דרוש וחידוש א יז

הוי מלאכה דאורייתא לית ביה דין שביתת כלים, וכמו דלדידן לענין שביתת בהמתו דאורייתא אמרינן בסוגיא דר"פ מי שהחשיך (דף קנג ע"ב) כל שחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחילה ה"נ י"ל לב"ש לענין שביתת כלים, אח"כ ראיתי שכ"כ הר"ן ומסברא, ולענ"ד יש בזה יסוד גדול מדין שביתת בהמתו לדידן

שם ע"ב גמרא מאן תנא להא דת"ר לא תמלא [אשה קדירה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה לימא ב"ש היא ולא ב"ה דהא ב"ה מתיר במתני' ליתן דיו וכו', אף אם לא נישורו מבע"י], אפילו תימא ב"ה גזירה שמא יחתה בגחלים, אי הכי מוגמר וגפרית נמי לגזור. וא"ת מעיקרא דלא ידע האי טעמא דגזירה, תקשה לי' מתני' דבשר בצל ביצה וחררה, וי"ל דוודאי שפיר הוי ידע המקשן האי טעמא דגזירה, אלא דהי' סבור דמשום גזירת חיתוי אין ראוי לאסור במ"ש בכדי שיעשו כיון דלא עבר בדאורייתא ולזה מוקי כב"ש דהוי דאורייתא משום שביתת כלים. ובהכי מתיישב דאיך מוקי כב"ש דמ"מ מ"ש מגיגית נר וקדירה דמותר לב"ש משום דב"ד אפקורי מפקר להו והרשב"א הקשה כן, ולדידי ניחא, דדוקא היכא דעושה בדרך היתר בזה אפקורי אפקרי אבל בעססיות דלא ניחא להו לב"ד למעבד כן מחששא דחיתוי למה להו לאפקורי וממילא נשאר באיסורו משום שביתת כלים והוי דאורייתא ואסור בכדי שיעשו, ול"ק ולא מידי קושי' הרשב"א. מיהו הא קשי' עדיין דאיך אמרינן א"ה מוגמר וגפרית נמי הא בלא"ה נמי קשה דאיך שרינן מוגמר וגפרית לעשות כן לכתחילה הא ודאי אסור משום חיתוי. ובתוס' הקשו מבשר בצל וביצה, ותירצו דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה, שאין דבר מפסיק בינו לגחלים, וקשה לי לדבריהם הא עדיין תקשה מתני' דריש כירה דמיירי בתבשיל דיש דבר מפסיק. גם ק"ל במאי דמקשה אי הכי מוגמר וגפרית, הא בזה דאין דבר מפסיק [למה דאוקי לעיל במונח אארעא וכן אפילו בכלי, הא גם האש בכלי] בלא"ה יוקשה דמ"ש מוגמר וגפרית ממתני' דאין צולין בשר וביצה וכ"ת דהמקשן היה סבר דלהחזיר תנן, וא"כ י"ל דבשהיי' ל"ח לחתוי הא מ"מ דאם להחזיר תנן צ"ל דחסורי מחסרי אבל לשהות משהין ומה הן משהין, חמין ולא תבשיל, והתם ע"כ אין הטעם משום שביתת כלים דא"כ גם בגרוף ליתסר וכן בחמין, אע"כ דהתם במבושל כל צרכו דליכא בישול וע"כ הטעם משום חיתוי, וא"כ מהיכן פסיקא להמקשן דב"ה לית לי' חיתוי בשהיי' בפחות כמאב"ד כמו דאסור בצלי דהא חזינן דגם בקדירה מפסקת שייך חיתוי לב"ש. ובאמת מה"ט ק"ל בהא דאמר נר וקדירה, היכן מצינו דב"ש מתיר בקדירה, דממתני' דר"פ כירה בש"א חמין ולא תבשיל, הא ע"כ בחמין שהוחמו כ"צ דהא מב"ה דמתיר להחזיר מוכח דמיירי בגוונא דליכא איסור בישול, ובכה"ג מתיר ב"ש לשהות מע"ש, וזה יש ליישב אבל הראשונה קשה

דף כ' ע"ב גמרא מיתבי השיראים והכלך, [אלמא שיראין לאו היינו כלך]. קשה לי אמאי פריך מברייתא ולא פריך ממתני' [משנה ב' פ"ט דכלאים] השיראים והכלך

דף כא ע"א גמרא. תני רמי בר חמא פתילות ושמנים [שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן במקדש]. לשון ושמנים אינו מדוקדק דהא במקדש אין מדליקין רק בשמן זית זך. אלא אגב גררא דשבת נקט

דף כג ע"א גמרא. הדמאי מערבין בו. [ומפרישין אותו ערום ואי אמרת כל מדרבנן בעי נמי ברוכי, כי קאי ערום היכי מברך על ההפרשה]. מכאן קשה לי על שיטת ר"ת (ספ"ז דב"מ) דלוקח אחר מירוח פטור מדאורייתא מתרומה ומעשרות. א"כ היאך רצה המקשן להוכיח ממתני' זו דדרבנן לא בעי ברוכי א"כ מאי אירי' דמאי אפילו ודאי אינו מברך. ויהי' יכול להפרישו ערום. [א"א ב"ה עי' בתשובת אבא מארי]

דף כד ע"ב גמרא. מאי טעמא [אין מדליקין בשמן שרפה בי"ט] לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט. אבל משום תרומה שלא לצורך לא גזרו. כיון דגם שלא לצורך ליכא איסור דאורייתא מדין הואיל אי מקלע אורחים ואף דמשכחת דליכא הואיל כגון סמוך לחשכה כמ"ש התוס' לקמן בפרק המצניע [דף צה ע"א ד"ה הרודה] מ"מ משום הך גוונא דחיקא לא גזרו. ובתוס' כתבו תירוץ אחר

דף כה ע"א גמרא ומה ראית דתרומה טמאה מותר בהנאה [מדכתב גבי מעשר ולא ביערתי ממנו בטמא דרשינן ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמאת. ומקשה דלמא ממנו אתי למעט קודש שנטמא מאיסור הנאה. ואין לומר דק"ו הוא ממעשר הא תרומה נמי איכא ק"ו]. וא"ת הא קודש איתקש למעשר כדאיתא בפ' כ"ש וא"כ אי ממעט קודש סותר ק"ו והיקש, ואי ממעט תרומה סותר רק הק"ו. וא"כ יפה ראה למעט תרומה ולא קודש. וי"ל דבתרומה נמי איכא היקש דתרומה אתקש לבכורים ובכורים למעשר כדאיתא בפ' הערל. מיהו למ"ש התוס' כאן דבתרומה ליכא ק"ו דאיכא למיפרך מה למעשר הד"ס ט"ב. ומה דאמרו בגמרא תרומה נמי לימא ק"ו סמך רק על ההיקש. קשיא טובא דמה פריך מה ראית והא כשממעט תרומה סותר רק היקש לחוד. וכשממעט קודש סותר ק"ו והיקש

שם תוס' ד"ה הא בחול וצריך לדחות ולומר דשמן כו' חשיבי בעין טפי בשעת היסק מעצים. [דהא הכא אסרינן הסקה והדלקה באיסור הנאה. וערלה הא אסור בהנאה ושרי ליהנות בשעת ביעור וכו']. תימא הא מפורש להדיא בפסחים. ג' ערלים וחד שלא ידליק. ומוכח דרק עצים שרי ולא שמן. ומהו זה שכתבו וצריך לדחות הא מוכח כן להדיא

דף כה ע"ב גמרא אמר ר"נ ב"י אמר קרא [בתרומה כתיב] תתן לו ולא לאורו. מכלל דבת אורו היא [ומוכח דתרומה טמאה מותר בהנאה]. תימא ועדיין יקשה לריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה. מנ"ל דתרומה טמאה בת אורו היא. הא אצטריך קרא לתרומת חמץ כדאמר רנב"י עצמו בפסחים (דף לג ע"א) ועל מה דאיתא במתני' האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש. תני עלה בד"א במפריש תרומה והחמיצה אבל הפריש חמץ תרומה דברי הכל. ר"ל אפילו ריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה ולא אתמעט מן תתן לו דהא יש בו כדי נתינה. ע"ש ברש"י ותוס'] אינה קדושה. מנה"מ אמר רנב"י אמר קרא תתן לו ולא לאורו

דף כח ע"ב גמרא. אלא לעורן. והאר"ש שין של תפילין הל"מ. קשה לי דלמא איצטריך לעור דתפילין של יד

דף לד ע"א מתני' ספק חשיכה וכו' [אין מעשרין את הודאי] אבל מעשרין את הדמאי. ומתני' דמשמע דדוקא בספק חשיכה מעשרין חת הדמאי אבל משחשיכה לא דלא כר"י לקמן במתני' ריש פ' נוטל דאמר מעלין את המדומע דלא מקרי מתקן כיון דיכול ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר. אלא כרשב"א דאית ליה במדומע דנותן עיניו בצד זה אבל אין מעלין דמ"מ מקרי מתקן. אבל לר"י כיון דגם בדמאי נותן עיניו בצד זה כו' א"כ שרי גם לעשר משחשיכה ולא מקרי מתקן. ואף כרבנן אתיא דאפשר גם רבנן סוברים דבמדומע נותן עיניו כו' אלא דסברי דמ"מ הוי מתקן. וכ"כ הרמב"ן פ"ק דביצה וז"ל שר"י אומר מעלין את המדומע. וחביריו חולקין עליו שאעפ"כ אסור לקרוא שם עכ"ל. ובתוס' פ"ק דחולין (דף ו' ע"ב) וכן בכורות דף נט ע"א) הקשו ממתני' דהכא. ותירצו דשאני מדומע דכבר היה מתוקן אבל תחילת טבל לא שרי לתקן בשביל מה שיכול ליתן עיניו וכדבריהם כתב הרמב"ן פ"ק דביצה בסוגיא דגלגל עיסה. ואין קושיתם מכריע דבר זה. די"ל דאתיא כרבנן וכרשב"א

שם גמרא. אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבע"י. דהא אמרו כן דאסרו במעשה דאנשי טברי' וכדדייק מיני' כן ר"ח לקמן (דף לט ע"ב]. ורש"י פירש כדתנן אין טומנין בגפת. ואע"ג דסתם הטמנה מבע"י הוא אסרינן משחשיכה. ולכאורה תמוה דדלמא באמת משחשיכה אסור רק במוסיף הבל. ועי' במהר"מ לובלין ואינו מובן. דמה זה שכתב רש"י דהא אסרינן משחשכה. הא על זה גופא אנו דנין דדלמא מתני' דבמה טומנין במשחשכה. וטומנין במשחשכה במעמיד הבל. ויראה דס"ל לרש"י דזהו ודאי ליכא למימר דמתני' דלקמן מיירי במשחשכה האיך קתני וטומנין בגיזי צמר והא הוא הוי מוקצה. אלא דהי' מקום לפרש דמיירי בבה"ש אבל מבע"י י"ל דשרי במוסיף הבל. לזה כתבו רש"י דודאי מיירי מבע"י ממש דהא כיון דעכ"פ מוכח ממתני'