דרוש וחידוש א קפא

(פ"ד), מאי ספיקא וכו', ר"י לטעמיה וכו', ועדיין יקשה הא גם לר"י משכחת לה דספיקו דוחה ר"ה, כגון ספק תקע דודאי הדין דחוזר ותוקע, כדחזינן דאתקין ר"א בקסרי וכו' עיי"ש, אמאי לא הקשה בפשוטו דמספיקא דוחה יו"ט, היינו בספיקא דגנוחי גנח. י"ל בהא היה א"ל דבימי התנאים לא נסתפקו באופן התרועה, ורק ר"א דאתקין כן מספיק', ולזה דן רק כמו דחזינן לדידן הדין מכח תקנת ר"א בקסרי דבספק אם יצא ידי התרועה דחוזר ומריע מספק, ה"נ ממילא בספק דעלמא אם תקע דהדין דחוזר ותוקע

ולענ"ד אם באנו ללמוד דין ספק תקע מהך דר"א בקסרי, יש לחלק טובא, דדוקא התם אם נדין דספק דגנוחי אינו דוחה שבות דיו"ט ממילא גם מעיקרא כשבא להריע בגנוחי או בילולי נימא כיון דהוי ספק אם עושה בזה מצוה אינו דוחה השבות די"ט, דמה לי אם עשה כבר הגנוח דאמרי' דאסור לו לעשות, לולי דשמא כבר יצא, ומה לי כשעושה הגנוח מיד הוי ספק אף דאז עדיין גברא בודאי בר חיובא הוא, מ"מ מה בכך, הא עדיין הוי ספק אם עושה כלל מצוה במעשה תרועה זו, וא"כ יהיה הדין דלבטל לגמרי ממצוה זו דבתרועה ובמקום ביטול מצוה לעולם בכל ר"ה ודאי לא העמידו דבריהם, מש"ה הקילו לעשות התרועה בכל אופני ספקותא ומקרי הכל בכלל ודאי, משא"כ בספק תקע בעלמא י"ל דאינו חוזר ותוקע, דשמא כבר יצא, וספק מצוה לא ניתן יו"ט לדחות. אולם מ"מ דינא דהשאגת אריה אמת, דיש לדון כך, כמו דחזינן לרבנן דטומטום תוקע בספק, וממילא הדין דלרבנן, דספק תקע חוזר ותוקע, דמ"ש מטומטום, וממילא גם לר"י כן, דהא בדינא דספ' לא פליגי, אלא דלר"י לא משכחת ספיקא דטומטום אבל עכ"פ בספק תקע דינו כמו לרבנן, א"כ לכאורה ראיית השאגת אריה במקומו, דעדיין הוי תקיעת שופר בגבולין דודאי אינו דוחה שבת, וספיקא דאם תקע דוחה יו"ט

אמנם נראה דראייתו מעיקרא ליתא די"ל דוקא בספק תקע דהוי חזקת חיוב, והוי כמו ודאי מחוייב זהו דוחה יו"ט, אבל במילה דספיקו לא הוי חזקת חיוב, י"ל דאינו דוחה יו"ט, וה"נ ילפינן כיסוי בכוי בק"ו ממילה, דאין ספיקו דהיינו ספק השקול בלא חזקת חיוב דוחה יו"ט, ובאמת בספק אם כיסה ונתגלה, או דלא כיסה כלל, י"ל דמכסה ביום טוב, ורק לרבנן הוי יוכיח מטומטום, דהוי ג"כ ספק השקול, וק"ל. ובסוגיא דחולין הנ"ל ברש"י ד"ה אין ספיקא דותה יו"ט, כגון נולד בין השמשות וכו' דתנן נולד לבה"ש וכו' חל יו"ט להיות אחר שבת נימול לאחד עשר, ובפשוטו תמוה, דמהיכן מוכח מהתם דספק אינו דוחה יו"ט, דהא התם יו"ט הוי ספק עשירי ספק אחד עשר, הוי ודאי שלא בזמנו, ובהכרח לומר דמ"ש רש"י תחלה, וחל ספק שמיני ספק תשיעי ביו"ט אינו נימול עד עשירי, היינו דזה היה פסיקא להו בהחלט דספק אינו דוחה יו"ט, ומ"ש רש"י דתנן, היינו על יסוד הדין דמיל' שלא בזמנו דאינו דוחה יו"ט, וכיון דודאי אינו דוחה יו"ט, היה קים להו דספיקו ג"כ אינו דוחה, אולם כזה קשה על התשב"ץ ח"ש (סי' רפד) דכתב דמתני' דקתני חל להיות ביו"ט של ר"ה הוא לאו דוקא, דה"ה בב' יו"ט של גליות וכי היכי דספק מילה אינו דוחה יו"ט ב' דר"ה, אינו דוחה יו"ט ב' דגליות, ולא ידעתי דהיא גופה מנ"ל דספיקא אינו דוחה יו"ט, דדלמא בזה מס"ס דחי דשמא הוא יום ח' ושמא הוא חול, ומתני' הא מיירי בודאי שלא בזמנו, כ"ז כתבתי להראות שחביבים עלי דבריו

ידידו עקיבא גינז מא"ש

ועל שאלת רומעכ"ת נ"י במקצת אותיות השם יוצאים חוץ לשיטה דעתי מסכמת עם מעכ"ת לפסול אף דיעבד. כי מי ירום ראש להקל בדבר המפורש בתשב"ץ בשם ספר התרומה. וכ"כ בפסקי מהרא"י (סס"י צג) וכ"כ מוהריק"ש ולא מצינו דעת מקילים במפורש, ומה דהקשה מעכ"ת על ראיית מהרא"י מלישנא דר"ת, דצריך שיהיו האותיות השם כתובים בתוך השיטה. הא בסוגיא דמגילה מבואר דצריך אפשר לפרשו לכתחלה דוקא. זהו נכלל בקושיית המג"א (סי' לב סמ"ח) על התה"ד הנ"ל, דלמא צריך אינו מוכרח לדיעבד. ורמז לעיין בב"ח (סי' ריט) ושם הביא הב"ח ראיה זו של מעכ"ת נ"י לסיוע לדעת הטור, דכתב שם דצריך לאודויי באפי עשרה הוא רק לכתחלה. והמג"א רמז עוד לרפ"ב דגיטין. ומשם ראיה ג"כ דצריך היינו לכתחלה, ועיין בבאר שבע (סי' כט) הביא ראיה זו להטור הנ"ל. אולם לענ"ד נראה דדברי התה"ד נכונים. דהרי הטור יו"ד (סי' רעד) כתב מדאמר רבא ז' אותיות צריכים זיון אף דיעבד משמע. הרי דהטור כתב להדיא דצריך אף דיעבד במשמע. והט"ז שם הקשה מסוגיא דרפ"ב דגיטין, ולפ"ז יסתרו דברי הטור א"ח (סי' ריט) לדברי הטור יו"ד (סי' רעד) ולזה נראה ברור דוקא היכא דנקט צריך שהעושה צריך שיעשה כן, כמו צריך שיאמר בפ"נ. וכן צריך שישמיע לאזניו. זהו הוי בדרך חיוב מצוה שיעשה כן. ואינו מוכרח דמעכב דיעבד. והיינו דכתב הטור דצריך לאודויי הוא רק לכתחלה משא"כ גבי זיון דלא נקט הכותב צריך שיזיין. אלא דהאותיות צריכים זיון. דמשמע בדרך הכשירן דהאותיות כך הם. וזהו גוף הכתיבה דאותיות. ובלא"ה לא מתכשרו. ולפ"ז יפה דקדק המהרא"י מלישנא דר"ת שכתב דהאותיות השם צריך שיהיו בתוך השיטה. דנקט כן על האותיות ולא על הכותב לכתוב כן, מש"ה משמע דהוא אפילו לעיכובא. וחילוק כזה מבואר להדיא בפסקי מהרא"י שם מקודם שכתב דמדקאמר לא יכתוב תיבה חוץ לדף ולא קאמר דצריכים להיות כתובים תוך הדף, דמשמע דהסופר מוזהר ולכתחלה משמע, עיי"ש. משמע דתליא הכל בזה אם נקט דרך אזהרה על הסופר או על האותיות, כן נראה לענ"ד ברור

מה דהקשה עוד המג"א כיון דקצת פוסקים מכשירים במקצת השם תלויה. א"כ במכ"ש במקצתה חוץ לשיטה. ומעכ"ת כתב דהמעיין בתשב"ץ יראה דזה גרע דכחסר דמי, דמה שחוץ לשיטה אין לו חבור לתוכו, וכליתא דמי. זה אינו דהתשב"ץ כ"כ כשבא לדון דבכל מקום שכותב רוב התיבה או תיבה שלימה חוץ לשיטה דאפילו בדיעבד פסול, בזה נתן טעם דכחסר הוא, ומש"ה לא מנאו הרמב"ם תוך הפסולים דבכלל חסר הוא. משא"כ כפי האמת דהוא רק לכתחלה, הרי מוכח דגם מה שחוץ לשיטה נחשב בכלל גוף הספר, וכמאן דאיתא דמי. וא"כ אם באנו לפסול באותיות השם ע"כ משום דאותיות השם צריכים להיות כ"א מבלי מיחזי כפירוד ח"ו. ובזה דן המג"א כיון דמצטרפין תוך השיטה עם מה שלמעלה תלוי ולא חיישינן דהוי כמפורד. אף דפסולו נזכר בגמרא. ק"ו בחוץ לשיטה דלא מצינו רמז בזה דהוי כמפורד. וכחסר בודאי לא הוי, מדמכשירין בשארי תיבות אולם דברי המג"א מוקשים דהרי נראה ברור לדעת המהרא"י דאפי' דיעבד פסול. ה"נ בכתב כל השם חוץ לשיטה דמדכתב ר"ת דצריכים שיהיו כל אותיות השם תוך השיטה וזה לעיכובא. והרי אפשר שיהיו כולו חוץ לשיטה. אע"כ דגם בכה"ג פסול וא"כ למה נקט המג"א הקושיא מכח מה דמקצת פוסקים מכשירים במקצת השם תלוי, הא לכ"ע יקשה דהא בכל השם תלוי לכ"ע כשר, ואמאי בחוץ לשיטה פסול ומוכח דאין לדמות זה לזה. דלגבי אותיות השם חמיר יותר לדון דמחוץ לשיטה הוי כחסר, או יהיה מאיזה טעם שיהיה עכ"פ הרי ברור דחמיר מן תלוי. א"כ נסתר ראייתו דהמג"א. ולא דחינן לדברי הראשונים ספר התרומה ופסקי מהרא"י בלי ראיה ברורה. גם מדברי תשובת מעיל צדקה (סי' כט) נראה דפשיטא ליה דבמקצת חוץ לשיטה אפי' בדיעבד פסול. מ"ש מעכ"ת להמציא טעם לדינו של ר"ת. דכיון דמקצת אותיות דהשם שבתוך השיטה הם תיבה שלימה מיחזי מאי דחוץ לשיטה כחסר. ויצא לדון דכה"ג גם בשארי תיבות פסול. כבר נסתר זה מתוך שהוכחנו דלר"ת אף אם כל השם חוץ לשיטה פסול. ובזה ליכא לטעמא דמעכ"ת ני'

מה דהקשה מעכ"ת נ"י בדברי הרא"ש פ"ב דפסחים (סימן לא) במ"ש ובלישנא דר"י משמע הכי דקאמר אשה לא תלוש אלא במים שלנו. משמע לכתחלה אם יש מים שלנו לא תלוש במים שלא לנו עיי"ש דדברים אלו הם בהיפוך ממ"ש הה"מ דמגילה (ה"ז) דר"א לא קאמר אין קוראים אלא בי' דהוי משמע עיכובא אלא קוראים אותה בי' קאמר היכא דאפשר. והרי אף אילו אמר אין קוראים אלא בי' לא הוי משמע עיכובא. מדלא קאמר אין קוראים בפחות מי' כדדייק הרא"ש הנ"ל אין זה דומה למגילה. דהוא חובת הגוף וצריך לקרותו. בזה שייך שפיר לישנא יותר דאין קוראים אלא בי', דהייני מה שחיוב עליו לקרותו לא יעשה כן אלא בי' ממה דלינקט אין קוראים בפחות מיו"ד דמשמע רק דאם קורא לא יקרא בפחות מי'.