דרוש וחידוש א קפב

אבל אי בעי לא קרי כלל. מה שאינו באמת, אבל בההיא דמים שלנו דמיירי בכל ימי הפסח דאין חיוב ללוש כלל, אלא דאם לשה צריך ללוש במים שלנו, בזה הדקדוק טוב דהו"ל למנקט לא תלוש במים שלא לנו, וק"ל

ידידו דו"ש עקיבא בהרב רבי משה נינז להיה

לידידי הרב רבי איצק סג"ל בק"ק בומסט

יפה הורה מעלתו להתיר להשוחט אונן לשחוט העגל, דאף בימי האבל נ"ל דמותר, אף דהרי"ף והרמב"ם השמיטו לדברי רשב"ג באומן לרבים מותר, לענ"ד זה בשאר מלאכות אבל במלאכת אוכל נפש מותר, כמו במשרתת שאירע אבל דמותרת לאפות ולבשל ולעשות צרכי הבית, ומשמע אף שלא לצרכה רק לצורך הבעה"ב ה"נ כיון שהוא שוחט דמתא הוא כמשרת שלהם בענין זה, ומותר, כיון דהוא צורך א"נ ומותר לשחוט בביתו. ובאמת בימי האבל היה מקום היתר יותר, שיתנו כזית בשר מזה להשוחט דעושה לעצמו דא"א לכזית בשר בלא שחיטה, משא"כ באונן דאסור בבשר, אבל מ"מ נ"ל דמותר כנ"ל, ובאונן ישחוט בלא ברכה

ובגוף הדין כפי פקודת המלך דאין מניחין לקבור עד יום ג' אין דין אנינות עליו, בפשוטו דמי למת מוטל בתפיסה, ומה דפקפק מעכ"ת דיש בזה חילוק כיון דזמן קצוב לקבורתו, וכמ"ש הרא"ש בדין מוטל בתפיסה דמותר בתשמיש דאף למאן דאסר בשבת דהתם למחר מוטל עליו לקברו, נלענ"ד דזה דוקא לענין תשמיש דבשבת אף דאין עליו דין אונן מ"מ אסור בתשמיש, דהוי דרך בזיון דיש ללמוד ממנו בנ"ד דמעוכב ב' ימים מחמת פקודת המלך דאסור בתשמיש אבל שאר דיני אנינות אין בו, אך בשורש הדמיון למוטל בתפיסה אינו דומה כ"כ, דהתם אינו מחויב בשוה עסק הכנה, דאין צריך להכין על הספק, דשמא לא יתרצה המושל כלל, אבל בנ"ד דמוטל עליו כל ההכנות, ומ"מ דעתי שיכין האבל כל צרכי המת ולהעמיד כתפין, ולהשוות עם הגבאים בענין שלא יחסר שום דברי, רק הוצאת המת, דבזה נראה להקל, לדמותו לדברי הרמ"א (ס"ג) בשם ר"י בנושאים המת לעיר אחרת מהלך ב' ימי' מותר עד שיביאו לעיר קבורתו, דמשמע שהאבלים מלוים והולכים ויקברו אותו, דאל"כ היינו דינא דהמחבר מסרו לכתפין, וא"צ לדרך רחוקה, א"ו אף שהאבלים הולכים עם המת, ועי' בב"י בשם הג"מ דמסתפק בזה, א"כ ה"נ אותן הב' ימים שא"א לעסוק אחר גמר הכנה, דמה לי שהאבל הוא עם המת בדרך או שהוא בעירו וא"א לקברו ובענין זה אינו מובן לי כראוי, מה דס"ל להרמב"ן דאונן אסור בכל דיני אבילות רק שהקילו שאינו חולץ מנעלים וכדומה מפני שטרוד בעסקי המת, ועסקי המת נפסדים עי"ז, א"כ איך אמרינן בגמרא מ"ק (דף כג ע"ב) ל"ק ר"ג התם אלא דאכתי לא חל אבילות הא בענין זה דאין עסקי המת נפסדים במניעת תשמיש חל עליו אבילות, וגם בהאי דמוטל בתפיסה דלא חל עליו אנינות ולא אבילות, אמאי לא נשאר באיסורו שאבל אסור, וכה"ג יאסור גם בנעילת מנעלים כיון דאין יכולים לעסוק בצרכי המת

ידידו עקיבא

עוד לו

מה שכתב מעכ"ת על דברי להתיר יותר במלאכת אוכל נפש, וכתב רו"מ דיש להטעים, כיון דאיתקש לרגל

אפריון נמטייה שחתר לסייעני קל באמת לא מלבי הדברים יוצאים. דמפורש כן בד"מ יו"ד (סי' שפ ס"ג) מהמרדכי שהובא בב"י דאבל מותר למלאות תנור פת, דאפילו ביו"ט מותר, ומ"ש רומ"פ דלטעם זה לא יהיה היתר אם יש להאבל מכבר בשר שחוטה בביתו, לענ"ד המשמעות דהיתר דהמשרתת לא בשביל עצמה, אלא אף בשביל הבעה"ב לחוד, והכלל דכל מה שמותרת נעצמה מותרת נמי לצרכי בעה"ב, ובאמת בהיפוך לא ידעתי כ"כ טעם הא דמשרתת דוקא אמאי לא גם אחר, כמו ביו"ט דמותר לאפות לחבירו, ודוחק לחלק דביו"ט דאם האי אחר יעשה לעצמו ג"כ יהיה נעשה מלאכה ביו"ט, מש"ה אין חילוק בין אם הוא עושה מלאכה לחבירו או שחבירו עושה כן, משא"כ באבל שאם האי אחר יעשה כן לעצמו לא יודחה שום איסור, או דביו"ט הוא לצורך אוכל נפש דיו"ט, משא"כ באבל דבאמת לא הוי כמו יו"ט דאיתקש לרגל, אבל לאחר שאינו אבל הוא סעודת חול, דא"כ נימא דבן חוץ לארץ דיו"ט ב' יהא אסור לאפות ולבשל לצורך אורח בן א"י שדעתו לחזור, דאצלו ליכא איסור מלאכה כלל והוי סעודת חול, גם באבל אטו אם אבל אופה לצורך אבל אחר מותר, ולצורך אחר שאינו אבל אסור, זה אינו במשמע, וכן נראה בפשוטו דכמו שאבל מותר לבשל לצרכו לצורך מחר, ה"נ מותר לבשל ביום השביעי לצורך יום השמיני, ולא אמרינן דגרע דהוי לצורך חול, דהשמיני מקרי סעודת חול לגבי השביעי. ובעיקר דינא דשוחט ראיתי בתשובת ש"י (ח"א ספ"ו) כתב לאסור ולא לחית למה שחלקתי בין שאר מלאכות למלאכת אוכל נפש ולכאורה מפורש הדין באבל רבתי הובא בב"י, נחתום בעיר ואין שם אלא הוא עושה בצנעה מפני כבוד העם, רשב"י אוסר, והרי שהיה ספר או בלן וכו' משמע דלת"ק אף דאפשר דבספר או בלן אינו מתיר, מ"מ נחתום מותר יותר שהוא מלאכת אוכל נפש, ושחיטה דמי לנחתום, ואם אין שם שוחט אחר מותר ומ"ש רומעכ"ת על קושייתי במה דמשנינן גבי תשמיש משום דעדיין לא חלה אבילות עליו, דהא גם באונן חלה אבילות להרמב"ן בדברי' שאין חשש ביטול לצרכי המת דדעת הרמב"ן דבמוטל עליו לקברו חלה אבילות, משא"כ בשבת דאין מוטל עליו לקברו, דבשבת דבתוך אבילות אסור, מ"מ באנינות קיל יותר. יסוד החילוק אף דלא היה נייח לי דמה סברא דחיוב התעסקות יטיל עליו חיוב אבילות, גם יקשה בלשון הסוגיא דאכתי לא חל עליו אבילות הא בנעשה אונן קודם שבת כבר חלה עליו אבילות בשעה שהיה מוטל עליו התעסקות בצרכי המת, וגם הא הבאתי דברי התפל"מ דכתב במת לו מת בשבת דאסור להרמב"ן בת"ת דהוי דבר שבצנעה, הרי דס"ל דגם בשבת חל עליו דיני אבילות להרמב"ן ואפילו בנעשה אונן בשבת, וצ"ע

ידידו עקיבא באאמ"ו הרב מוהר"ם גינז וצללה"ה

לכבוד ידידי הרב רבי יהודה נ"י

ע"ד אחד שנרגש בו שהוא סריס, ואין ידוע אם הוא היה כך מתחלת לידה והוי סריס חמה ואינו יכול לפטור יבמתו בחליצה, או דנעשה אח"כ והוא סריס אדם ופוטר אותה בחליצה מה דפשיטא ליה למעכ"ת דאם נדינהו לסריס אדם דפוטרה בתליצתו, לדידי אינו ברור כ"כ, דהרי דעת הרמב"ם פ"ד מה' חליצה דבאסורה ליבם מחמת לאו הוי חליצה פסולה ואינה פוטרת צרתה, ואף שהה"מ הניח בתימה, דהא ברייתא מרוכה ר"פ כיצד דנפטרה צרתה, ולומר דצרתה כיוצא בה קאמר, הא מ"מ דעת הרמב"ם דאפילו כיוצא בה לא פטרה, מ"מ לדעת תוס' והרא"ש דקיי"ל דכיוצא בה פטרה שפיר י"ל דצרתה כיוצא בה קאמר, ובלא"ה ן הקושיא חזקה כ"כ, די"ל כחו דאמרינן ר"פ ר"ג, א"ל שמואל כי אמרינן למ"ד יש זיקה ור"ג סבר אין זיקה, ה"נ י"ל דהך ברייתא ס"ל כמ"ד אין זיקה, ואי דמ"מ יקשה לס"ד דהש"ס (דף כז מ"א) דשמואל סבר אין זיקה, ואעפ"כ לא נפטרה צרתה דרחל, ובזה יקשה גם לשיטת תוס' והרא"ש דנהי דס"ל דקיי"ל דפוטרת כיוצא בה, הא מ"מ להך ס"ד דפרכינן עלה מצרת רחל מי מפטרא וכו' הרי דס"ל דכיוצא בה ג"כ לא פטרה ותקשי כנ"ל, ומ"ש בתידושי הרשב"א ד"ה שמואל נמי התחיל דאמר לך שמואל פליגי רבנן עלי' דר"ג אף בזו וכו', לא זכיתי להבין, דהא מדברי רבנן דקאמר חולץ לראשונה דמוכח עכ"פ דכיוצא בה פטרה ותקשי להך ס"ד דאפילו כיוצא בה נמי לא פטרה, אח"כ ראיתי בהרמב"ן יבמות דהקשה כן ונדחק דגט ומאמר דלאו משום ערוה דאורייתא פוטרת בשוה עכ"פ כיון דבלא"ה קשי' ממתני' דרפ"ג, ובהכרח לומר דבלא"ה פריך שפיר למסקנא דאמרי' שמואל התחיל קאמר ס"ל באמת דשמואל סבר יש זיקה כמ"ש תוס' לעיל, וי"ל דרבנן ור"ג ס"ל לתרווייהו דאין זיקה או דהעיקר כשנויא דר"א, ושפיר י"ל דשמואל סבר דיש זיקה, ה"נ י"ל על ברייתא הנ"ל, ולא אלימא הך ברייתא ממתני' דר"ג, והש"ע (סי' קעד) סתם כהרמב"ם הנ"ל, א"כ ממילא להפוסקים