דרוש וחידוש א קעט

דיש לו תשלומין כל ח', וגם מה"ת ניזל להקל לתפוס המרובה ולהקל מספק, א"ו הפשוט כנ"ל דבכ"מ אזלינן לחומרא ובקרבן חיישינן לחומרא דשמא אין לו תשלומין יותר מז', ובטומאת אוכלין חיישינן לחומרא דשמא כביצה מקבל טומאה, אף דלכאורה עדיין יקשה על תוס' דמ"מ בתשלומין נימא דאם לא הביא תוך ז' דצריך להביא ביום ח' מספק דשמא תפסת מרובה, ויביא קרבנו בתנאי שיהיה נדבה למ"ד נדרים ונדבות קריבים ביו"ט, אבל באמת לא קשה מידי, דכמו דכללא דלקולא וחומרא לחומרא מקשינן לא דהוי ספק ולא ידעינן למה אתקש וצריכות להחמיר מספק, וכמו שעלה על דעת הגאון פרי מגדים בפתיחה כוללת למשבצות זהב אות י', דאינו כן, אלא דהמדה כך היא, דמקשינן לחומרא והוי ודאי, כדמוכח ממ"ש תוס' בב"ק (דף ד') גבי ממון דלחומרא מקשינן ומפקינן ממונא, וכן מתוס' פסחים (דף מ') דהקשו הא בלא"ה ידעינן דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, ומאי קושיא, הא יהיה האיסור חמץ בנשים רק מספיקא, ואם אכלו לא יהיה חיוב חטאת, ואצטריך קרא שיתחייבו חטאת, ע"כ דגם מכח לחומרא אזלינן הוי ודאי, ה"נ י"ל כך המדה, דהיכא דבהיקש לא ידעינן אם תפסת מועט או מרובה, תתפוס החומרא והוי ודאי, מש"ה בתשלומין דהחומרא בפשוטו דאין לו תשלומין רק ז' דצריך להביא קרבנו תוך ז' ואינו רשאי לאחרו, לזה תפסינן המועט לודאי, אמנם לפ"ז יקשה על תוס' יומא הנ"ל בסופו גבי הענקה דמספק לא מפקינן ממונא, הא גם דממונא לחומרא מקשינן, כההיא דבב"ק הנ"ל, ע"כ דלא דמי להתם, דלענין מועט ומרובה לא נאמר המדה, אלא דהוי ספק, ובאיסור מחמרינן ובממון לא מפקינן, א"כ יקשה כנ"ל, דיתחייב להביא קרבן מספק ביום ח' ובתנאי דנדבה. וצ"ע] מ"מ י"ל דלשון ב"א בנדר לא אמרי' כן, אלא כההיא דמנחות היכא דאין לדבר סוף, מ"מ נ"ל דאינו כן, דהרי הרא"ש בתשובה (כלל וי"ו) הובא בהגהת ש"ע חוה"מ (סי' ס') במחייב עצמו לזון חבירו, דנפטר בשעה א', והביא ראיה מההיא דמנחות הנ"ל, אף דהתם יש לדבר סוף לזונו כל ימי חייו, ואף לדעת הרשב"א בתשובה דס"ל דבאמת צריך לזונו כל ימי חייו, והובא בב"י אה"ע (סי' קיד) ולמד כן מההיא דיאסרו כל הפירות עלי בנדרים (דף כו) דאסור לעולם, ולא אמרינן דסגי ביום אחד עיי"ש, י"ל דוקא התם דסתמא לעולם משמע, אבל בעיקר שיעור סך התחייבות אמרינן תפסת מועט כההיא דמנחות הנ"ל, ואף ביש לדבר קצבה, כמו דס"ל להרא"ש וכמו שהוכחנו, ובזה לא פליג הרשב"א ונחלקו רק בענין קביעת זמן, אם סתמא לעולם משמע או לא:

אח"כ ראיתי בתומים שכתב בהיפוך, דגם להרא"ש ס"ל דבנדרים ספיקא להחמיר, כדמוכח באמת מההיא דיאסרו עלי כל פירות, ושאני ההיא דמנחות דאין לדבר סוף, וההיא דהרא"ש הנ"ל במחייב לזון לא מיירי בנודר לעני רק במתחייב לעשיר, ומה דמדמה הרא"ש לההיא דמנחות, היינו לענין דמצינו תפסת מועט, אבל לא שיהיו דומים להדדי עיי"ש, וזהו דוחק גדול, ולענ"ד דברי הרא"ש כפשטן דאף בנודר לעני כן, וההיא דיאסרו עלי אינה קושיא להרא"ש, דיש לחלק, דוקא באוסר דבר על עצמו, דברגע אחת חל האיסור על הפירות ונעשו כנבילה ואין בזה ענין התחדשות בכל רגע דנימא דלא נתכוון רק לרגע אחת. אלא אמרינן דאסרן עליו כנבילה, וממילא אסורים לעולם משא"כ במתחייב לזון, דהוא לעשות מעשה במה שעושה כן פעם אחת הרי קיים דברו לזון חבירו. ואם נחייב אותו לזון לעולם, הוי כמחייב לעשות כן לעולם, ובכל רגע מתחדש חיוב מעשה עליו, בזה אמרינן תפסת מועט, ודומה לנשבע שאדבר עם פלוני, דפשיטא דכל שמדבר עמו פעם אחת יצא ואינו מחוייב לדבר עמו בכל רגע ורגע, אבל בנשבע שלא ידבר עמו לעולם דכל שמדבר עמו פעם אחת עובר על שבועתו, ה"נ באמרו יאסר עלי, או שנשבע שלא לאכול הפירות, לא שייך כאן זמן, דאם יאכלם באיזה זמן עובר שבועתו ונדרו, משא"כ בנודר לעשות מעשה בפעם אחד שעושה סגי, כן נראה לענ"ד:

באופן דבנ"ד אם לא היה הכוונה בלב לעשות פירוש לנדרו, אלא שיהיה כפי שיסבול לשונו, אינו מחויב ליתן רק ב' נרות, ומכ"ש אם היה כן בלבו במפורש, אך אם הנודר מסופק כעת בכוונה שהיה לו בשעת הנדר ומסתפק דאולי היה כוונתו שיהיה תמיד המנורה שלפני העמוד ממולא בנרות שלו בלא מספר וקצבה להנרות בזה יש לחוש להחמיר, ואף לדעת הש"ך יו"ד (סי' רנט סי"ד) דבספק צדקה הוי רק ספק ממון, והמוציא מחבירו עליו הראיה, י"ל דוקא היכא דליכא חשש איסור דלא יחל, כגון לגבי היורשים דאין עליהם חיוב נדר, וכמו כן בהקדיש ואמר הרי זו, ויש ספק אם נתפס הדבר בקדושה בדיבור זה, וכההיא דאיבעי' דאם יש יד לצדקה דהוא רק נדבה, ואין החיוב נתפס אקרקפתא דגברא, בזה אמרי' דספיקא לקולא, דלא חל ההתפסה ולא קם הממון ברשות הקדש וממילא ליכא בל תאחר, אבל היכא דאמר הרי עלי דחל עליו החיוב מדין נדר, י"ל דספיקו לחומרא, וכדאיתא חילוק זה בתשובת מהרי"ט (ח"ב חוה"מ סי' קכד) עיי"ש, ולכאורה ראיה לדבריו ממתניתין דמנחות (דף קו) פירשתי ואיני יודע מה פירשתי מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי, הרי דמספיקא שמא כך וכך נדר מחוייב ליתן להקדש, ה"נ י"ל בנ"ד במסופק לכמה נרות איתכוין, ועדיין צ"ע:

ובנ"ד אם קשה עליו ליתן נרות הרבה כ"כ, טוב שישאל על נדרו בתנאי דאם היה בלבו ליתן רק ששה נרות, או שלא היה בלבו לשום מספר נרות, נראה דלא נתחייב רק ששה נרות יתקיים נדרו ובאם לאו מבקש התרה:

ובמה שכתבתי לעיל דאם לא היה בלבו שום כוונה ומספר נרות, די"ל דיכול לפטור עצמו בב' נרות, אפשר לחלק בין אמר נרות למנורה זו דמשמעות לשונו להספיק נרות למלא המנורה, אך בלשון השאלה נזכר על מנורה זו, עדיין אני מסתפק, או דהפירוש לשון הפחות שבנרות, דהיינו שתים על מנורה זו, או דמ"מ לשון בנ"א גם בזה סתמא כפירושו דעל מנורה היינו ליתן די לצורך נרות העולים על מנורה זו, ולדינא צ"ע

ידידו עקיבא

לידידי הרב רבי שלמה זלמן בק"ק גלוגא

מ"ש כבודו דמה דאיתא דבנקטם ראשו שהוא פסול, מ"מ על כרחי' בעי טפח ואף דבנקטם נקט הר"ן כל שהוא הא אמרינן בנדה (דף כו) מאי כ"ש טפח והכי נמי אמרינן רפ"ב דביצה מאי כ"ש כזית: לענ"ד מסוגיא דב"ב (דף קנ ע"א) וכל היכא דקתני כ"ש לית לה שיעורא כלל. והרי"ף והרמב"ם שם פסקו כר"י בזה דשייר קרקע כ"ש היינו כ"ש ממש וההיא דנדה הנ"ל כבר כתבו תוס' ב"ב דאיידי דנקט שיעורא רבה. היינו דלגבי דנקט תחילה שיעורא רבה בארבעה, קראוהו לטפח לגבי' בלשון כ"ש. ובההיא מתרצא גם ההיא דביצה הנ"ל כדכתב רש"י שם. דלגבי ככר שלם קראוהו כ"ש, והיינו דלעומת דקתני במתני' עירובין (דף פ') דבערובי חצרות צריך שיהיה ככר שלם. אמר רב ערובי תבשילין ל"צ כן וקורא לגביה כזית בשם כ"ש. [אב"ה עיין פרק אחד עשר דמסכת אהלות משנה א' ב"ה אומרים בכל שהוא ומפורש שם בתוספתא דהאי כ"ש בעי כחוט המשקלות ככתוב בהרע"ב שם וצ"ל ג"כ נגד מה דאמרי ב"ש ארבעה טפחים קראו ב"ה לחוט המשקלות כ"ש]: ובההיא דב"ב לא זכיתי להבין דברי תוס' (ד"ה וכל) ואע"ג דקרקע כ"ש חייב בפיאה וכו' הא בפשוטו לא קשה מידי. דפשיטא דכ"ש שייך על כ"ש ממש. אלא דאביי בא לדייק דזה אינו כללא דכן הוא בכ"מ אלא דמצינו ג"כ לישנא דכ"ש ואית בה שיעורא כדי פרנסתו. והוי כההיא דריש חולין אין איכא הכל לכתחילה וכו': ואף אם נדחוק דכוונת תוס' על סוגיא דקדושין (דף כו) דפרכינן וא"א דבעינן צבורין כ"ש למאי חזי. הרי כיון דנקט כ"ש מוכח דכ"ש ממש הוא, ג"ז ליכא קושיא דהא מרא דשמעתא. דפריך כן רב יוסף. ולשיטתיה אזיל. דמסיק בסוגיא דב"ב דכל היכא דנקט כ"ש לית ליה שיעורא. אבל אביי ס"ל דלפעמים הוא בדוקא. ולפעמים לאו בדוקא ואית ליה שיעורא. ורב אשי דמשני (שם בקידושין) מאן לימא לן דלא תלי בה מרגניתא י"ל דג"כ ס"ל כר"י בזה. ויש סייעתא מזה לפסקא דהרי"ף ורמב"ם הנ"ל: והנה מה שכתב רו"מ בשם ספר, מחצית השקל דהקשה דישאר קושיית הט"ז. דלחשוב בחולין לקטם ראשו. וכן בחזזית למעלה מחוטמו. והניח בקושיא בפשוטו י"ל למ"ש בעצמו שם (סק"ב) על הט"ז. דמוכח דנחלקה התיומת הוא טפח. הא דלא חשיב לה בנדה בהדי דשיעורין טפח, דבפלוגתא לא מיירי עיי"ש, ממילא ה"נ י"ל מש"ה לא חשיב בחולין נקטם וחזזית כיון דפסולייהו משום הדר, ממילא תליא בפלוגתא. דלר' יהודה דס"ל לא בעי הדר בסוכה (דף לב) הנך כשרים ולא חשיב מה דאיתא בפלוגתא: ואולי כוונת