דרוש וחידוש א קעח

לידידי הרב רבי משה ני' אב"ד בק"ק פילא

ע"ד שאלתו, אשיב בקוצר אמרים לעוצם טרדותי, הנה מפשטות פסקי הש"ע (סי' תמח) דבסעיף ג' חמץ של ישראל וכו' אפי' הניחו שוגג או אנוס, ובסעיף ה' חמץ שנמצא וכו' אפילו בטלו, מדהאריך וחלק בשני סעיפים, ולא הורה רבינו הב"י לנו בדרך קצרה לכלול בחד סעיף, אפילו בטלו ואפילו הניחו שוגג וכו', משמע דבתרתי לטיבותא מקילין, ויש להסביר בטעם, דהא דאסרו בביטול, היינו משום שמא יערים, כדאיתא בש"ע א"כ רל דלא חיישינן לחשוד בכך, אלא היכא דאיתרע גברא בפנינו שלא עשה כתקנת חז"ל לבערו משום דלמא אתי למיכל מניה, חזינן דקפיד אממונא ודעתו עליו על אחר פסח אבל אם הוא שוגג או אנוס דלא איתרע בפנינו, לא חשדינן ליה בכך, ואינו אסור אלא בלא בטלו דהוי איסור בל יראה דאורייתא. ואולם עכ"ז כבר הארכתי בתשובה להוכיח דגם בכה"ג אסור, וא"כ במקום הפסד מרובה, נראה לענ"ד דיש לצרף דעת העיטור שהביא הטור, דבבטלו מותר בהנאה אחה"פ, אלא דיש לדון, דהעיטור מתיר היכא דליכא חשש שיחזור וימכרנו לישראל, משא"כ בנ"ד דהנכרי ימכור להישראל לשתותו, אף דחמץ שעבר עליו הפסח הוא דרבנן, מ"מ גם בדרבנן חיישינן שימכרנו לישראל, דהא אין מוכרין ביצת נבילה אף דביצת נבילה אסור רק מדרבנן חיישינן לכך, ובאמת בחולין (דף סד) איתא רק ביצת טרפה, אבל בהרי"ף איתא ביצת נבילה. ולדעתי יש תיקון גם לזה, לשער כמה אומן העושה שכר צריך מאלץ לעשיית פעם אחד, דרך משל עשרה רביעית לזה יש למכור לו ד' רביעית דיצטרך לערבו עם עוד ששה רביעית, משלו. והישראל הקונה ממנו אוכלו בהיתר דנתבטל ביד הנכרים דאף דמין במינו בלח בעינן ס' מ"מ הלא דעת המג"א (סי' תמז סמ"ד) דבחמץ שע"ע הפסח לא בעי ס', או אף לדעת הטור י"ל דבאיסור זה קיל דהוא רק מקנסא ומותר במין במינו בלח ברוב

והמג"א הקשה על הטור דבס' פשיטא דמותר ומאי ס"ד דהמקשן למפרך. ולמאי צ"ל דע"י תערובות לא קניס, הא בטל מדינא, ולפי הנ"ל ניחא דהקולא דאפילו בלח במינו סגי ברוב

וביותר נראה לענ"ד למצוא תקנה, דלא יצטרך לסמוך על העיטור לבד, והיינו דהישראל יערב המאלץ ההוא במאלץ ההיתר שיהיה בהיתר רוב דיש עוד סניף דעת רבינו יונה אף דיש להסתפק אם שמותר לבטל בידים, או דלענין דיעבד היקל דלא קנסינן למבטל כמו בעלמא, מ"מ בתשובת פני יהושע כתב בפשיטות דדעת רבינו יונה דחמץ שעבר עליו הפסח מותר לבטלו לכתחילה, א"כ בנ"ד אינו מבטלו רק ליהנות בו, דיש בזה כמה סניפים, א', שוגג וביטלו, ב', דעת העיטור, ג', דעת רבינו יונה, יש לסמוך להקל בהפסד מרובה

ובזה מתוקן גם החשש שיחזור וימכרנו לישראל דהא הישראל יאכל בהיתר מחמת הביטול ואין לדון דישראל המוכר המבטל, מבטלו לאכול הישראל אחר, דהא העיר רובה נכרים ועושה הכל לצורך הרוב, ואינו מבטל בשביל המיעוט ישראל, ולא מקרי הישראל שנתבטל בשבילו, וכדאמרינן ערובין (דף מ") ובאמת תוס' חולין (דף צה ד"ה ובנמצא) הקשו אמאי חיישינן שיחזור וימכרנו. נימא דימכרנו לאחד מהרוב שהוא נכרי, והעלו דבאמת הוא חומרא בעלמא, וא"כ אין אנו מחוייבים להוסיף, דמקרי מבטל בשביל ישראל שיקנה ממנו

ביותר אם אפשר למיעבד תרתי אחר שיבטל הישראל ימכור לנכרי מעט בענין שיצטרך להוסיף רוב מאלץ מדידיה, דממילא בלא ביטולו דהישראל יהיה מותר מטעם ביטול הנכרי, וביטולו דישראל רק להתיר לו הנאה דיש לסמוך בזה בצירוף העיטור, דבלאו הביטול מותר בהנאה, ועכ"ז ראוי שבעל החמץ יתן דבר חשוב לחלק לעניים, כן נראה לענ"ד

ידידו עקיבא גינז מא"ש

לכבוד הרב רבי עזרא נ"י אב"ד דק"ק יאסטראו

ע"ד שאלתו באחד שנדר ליתן נרות בביהכ"נ על מנורה התלייה לפני העמוד, ולעת הנדר היתה המנורה בת ששת קנים, וכעת נשתנה שהמנורה ההיא הורדה ממקומה לתלותה למטה, ובמקומה נתנו מנורה חדשה בת ט"ז קנים איתא במתני' דנדרים (דף מו) בקונם מפלונית שאביה רע דאם אביה עשה תשובה אח"כ הותר הנדר דהוי כנודר על תנאי, הכי נמי כיון שאמר התלוי' לפני העמוד הוי כמפרש הסיבה שבגללה נדר ובנ"ד פשיטא דשכיח לשנות המנורה ממקום למקום לאיזה סבה שיהיה ואין כאן חיוב ליתן נרות עוד על המנורה הישנה: ואין לחלק דדוקא התם שאביה רע דיתור לשון זה א"א לפרשו בענין אחר, אלא שהוא הסבה שבגללה נדר, מש"ה הוי כתולה נדרו בתנאי, וה"ה בנ"ד אם היה הנודר בשעת נדרו בבה"כ ואמר ליתן נרות על מנורה זו התלויה לפני העמוד, בזה בודאי יתור לשונו לפני העמוד הוא לומר שזהו הסבה שבגללה נדר אבל אם לא היה הנודר אז בבה"כ יש לפרש דמה שאמר התלוי לפני העמוד, היינו להודיע ולסמן לאיזה מנורה כוונתו, ואין בכלל לשונו פירוש הסבה, מ"מ נ"ל דממילא כן הוא, דאטו המנורה כיפי תלי לה להתחייב דוקא על מנורה זו, ובודאי טעם הנודר היה כיון שהיא תלויה לפני העמוד, וא"כ הוה כמפרש דבגללה נדר

ואדרבא נ"ד עדיף, דהתם גבי שאביה רע דנדר עכ"פ מהאשה ההיא, ושאביה רע הוא רק סבה וטעם לעיקר הנדר, אבל בנ"ד לא נדר מעולם על מנורה זו, רק ליתן נרות לזמן קצוב על מנורה התלויה לפני העמוד, ובאיזה מנורה שיהיה קאמר, ובכל ענין נדרים אזלינן בתר ענין שבגללה נדר, ולא אחר משמעות הלשון, כמבואר בש"ע (סי' ריח) וק"ו בנ"ד שגם הלשון סובל כן, ומעולם לא היה דעתו על המנורה זו דוקא, והכוונה היה לא' משתי אלה, או להתחייב ליתן נרות להאיר לפני העמוד, או לסמן במנין דמתחייב ליתן על מנורה כזו שהוא מספר ששה קנים, אבל אין החיוב דוקא לתחבם על מנורה זו, והרי הדבר פשוט דבנדר ליתן נרות על מנורה התלויה למטה אצל פתח בה"כ, דודאי כוונתו רק למספר הנרות כפי הקנים שבמנורה ההיא, אבל לא דהחיוב דוקא לתוחבם במנורה ההיא, ופשיטא דהשמש תוחב הנרות א"צ לדקדק שלא יתחוב נרות שלו במנורה למעלה ממנו זולת בנודר על מנורה שלפני העמוד כמו נ"ד אפשר דדוקא לפני העמוד, דרוצה במצוה מן המובחר, אבל שיהיה נדר דוקא על המנורה ההיא ממש, אינו:

אך ראוי להסתפק אם יוצא ידי נדרו במספר נרות ששה כמו שהיה מקדם בעת נדרו, או דצריך ליתן מספר כמספר קנים דמנורה התלויה עתה לפני העמוד, אופן הספק אם עיקר הנדר שהנרות שצריכים ומדליקים במנורה לפני העמוד יוגבה הכל ממנו, או שהיה הנדר רק על מספר ששה נרות:

והנה אם הנודר יודע שכוונתו היה בשעת הנדר רק על מספר הנרות, אזי אינו מחויב יותר, לא מבעי' לדעת תוס' ספ"ג דשבועות דהיכא דבלבו פירש לנדרו לא מקרי דברים שבלב, אלא אפילו לדעת הר"ן שם וסייעתו שהם רוב הפוסקים דבנדר מפת ובלבו פת חטים, דהיינו דהיה בלבו להוציא בשפתיו פת סתם ושלא יהיה נאסר רק מפת חטים, דמקרי דברים שבלב אא"כ היה בלבו להוציא פת חטים, ולישנא הוא דאתקיל, ולא אמר רק פת סתם, עיי"ש, מ"מ נ"ל דבנ"ד אדרבא אם ניזיל בתר משמעות לשונו אין לחייבו יותר מב' נרות, דהרי נדר רק ליתן נרות, ומיעוט נרות שתים, כדאיתא במנחות (דף קו) הרי עלי עצים לא יפחות מב' גזרים, וה"נ בנ"ד דאם היה כוונתו בשעת הנדר שהיה כפי אשר מורה משמעות לשונו היה נראה דיוצא בב' נרות ויוצא בזה ידי נדרו:

אף דיש לחלק, דהתם אמרינן תפסת מועט משום דאין קצבה לדבר, דא"א לומר דנתכוון לעצים מרובים, דא"כ אין לדבר סוף, משא"כ נ"ד דיש לדבר סוף למלאות המנורה, בזה לא אמרינן מיעוט נרות שתים, וכיוצא בזה כתבו תוס' סוכה (דף ד' ד"ה תפסת מועט) [ובענין זה עמדתי בדברי תוס' יומא (דף עב) דרצו לומר הכי לקושטא דמלתא, דדוקא בדבר שאין לו קצבה אמרינן תפסת מועט, וכתבו שם ואע"ג דפ"ק דר"ה וכו' י"ל דהתם קאמר תפסת מרובה וכו' דעד ז' יש לו תשלומין ממנ"פ, טפי לא דדלמא מחג המצות ילפינן עכ"ל, ביאור דבריהם בפשוטו דאזלינן לחומרא וצריך להביא קרבן תוך ז' דשמא אין לו תשלומין רק ז' ואינו יוצא אם יביא אח"כ קרבנו, ובספר תוס' יוה"כ (דף פ' ד"ה ואימא ביצת וכו') מבואר דס"ל בכוונת תוס' הנ"ל דהיכא דתפסת מרובה להחמיר, אמרינן דלא תפסת, אבל אנו תופסים המרובה כדי להקל, ועי"ז הקשה שם מה דהקשה, וכתב דבספר הליכות אלי עמד ג"כ בזה, ונפלאתי על הנך אריותא שנטו מדרך הפשוט בפירוש דברי התוס', דהא בתשלומין הוי ג"כ קולא