לראות מקודם, בודאי לא ראו שום שינוי ויש רגלים לדבר שלא הי' כך מקודם, [אב"ה כעין זה כתב בפרי חדש (יו"ד סי' מט) במחט העובר בקורקבן מעבר לעבר כשיעור חצי אצבע דהחמיר הרדב"ז בתשובה וכ' עליו הפ"ח בזה"ל לדידי הוי חומרא יתירה כיון שהמחט היה ארוך כ"כ כחצי אצבע דבר רחוק שאם היה שם קודם בישול שלא ירגישו בו עכ"ל, אלא שאיני מבין שפיר דאכתי נחוש שקודם בישול עבר המחט רק מעט שאין בו כדי הרגשה ומנ"ל דעבר מכל אחר הבישול ויש ליישב, עכ"פ אם להקל כ' הפ"ח כש"כ להחמיר בנ"ד], ולזה קשה הדבר להתירו לקהל. אבל לענין היתר לחלוץ י"ל כיון דפסקינן כהרשב"א דחזקה דאתי' מכח רובא הוי חזקה דנין אותו לודאי סריס אדם, ומהני חליצתו לפטרה מהאחים אחרים וכנ"ל, ואף די"ל דנהי דחזקה דאתי' מכח רובא הוי חזקה, מ"מ הוי תרתי לריעותא כיון דהוא סריס לפנינו מצטרף לחזקת איסור זקוקה ליבם כמו במקוה, עיין בנקה"כ ריש הלכות שחיטה דצידד דחזקה מכח רובא עדיפא גם נראה לענ"ד דוקא במקוה דכפי איכות דהשתא אין בה כח להתיר לטהר הטמא מש"ה אמרינן דלא טיהרה להטמא, אבל הכא מה שאנו רואים עתה שהוא פצוע דכא אם אנו דנין שאינו נולד כך, גם עתה הוא ראוי לחלוץ ולסלק החזקה ואינו אתרע לענין מעשה החליצה וזו לא מקרי ב' לריעותא, כן נראה לענ"ד

ידידו הד"ש בלו"נ עקיבא

לכבוד הרבנים המופלאים הבד"צ דק"ק ביאליסטאק יצ"ו

ע"ד הענין באחד שנפטר, והי' חייב לחתנו סך מה, והבנים טוענים לסלק לו במטלטלים וקרקעות ישארו חפשים ולא יטול מהם חתנו שטר ח"ז, גם טוענים שהאלמנה נתנה מזונות להזוג שבעה חדשים אחר כלות חיוב שני המזונות, שזה יחשב להזוג לפרעון על החיוב לחתנו, ועוד איזה פרטים קטנים. בפשטא דמלתא הדין עם היורש כפסק הרמ"א אה"ע (סי' קיג) אף אם נימא דמה שמסיים הרמ"א דיד בעל השטר על התחתונה דבתורת ספק אתי עלה, מ"מ משמע דספיקו דהרמ"א רק מכח שרצה לחלק שם בד"מ בין זה לדינא דהמרדכי גבי עישור נכסים דשמא דוקא בקרקעות דסמיכת הבע"ח עלייהו יכולים לומר לסלק הבע"ח בקרקע, אבל במטלטלי לא עיי"ש, והיינו כיון דהשיעבוד דהבע"ח מדינא מטלטלי דיתמי לא משעבדא ליה, וא"כ כפי מנהגים דנהגי לכתוב במפורש נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות, והוי שיעבודא בפירוש ומדינא גובים גם ממטלטלי דיתמי ואם רוצה דוקא במטלטלים אינו יכול לסלקו בקרקע דמי ממש לדינא דהמרדכי הנ"ל וליכא ספק במלתא. ואף דבהצואה אמר במפורש שישומו כל המטלטלין ולסלק תיכף לחתנו דמי שטח"ז כד"ת, מ"מ כיון דלאו מדין מתנה אתי עלה רק ליתן לחתנו מה שמגיע לו עפ"י שטח"ז כד"ת, ולו יהא דהוי כפירש שיסלקו לב"ח בקרקע