דרוש וחידוש א קעז

השירה, הא הרמב"ם לא הזכיר כלל ההיא דמסכת סופרים הנ"ל שיהיה חלק שיטה שלמה לפניה ולאחריה, אלא דמנאן במספר הפתוחות וממילא הדין באמת דסגי בהנחת חלק ט' אותיות, לומר דהרמב"ם סמך על שהביא סדר כתיבה השירה ויש שם חלק שיטה לפניה ולאחרי', לא מסתבר לענ"ד דכמו שכתב שירת הים כותבין אותה בל' שיטין שיטה ראשונה כדרכה ושאר השיטות וכו' ולא סמך עמ"ש אח"כ סידור השירה שיש שם שיטה ראשונה כדרכה והשאר ריוח באמצע, וה"נ הו"ל להקדים ולכתוב שיהיה חלק שיטה אחת, ובאמת תמיהני שלא הביאו הרמב"ם והרא"ש דברי המ"ס הנ"ל. וראיתי באור תורה שכתב, והרמב"ם לא הוצרך להזכיר אלו ב' שיטות הריקות, כי הספיק לו מ"ש שאז ישיר משה ותקח מרים פתוחות, וידוע שכל פרשה פתוחה צריך שיהיה לפניה שיטה פנויה מכל וכל אם הפרשה שקודם לה סיומה בסוף השיטה עכ"ל. וגם זה תמוה לי, דהא זה עצמו לא נזכר בהרמב"ם כלל, שהפרשה דקודם אז ישיר יהיה סיומה בסוף השיטה, אלא דבפ"ז כתב שיהיה בראשי השיטות למעלה משירת הים, הבאים, ביבשה, את, ממצרים, יהא סיומה בסוף השיטה

גם למ"ש החכ"צ דהשיטה השלמה שבמ"ס לאו מדין פרשה הוא אלא מאיזה טעם אחר, אלא דממילא עי"ז היא פתוחה, ומנאה הרמב"ם במנין הפתוחות, קשה לי, דאם אינה מדין פרשה אם לא הניח פנוי כלל, ראוי להיות דאינו מעכב, כמו שארי דברים הנזכרים במ"ס שם בסימני תחלת השיטין, וכל שכתובה בפיזור כשר, כדאיתא בש"ע (סי' רעה ס"ג) א"כ לא הו"ל להרמב"ם למנותן במנין הפתוחות, שיהיה הדין דמעכב כדין לא הניח ריוח במקום שיש פרשה דפסול כמ"ש הרמב"ם (פ"ח ה"ג). אבל לענ"ד י"ל כסגנון החכ"צ ובדרך זה, דהרמב"ם שכתב דיני ס"ת שנמשך אחרי ס"ת הידוע במצרים שהגיה בן אשר, י"ל דנמצא בס"ת ההיא ובשארי ספרים המדויקים שיטה מלאה חלקה קודם השירה, ולאחריה. ואחרי שהרמב"ם לא הביא דברי המסכת סופרים הנ"ל שפט מזה דההנחת החלק היה מדין פרשה פתוחה, ושבאמת היה די בהנחת חלק שיעור ט' אותיות, אלא דהזדמן להסופר שסיים פרשה שלפניה בסוף השיטה והוצרך הסופר להניח שיטה שלימה פנויה לעשותה פתוחה, אבל כיון דהגרסא לפנינו במ"ס שהיא שיטה שלימה חלקה, דזה ע"כ לאו מדין פרשה הוא, מדלא סגי שיעור בהנחת ט' אותיות פנוי, אנו דנין דזהו טעמן של הסופרים ההם, ולאו מדין פ' הוא, ובאמת אלו לא הניח חלק כלל אינו מעכב, ואף דאם יבא לפנינו ס"ת שלא הניח הסופר פנוי כלל, לא מלאנו להקל, אחרי דמ"ע הרמב"ם מנאה בכלל הפתוחות, מ"מ הא להרמב"ם הוי זה פרשה פתוחה, ואנו באנו לחוש לדעת הרא"ש דשיטה חלקה הוי סתומה, וכיון די"ל באמת דלאו מקום פרשה הוא, יש לסמוך להכשיר, ומ"מ אם רוצה רומ"פ לעשות כמו שכתב בבאר היטב שיש להניח חצי שיטה בסוף פנוי קודם השירה דיוצאים אליבא דכ"ע, דהוי פרשה פתוחה לכ"ע, וגם שיטה חלקה כדברי מסכת סופרים, אין בזה גמגום כלל, ובפרט שהכנה"ג בתשובותיו בעי חיי חיו"ד הרעיש ג"כ על שיטה שלימה חלקה, דהא הוי סתומה להרא"ש ודעתו שלא להניח כולה שיטה פנויה, א"כ לעשות כדעת באר היטב טוב ונכון. וע"ד מה דאיתא במסכת סופרים (פ"ט ה"ג) וישחט צריך להיות פשוט, וכתב בבנין אריאל שם באגור וסה"ת הגי' וישחט ח' פשוטה, ועוד שם הד' פשוטים גדולות ורחבות משאר אות, עכ"ל, א"כ הא דוישחט צ"ל גדול ורחב, ואולם לא נזכר איזה וישחט כי בפרשה צו כתיב ג"פ וישחט, וראיתי במס' סופרים נדפס מנהג הסופרים לעשות ח' גדולה ומנוזרת בויקרא ח' פ' עכ"ל, והיינו פ' צו ח' פסוק ט"ו שהוא וישחט הראשון

ידידו דו"ש הק' עקיבא בן מ"ו הרב רבי משה גינז מא"ש

לכבוד ידידי הרב מוה' זעקיל נ"י בק"ק ווילעהן

אשר ביקש רו"מ לחוות לו דעתי בפירות יבשים שנתייבשו בתנור שלא הוכשר לחג הפסח. דרכי להורות ליתן נסר דק על התנור, ועליו השק פירות, ודמי למ"ש המג"א (סי' תנא סמ"ד) בשם מהרי"ל לשום ברזל תחתיהן, ובזה אף אם יש חשש חמץ בעין ע"י שהנחתום מניח פת חם על התנור מלמעלה והולך הבלע דרך הנסר שאינו עב כרוחב אגודל, כיון דהתנור חם הוי כצלי דבעינן כדי נטילה ואף דנבלע בנסר, מ"מ הא קיי"ל דכחוש יוצא מכלי בלא רוטב, (ומ"ש המג"א ס"ק הנ"ל ועוד אף אם תמצא לומר שיהיה קצת חמץ בעין די בקליפה והקדרה אסורה עיי"ש, מעולם לא הבנתי הא בעינן כדי נטילה, ואין הקדרה במקום נטילה שהוא כרוחב אגודל) מ"מ הא בצירוף השק מסתמא הנסר והשק יחדיו הוי שיעור נטילה. וגם הוי ב' כלים דאינו יוצא מזה לזה בלא רוטב, ואף דלכתחילה לא סמכינן על זה, מ"מ אחר שהלך הבלע בנסר ממילא אינו יוצא ומבליע רק כדי קליפה, דבלוע בכלי בדבר נגוב אינו אוסר רק כדי קליפה, [ולדעת המג"א (סי' תנא סל"ו) משמע דאף בבלוע שמן מהני כדי קליפה, דלא כהש"ך] והשק במקום קליפה א"כ מכל הלין יש לסמוך במקום דאיכא רק חשש בעלמא שמא מעט חמץ נדבק בעין

ובנידון רו"מ שלא היה הפסק נסר מ"מ מצד הבלוע בתנור יש להקל, דהוי ב' כלים, ואף לכתחלה יש להקל בצירוף דהבלוע מהתנור אינו אוסר רק כדי קליפה, והשק במקום קליפה, ויש עוד סניף נ"ט בנ"ט דהיתירא להרבה פוסקים, ובפרט בב' כלים דקיל יותר (וכמ"ש המג"א סי' תנ"ב) ופמה דמשמעות האחרונים להקל רק דיעבד היינו בפסח עצמו דליכא סניף דנ"ט בנ"ט, אולם באם יש חשש חמץ בעין קשה להקל, כיון דאוסר כדי נטילה, והשק אינו כשיעור נטילה. גם סניף דנ"ט בנ"ט ליכא, כאשר עמדתי מכבר להסתפק. די"ל דנ"ט בנ"ט הוי רק היכא דתחילה נפסק הכח הא', כמו דגים שעלו בקערה של בשר, דבתחלה נפסק המבליע ונבלע בקדרה, אבל היכא דבשעה שבשלו דגים נטף שומן על דופן הקדרה מבחוץ, י"ל אף דהולך דרך קדרה לא מקרי נ"ט בנ"ט, דכח הראשון דהיינו הבשר מתפשט בכח אחד להקדרה ולדגים שבתוכו, ויש לי ראיות לזה, ה"נ בנ"ד באם יש חמץ בעין לא מקרי נ"ט בנ"ט, במה שהטעם הולך דרך שק להפירות. והנה אם יש צבור פירות בענין שלא נאסרו רק התחתונות שבתוך שיעור הנטילה, וכיון דנתערבו קודם פסת בפירות האחרות נתבטלו. דבטעם בעלמא לא אמרינן חוזר וניעור כמ"ש המג"א (סי' תמז ס"ז) אמנם יש לחלק, דדוקא בטעם הנבלע בס' דהטעם כלה ואבד, ואינו בעולם, בזה לא אמרינן חו"נ, אבל ביבש שבלע חמץ בכדי נ"ט, והיבש ההוא נתערב ביבש אחר, י"ל כיון דהטעם עומד במקומו ובחשיבותו הוי כמו בעין ואמרינן חו"נ. ובע"ש (הובא במג"א סי' תמז סל"ח) כתב דתולה דין הזיתים בדין חו"נ, והמג"א הקשה דאלו תליא בדין חו"נ, הא הטור כתב בפשיטות דאין חו"נ, וכתב ג"כ דין הזיתים (ובאמת הע"ש בעצמו הרגיש בזה, ומשמעות דבריו דהטור מיירי באמת בחתכם בפסח, ע"ש) ולי נראה דזה דומה לחתיכת בשר שנפלה לכמה קדרות בזה אחר זה, דאין מצטרפים, וכתבתי בגליון המג"א דאינו מספיק, דמ"מ דברי הע"ש נכונים, דתליא בדין חו"נ, דמה בכך דכל אחד בלע קצת מהזית, הא מ"מ כל משכו ומשהו דנפלט מהסכין ונבלע בזיתים אינו אוסר רק בשיעור ס' פחות מעט נגדו, א"כ בכולל הבלע דסכין לא אסר רק עד ס' פחות מעט נגד הסכין, א"כ יש בזיתים ג' פעמים ס' נגד הסכין לשתרי, דהנך זיתים שנאסרו שהם ס' פחות מעט נגד הסכין בטלים ברוב דאינך זיתים, וצריכים לבא מדין חו"נ, אלא דזאת מרווחנא דהע"ש נקט הטעם איסור זיתים, דאף דטעם הסכין בלע בראשונות מ"מ נשאר מעט בסכין שפולט באחרונות ובחמץ דבמשהו אמרינן חו"נ, בזה הקשה הע"ש לעצמו דהא בטעם אינו חו"נ, ובזה מרווחנא למנקט כך, דטעם איסור דזיתים, דטעם הסכין נשאר בזיתים ס' פעמים פחות מעט הסכין והזיתים אלו מעורבים בזיתים האחרים, ובזה אמרינן שפיר דחו"נ, למה דקיי"ל דביבש ביבש אמרינן חו"נ, ה"נ כיון דהטעם שבזיתים עומד בחשיבותו ובטעמו הך טעם כמו בעין כנ"ל, ונראה דזהו כוונת החק יעקב (סי' תנא ס"ק נד) בהשגתו על המג"א עי"ש, ואולם בדברי הח"י (סי' תמז סי"ד) גבי חלה לא משמע כן. ובענין ציגאריע, אם היה כזה דנתערב בציגאריע אחרים שנטחן קודם פסח היה יותר מקום להקל, די"ל דמקרי לח בלח כמו קמח בקמח וגם זה אינו ברור, לזה אם יש חשש חמץ בעין, קשה להקל. ומ"ש מעכ"ת לדון דנאפה בחום החמץ, זה אינו, דהחום הוא מהעצים, ולא מהחמץ, גם אף אם היה ההיסק בחמץ, מ"מ החום אחר שגרפו החמץ לא גרע מגחלי חמץ שנשרף קודם הפסח דמותר, וכמבואר (בסי' תמב) דאם הסיקו התנור בחמץ קודם פסח ואפו בו פת דשרי, כן נראה לענ"ד

ידידו עקיבא