דרוש וחידוש א קעה

מחמת שבר שבגופה שקוראים (פארפאל) ויש לה צער להסיר תמיד בשעת טבילה, ומשוקע באותו מקום ולא שוה לבשרה. וכתב רומעכ"ת דנ"ל דדמי לחץ וקוץ התחוב בבשר (בסי' קצח סי"א)

הנה אם באנו לדמותו לחץ, אינו דומה, דהתם הוי בלוע וא"צ שיהי' ראוי לביאת מים, משא"כ הכא הוי רק בית הסתרים כדפסקינן כרבא בנדה (דף מב) ובעי' ראוי לביאת מים שפיר י"ל דהוי חציצה

והעיקר לדון בנ"ד אם יקרא אינה מקפדת כיון דמצטערת בנטילתה, וכל הנשים כאלו שיש להם שבר ועושים טבעת לרפואה אינם מקפידים, והנה דעת רומ"פ דצער מקרי מקפדת מדנקט הרמ"א בקליעת שערות שיש בהם סכנה, משמע דבענין אחר לא, וחזר לדון להקל בנ"ד דבבית הסתרים אפשר דקיל, אינו נ"ל לחלק, כיון דגם בבהס"ת צריך שלא יהיה דבר החוצץ, א"כ לענין מקפדת אין חילוק בין בהס"ת לגלוי, (ואף למ"ש בסמוך דעת האומרים דבעי' ראוי לביאת מים הוא רק דרבנן, מ"מ כיון דרבנן תקנו דצריך להיות ראוי לביאת מים, ממילא לענין מקפדת דינו כמו בגלוי דהא נט"י ג"כ דרבנן וילפינן מנדה). אמנם בלא"ה אין ראיה מהרמ"א, דהתם מיירי ברוב שערות קלועות, ולגבי שערות הוי רוב ואף אינה מקפדת חוצץ, ובעי' דוקא סכנה דא"א להסירם דנימא דהוי רביתייהו כמבואר במרדכי שמקור דברי הרמ"א נובעים ממנו דאתי עלה מדין הני רביתי', ותדע שכן הוא, דהרי היכא דאיכא סכנה בודאי נקרא אינה מקפדת ולמ"ל להמרדכי לסברת דהוי רביתא, אע"כ דמיירי ברוב שערות, א"כ י"ל דמש"ה בעינן סכנה, אבל במיעוט י"ל דאף משום צערא מקרי אינה מקפדת. ומ"ש מעכ"ת ראיה להחמיר מדברי הט"ז (סי' יד) גבי גרב, אדרבא משם ראיה להקל, דהרי בב"י שם ד"ה דם יבש כתב בשם סמ"ק וסמ"ג וסה"ת דגם מצטערת א"צ להסיר הגלד אלא דהרגילו הנשים לעשות כן, הרי ס"ל דמדינא אינו חוצץ, וכ"כ המג"א (סי' קצא) ולא מצינו חולקים על פוסקים הנ"ל, וכ"כ בס"ט דאם קשה לה כשחין תוכל לסמוך על הפוסקים הנ"ל. ונ"ל עוד אף אם נימא דמסתימת שאר פוסקים בגלד שעל המכה, משמע דס"ל אף במצטערת צריכה להסירם, דמ"מ נקרא מקפדת, מ"מ כיון דלהפוסקים הנ"ל מקרי אינה מקפדת וכיון דהוי מיעוט הוי ספק דרבנן ולקולא, וכמ"ש בתשובת שבות יעקב ח"א (סי' קמט) לענין ספיקא דאיבעי' במיעוט החוצץ אמרינן דספק דרבנן ולקולא עיי"ש

גם אפשר דבנ"ד מקרי מקום סכנה, דאם תסיר הטבעת לאיזה ימים אפשר תסתכן, ואף דלזמן מועט ליכא סכנה, מ"מ כיון דצריכה לטבעת שיהיה באותו מקום מחמת חשש סכנה מבטלת לגבי גופה ואינה מקפדת מקרי לכ"ע, באופן דנ"ל דיש לסמוך על הסמ"ק הנ"ל ודעימיה דמצטערת מקרי אינה מקפדת, כיון דעיקרו רק מיעוט החוצץ וליכא דררא דאורייתא הוי ספק דרבנן, גם אפשר דשאר הפוסקים מודים בנ"ד דהטבעת, דשורש רפואתו מחמת סכנה וכנ"ל

גם עיקר דבעינן ראוי לביאת מים דעת הריטב"א [הובא במ"ל פ"ב דמקואות] דהוי רק דרבנן, וכיון דאתינן להכי להקל בנ"ד מחמת אינה מקפדת, ממילא נסתר גמגום מעכ"ת דאספלנית ורטיה שעל המכה, דהתם מיירי באינה מצטערת, דהרי ע"כ צ"ל כן לשיטת הסמ"ק ודעימיה דמתני' דרטיה ואספלנית מיירי באינה מצטערת, ע"כ נראה לסמוך להקל, אמנם מה דיש לחוש בנ"ד מחמת הטבעת בענין הפסקת טהרה, כבר האריך בזה בשו"ת זכרון יוסף (סי' ט י)

מה דפקפק מעכ"ת מתוספות ספ"ב דנדה דהיתה יכולה לומר משל אשה אחרת היא, אין זה תלוי בדברי הט"ז, והיא קושיא בלא"ה על התוס' ובאמת אין בזה סרך קושיא, דרחקה שפתיה מדבר שקר

מ"ש מעכ"ת נ"י להקשות על הב"ח וט"ז (סי' קצ ס"ה) דכתבו דמ"ש בסוגיא (דף י ע"ב) מזלפת ה"ה בשופעת, דר"ל מזלפת היינו שופעת, ושפכו דיק וסוללה על הטור והש"ע זה אינו במשמעות הש"ס, מדל"ק מזלפת היינו שופעת, ע"כ דהם תרי ענינים. ואי משום קושית הש"ס שופעת בנהרא מי קחיי, נ"ל דקושיא זו לס"ד מזלפת אינה כשופעת פריך שפיר, דאת"ל דשופעת ופוסקת ושופעת ופוסקת כסברת הב"ח, ואפ"ה תו ליכא להקשות כקושית הט"ז, דעכשיו י"ל דבשעה שפוסקת אינה פוסקת מכל וכל, אלא שופעת ומזלפת, וקמ"ל אף דשינתה מראיה לראיה כיון דדינם שוה כחדא ראיה יחשב, רק לס"ד דמזלפת אינה כשופעת פריך שפיר, דממנ"פ אם פוסקת בנתים לגמרי כהב"ח, קשה הו"ל בכמה ראיות כקושיית הט"ז, את"ל מזלפת בנתים נמי הו"ל בכמה ראיות כיון דאינה כשופעת לס"ד דגמרא, עכ"ד רומ"פ. עדיין אינו מספיק בישוב דברי הטור וש"ע דעכ"פ ממה דנקט שופעת כמה ימים, מוכח הדין דמזלפת הוי כראי' אחת, דהא שופעת א"א בלי מזלפת בנתים, ועכ"פ הוי כראיה אחת, ממילא ה"ה מזלפת לחודיה ולא אצטרך להו למנקט או מזלפת, ומ"ש רומ"פ דהו"ל מזלפת היינו שופעת, לק"מ, דה"ק הש"ס דמזלפת הוי כראיה אחת, משום דהוי טיף אחר טיף נחשב כאלו היתה שופעת, דבודאי היה נחשב כראיה אחת, או דפשיטא דמשכחת שופעת ממש שעה אחת, ושייך שפיר מזלפת דינו כשופעת שעה אחת, אלא דמימריה דרב חלקיה דשופעת כל ז' היינו ע"כ במזלפת, דבלא"ה מי קחיי, מש"ה פריך לס"ד דקאמר מזלפת אינה כשופעת, פריך שפיר דמסתמא לא פליג רב שימי בר חיי' אהא דר' חלקי' ולזה פריך שופעת מי קחיי, אע"כ דשופעת דר' חלקיה היינו מזלפת, ומשני אימא מזלפת אינה אלא כשופעת, היינו דר' שימי בר"ת אמר דמזלפת דינו כשופעת שעה אחת, וגם ר' חלקי' מיירי במזלפת ודר"ש בר"ח היינו ממש דר' חלקיה ופשוט. מה דהקשה רומ"פ בסוגיא דבב"ק, פשיטא דהגרסא נכונה כמו שלפנינו דהאיבעי' בג' שבתות וא' וב' בשבת אם שדינן שבת אבתרייתא, כיון דלא אייעד לשבתות מלבד שבת הג', אבל בד' שבתות לא איבעי' דודאי לקמן שדינן, וכ"כ גם הרמב"ם ובש"ס קראקא טעות דמוכח הוא, ובאמת בדילוג כה"ג, כגון ראתה ר"ח שבט ור"ח אדר ור"ח ניסן, סיון, אב, תליא בספיקא דאיבעי' אם לקמן שדינן וקבעה וסת לחדשים כסדרן או לבתרא וקבעה וסת לסירוגין, ובש"ך (סי' קפט) כתב בפשיטות שלא קבעה לסירוגין, וכבר השיגו האחרונים דתלי' באיבעי' דהש"ס הנ"ל

ידידו הק' עקיבא גינז מא"ש

להרב רבי נפתלי נ"י בק"ק שטרים

ע"ד שאלתו, לענ"ד אף אם ידוע בבירור שהבעל קנח בכתנתו אבר תשמיש ובאותו מקום ממש מצא הכתם, והוא דינא דנמצא על שלו, מ"מ אם הכתמים פחות מכשיעור כתם ועגול נראה פשוט להקל דאפילו א"צ לישב ז' נקיים, דהא מתני' ערוכה (דף נח ע"ב) עד שהיה נתון תחת הכר עגול טהור, ופירש"י (דף נז ע"ב) עד סדין שבודקת בו, וכן פירש הרע"ב הבגד שמקנחת בו בכל עת תשמישתה, ובהרמב"ם (פ"ד הי"א) הניחה העד, משמע דקאי אשלפניו (בהלכה י"ז) על עד שקנחה בו, וכן הוא בש"ע (סי' ק"צ סנ"ד) ואין בזה חולק דאפילו בעד בדוק שבדקה בו והניחה תחת הכר דטהור בפחות משיעור כגריס ועוד, וה"נ בנ"ד דאחר הקינוח נשאר מושכב בכרים הוי כהניחה לעד תחת הכר, ואף בנמצא הכתם מיד אחר הקינוח, מ"מ מסתמא קודם השימוש היה מושכב זמן מה בכרים וכן בלילות שלפניו, ופשוט דאין חילוק בין הניחה אחר הקינוח תחת הכר או הניחה קודם הקינוח תחת הכר דתולין במאכולת. גם אם לא דקדק בשיעורו וא"י עתה אם היה בו שיעור כתם או לא, מ"מ י"ל כיון דעיגולו מוכיח עליו שלא בא הדם מקינוח אלא ממאכולת, י"ל דזה ההוכחה מורה דהיה ממאכולת, והיה באמת בפחות מכגריס, אולם אם אינו ידוע אם הוא עגול או משוך בזה יש לדון, די"ל החילוק בין עגול למשוך לא דבעי' הוכחה לאיסור, דהיינו במשוך משיכתו מוכחת עליו דלא ממאכולת הוא, וא"כ בספק עגול ליכא הוכחה לאיסור, די"ל דכל שבדק בו רגלים לדבר דמגופה ובעי' הוכחה להתיר, דהיינו עגול דמוכח דלאו מדם קינוח הוא, וא"כ בספק עגול דליכא הוכחה להתיר טמאה, וכן משמע לכאורה ממ"ש הרשב"א דבטחתה בירכיה בפחות מכגריס דמשוך טמא והתם ליכא הוכחה לאיסור, די"ל דבדרך טיחתה הרגה למאכולת והוי משוך, אע"כ דבעי' הוכחה להתיר, ואף דהרשב"א כתב בתהה"א (דף קעח) אם טחתה אבל אם משוך הוא רגלים לדבר דזה קינוח הוא, הואיל ובדוק הוא מתחלה, ע"כ, וצ"ל כוונתו דרגלים לדבר דהוא מקינוח כיון דבדקה וליכא הוכחה דעיגולו, וראיתי אח"כ דעמד בזה בסדרי טהרה (סי' קפג)

אמנם כל זה לענין דצריכה ז' נקיים. אבל לענין לדון לרואה מחמת תשמיש יש לדון טובא, דהא במתני' דנתון תחת הכר לא נזכר חילוק דביותר מגריס טמא. אלא דהרמב"ן והרשב"א כתבו ביש כגריס ועוד אפילו עגול טמא. וכן הדין שהרי אפילו לא בדקה ומצאה