דרוש וחידוש א קפ

המחצית השקל, דהא כזה יקשה גם על ראיית הט"ז, דאם איתא דנחלקה בכ"ש הו"ל למחשב בחולין, והא בנחלקה איתא פלוגתא ב' לשונות בסוכה, וי"ל בפלוגתא לא מיירי, ובהכרח צ"ל דמ"מ הו"ל להש"ס למפרך דלחשביה ולתרץ דבפלוגתא לא מיירי, ורק על ההיא דנדה י"ל כיון דממילא משני התם על קושיא אחרת דבפלוגתא לא מיירי, מש"ה ל"צ למפרך מנחלקה, ולתרץ כן, דאטו כי רוכלא לחשוב וליזל. וע"ז שפיר סובב והולך קושית המחצית השקל דעדיין יקשה לפרוך בחולין דלחשביה לנקטם וחזזית ולשנויי בפלוגתא לא מיירי אבל באמת אינו, דעדיין יקשה על ראיית הט"ז. דלמא ר"ח דחשיב בחולין פגימת סכין ס"ל דנחלקה כשר וכל"ק. וצ"ל דמ"מ ללישנא ב' דריב"ל אמר נחלקה פסול ולא מצינו בזה חולק יקשה להך לישנא אמאי לא חשיב בחולין נחלקה, וא"כ מה"ט ל"ש לומר בפלוגתא לא מיירי, דהא אין בזה פלוגתא רק ב' לשונות קשה לל"ב לחשביה בחולין, וא"כ שפיר י"ל על קושיית המחצית השקל, דמש"ה לא חשיב נקטם וחזזית, כיון דיש בזה פלוגתא דתנאי, דלר"י לא מפסיל משום הדר, ובפלוגתא לא מיירי. ועל ידי דברינו אלו יש מקום לחזק דברי הט"ז דנחלקה פסול רק טפח, והיינו דמ"ש הט"ז דרך פירוש בהר"ן במ"ש דנחלקה במיעוטו פסול, דמ"מ בעי שיעור טפח, בפשוטו לא נראה כן, דלא הו"ל להר"ן למסתמי', וביותר דהא הר"ן אחר שהעלה דנחלקה היינו גם במיעוטו הוכיח דנסדק' דאמרי' דעביד כי המניק היינו דנסדקה ברחבו, דאל"כ הא פסול משום נחלקה, והא י"ל דנסדק היינו בפחות מטפח בזה פסול רק בעביד כהמניק, אע"כ דנחלקה בכ"ש פסול, אלא די"ל כך, דהר"ן כ"כ לשיטתיה דכללא כייל (דרמ"ח ע"א) בסופו, כמו דחזזית בחוטמו בכ"ש, ה"ה בכל הפסולים בראשו בכ"ש, והיינו דכל פסולים אם הם בראשו לא מקרי הדר, מש"ה גם בפסול דנחלקה כיון דהוא בראשו פסול בכ"ש מחמת הדר, אבל לדידן דס"ל דרק בחזזית ושינוי מראה כן, אבל לא בשארי פסולים, כדפסק המחבר (סי' תרמ"ח סי"ב ובמג"א שם) שפיר י"ל דנחלקה בעינן שיעור טפח, אלא דבפשוטו כיון דעכ"פ להר"ן דפסול בכ"ש יקשה מההיא דחולין דלא חשיב נחלקה, א"כ דלמא גם לדידן הכי הוא, ומה דיתרץ הר"ן בההיא דחולין נתרץ ג"כ לדידן, אך בדברינו הנ"ל י"ל דלהר"ן ליכא קושיא מחולין, כיון דהטעם דבכ"ש דכל פסולים כשהם בראשו אינו הדר, ממילא לר"י דס"ל לא בעי הדר כשר, וי"ל דבפלוגתא לא מיירי, אבל לדידן אי נימא דבראשו בכ"ש, היינו מדין לקיחה תמה ולכ"ע פסול בזה יקשה דלחשביה בחולין, אע"כ דבאמת כשר בפחות מטפח. אולם הן בקושיית המחצית השקל דליחשב בחולין נקטם וחזזית, הן בקושיית הט"ז דליחשב נחלקה, לענ"ד אין בזה סרך קושיא, דבחולין חשיב מילי דפגימות, והיינו דכשחוגר הצפורן מקרי פגימה, וזה ל"ש בנקטם וחזזית, ומה ענין פגימה וחגירת צפורן בזה, וכן בנחלקה אף דשייך דאם אין רואים דנחלקים רק כשמעביר צפורן על ראש התיומת חוגר הצפורן, ובאמת נוכיח מזה דחגירת צפורן לא משוה אותה לנחלקה, ובעינן נחלקה ממש, אבל מ"מ אם נחלקה ממש, הוא בכ"ש ולא בעי באורך טפח. ומ"ש מעכ"ת נ"י דבעינן שיהיה ניכר דנחלקה אם אוחזים בידו כמ"ש המג"א (סי' תרמ"ח ס"ק טז) בשם המבי"ט. באמת המבי"ט כתב כן מסברא דכיון דפסול מחמת הדר אם אינו ניכר לעין כשאוחזו בידו, אלא ע"י שימת עין בדיוק לא נפיק מכלל הדר, אבל נחלקה התיומת דמטעם חסר הוא, י"ל כל שנחלקה ממש ונראה בשימת עין בדיוק פסול דלא מקרי תמה, אלא דע"י חגירת צפורן לא מפסיל וכנ"ל, ובמג"א שם (סק"ט) כתב א"נ בניטל כ"ש לא מקרי חסר, דאין זה חסרון הניכר, משמע חסרון שא"נ מקרי תמה, לענ"ד הא המג"א בניטל כ"ש, היינו דהדד לא נטלה עד האתרוג אלא שנחסר הדד מעוביו, ס"ל להמג"א דלא מקרי חסרון כיון דעצמות הפרי שלם מקרי תמה, ומה דנקט דאין זה חסרון הניכר, שלא בדקדוק, דהא אם רואים דנחסר הרבה מעוביו של הדד אמאי אינו ניכר לאוחזו בידו, אלא ודאי כוונתו כפי הנ"ל. ובאמת תמוה לי מה דנקטי בפשיטות דנחלקה מדין חסר וכשר ביו"ט ב' כמ"ש המג"א (סי' תרמ"ה סק"ו) והא מדברי תוס' רפ"ג דסוכה ד"ה נקטם משמע להדיא דניטלה התיומת פסול מטעם הדר, דגרע מנקטם, ובתירוצם האמצעי כתבו דס"ד דהוא הדר טפי מנקטם, משמע דאשמעינן דלא מקרי הדר ופסול ביו"ט ב', והרי אמרי' דנחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה, משמע דחד דינא אית להו וחמיר ממש כמו נקטם, א"כ משמע דגם נחלקה מטעם הדר הוא, וצע"ג

ידידו עקיבא

לכבוד הרב רבי ליב נ"י אב"ד דק"ק גאמבין

ע"ד שאלתו בס"ת שלא נכתב שין דשמר לך ולא שין דשופטים בראש העמוד. בפשוטו נראה דאין כאן נדנוד פסול, לחוש לה בדיעבד, והש"ך לא חש לה רק לדקדק בזה לכתחלה. ומ"ש מעכ"ת לדמותו לדברי הר"ן (פסחים פ' י) גבי ד' כוסות וחזר והקשה בסתירת דברי הר"ן אלו דברי הר"ן פ"ק דמגילה גבי ספק מוקף חומה, כבר עמד בזה המ"ל (פ"א דמגילה), והראנ"ח בתשובה (ח"ב סי' עט). ומ"ש מעלתו לתרץ ולחלק כמו דהוי זמן קריאה גם למוקפים לענין יוצא בשיירא וכדומה, מש"ה יוצא בזה, זה אינו, דזה מועיל לדידן דבספק יוצא בי"ד לחוד, ובזה כבר די לנו בטעם הר"ן דאזלינן בתר רובא דעלמא, אבל עדיין לא פלט מינן הסתירה דאיך כתב הר"ן, ועוד אפי' תאמר שהוא ספק השקול הוה ליה למימר ספק דבריהם לקולא, ונמצא פוטר בשניהם וכו', הא עכ"פ א"א לפוטרו בשניהם, כיון דבודאי עבר שלא כהוגן, ומ"ש מעכ"ת עוד דוקא בד' כוסות די"ל דב' סברות אמיתות הם וכולו בעי הסיבה. זה לא ניחא לי כלל כיון דתקנת חז"ל לא הי' רק בב' כוסות ממילא אינך ב' כוסות בודאי א"צ ואינן כלל בגדר סברא אמיתית, דמה דלא תקנו לא תקנו

ולענין דידן כתיבת השין בראש השיטה, נ"ל דלא דמי לדברי הר"ן פסחים הנ"ל לחייבו בשניהם, דדוקא התם דבעידן דשותה ב' קמאי אין עליו שייכות חיוב הסיבה דבתראי, וכמו כן בהיפוך, מש"ה אם נדון זה לספק דרבנן לקולא, ידון רוחו להקל בשניהם, דבשעת שתיית האחרונות יהפוך ידו ויאמר שמא קמאי בעי הסיבה, ומה דעבר עבר ושלא כהוגן עשיתי, ומ"מ הנך דהשתא לא בעי הסיבה, מש"ה קם דינא להחמיר בכולן מדרך חיוב, אבל בס"ת ליכא חשש דיבא להקל בשניהם, דאין דנין על שעת הכתיבה רק על ההכשר דס"ת, ואם לא יכתוב הב' שינין לא יהיה בידו כח להקל ולהכשיר, דהא אזי הס"ת בממנ"פ פסול, ול"ש לומר דעל כל חדא דשין לדון בו ספק דרבנן לקולא, דהא עכ"פ נתפשט הפסול הזה בודאי בס"ת, א"כ מוכח בודאי לכתוב עכ"פ חד שין בראשו, א"כ י"ל דהדר דינא דספק דרבנן לקולא, ובחד מנייהו סגי, [אאב"ה שמעתי מאאמ"ו נ"י לפקפק מהך סברא גם בד' כוסות, וביותר, דהא לכאורה בב' כוסות האחרונות יצטרך הסיבה בממנ"פ, דאם קמאי בעי הסיבה וא"כ לא יצא בהם, ממילא הנך דהשתא הם קמאי, א"כ לא יהיה בידו לפגוע באחרונות להקל, דהא ממנ"פ חייבים בהסיבה אם מכח דאחרונות בעי הסיבה, ואם מכח דלא יצא בראשונות, והן הן עתה הראשונות, א"כ ממילא נדון דקמאי לא בעי הסיבה משום ספק דרבנן לקולא. גם אעתיק פה בענין זה אשר ראיתי כתוב בקונטרס הכללים לאאמ"ו נ"י וזה לשונו הטהור, כתב הר"ן פ"י דפסחים (דף קנה ע"ב) ול"נ דע"כ בעי למיעבד הסיבה בכולהו, דאי ניזל לקולא אמאי ניזל טפי בהני מבהני, ואי ניקל בתרווייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי, וכזה כתבו תוס' פ"א דביצה (דף יד ע"א ד"ה א"ב דידע) כיון דלכל לישנא הוי קולא וחומרא, כיון דא"א להקל בשניהן דודאי עבדינן שלא כהוגן מחמרינן בתרווייהו, ועיין מג"א (רס"י תקלח) וקשה לי ממ"ש הרי"ף (פ"ג דמ"ק) באיבעי' דמנודה דבדרבנן לקולא ומותר ברחיצה ובנעילת הסנדל, הא מתני' דקתני וכן אתה מוצא במנודה מוכח דקאי עכ"פ על חד מנייהו, אי אנעילת הסנדל אי ארחיצה וחד מנייהו ודאי אסור, א"כ איך אפשר להקל בשניהן, והרא"ש שם כתב על הרי"ף, כיון דאחדא ודאי קאי שדיי' אנעילת הסנדל כדתני בתוספתא ובירושלמי, והב"י יו"ד (סי' שלד) כתב עלה, כיון דלא פשט הגמרא מתוספתא איך נפשוט אנן, והלכך לקולא עי"ש, וקשה לי, הא אדרבא אם א"א לפשוט מהתוספתא יהיו תרווייהו לחומרא, דבאיזה ניקל יותר, ובתרווייהו א"א להקל דעביד חד ודאי שלא כהוגן, וצ"ע, ע"כ לשונו]

ומ"ש רו"מ בדברי שאגת אריה בתשובה האחרונה שהוכיח דתקיעת שופר ביו"ט דר"ה שלא לצורך מצוה אין שבות, מסוגיא דחולין