דרוש וחידוש א טז

למתני דאוכל אוכל שני הוי שני משום דמצינו כן ע"י משקים ומה דהקש' המהרש"א על תוס' דלתרצו דסד"א כיון דמשקין שכיח טמויי נמי מטמאי, לענ"ד לק"מ, כיון דסגי במה דפסול לסלק בזה החשש דדלמא שקיל אוכלין דתרומה לפומיה מהיכי תיתי לומר להחמיר לטמא דמה בכך דמשקין שכיח, הא מ"מ לסלק החששא מספיק לעשותו פסול, ושאני בהא דכתבו תוס' דסד"א דאוכל אוכל ראשון דטמויי נמי מטמא, היינו לאו משום דאוכל ראשון טומאתו חמורה יותר אלא דס"ד כיון דעשו מן שני שני ראוי להשוות מדותם, ממילא מה"ת לומר דמשקין דשכיחי טמויי יטמא, ונכון בעזה"י

דף יד ע"ב גמרא שמאי והלל גזרו קשה דלמא שלמה גזר לסתם ידים לקודש, ושמאי והלל גזרו אף לידים הבאים מחמת ספר לקודש (וכמ"ש המהרש"א בתוס' ד"ה האוחז), ותלמידי שמאי והלל גזרו על שניהם לתרומה

ובתו' כתבו דלא הו"מ לשנויי דשמאי והלל גזרו בידים הבאי מחמת ספר ולא בסתם ידים, (וזהו רק לפי הצד שצדדו לעיל ד"ה תנא אף דע"כ מקודם גזרו כן על ידים מחמת ספר, דאל"כ טפי להו טפי, דלאידך צד דמלשון אף משמע דבו ביום גזרו אף לידים מחמת ספר לא הקשו כלום דגזרו טומאה על הידים סתמא קתני דמשמע כל סתם ידים, אבל זהו אינו מספיק על קושיתינו כיון דסתם ידים לקודש כבר גזר שלמה במה שהוסיפו שמאי והלל לגזור אף בידים מחמת ספר ממילא כל ידים פסולים לקודש, ושפיר נקטו סתם על ידים, כיון דבאמת הכל פסולים

דף טו ע"ב גמרא, ואכתי באושא גזור על ספק עפר הבא מארץ העמים. ברש"י לא ציין עפ"ר הב"א, אבל במשניות שלפנינו הגירסא הבא, והרע"ב פירש דמספקינן שמא הוא רקב המת, היינו דעפר הבא משמע שלקחו עפר מארץ העמים דבזה ליכא חשש רק שמא העפר הוא רקב המת. לפ"ז קשה לי' דמאי פרכינן דלמא מעיקרא גזור רק על קרקע ארץ העמים ועל אוירה דשמא זה מקום קבר ממש אבל בנטלו העפר למקום אחר דליכא האי חשש לא גזרו, ובאושא הוסיפו דמ"מ טמא מחשש שהוא רקב המת, וצ"ע ובגליון המשניות כתבתי לתמוה עוד על הרע"ב, דהא קתני על ודאי מגען, והא רקב אינו מטמא במגע רק במשא כמ"ש הרע"ב פ"ב מ"ב דכלים ובהרע"ב דמתני' דאהלות

שם תד"ה ועל בגדי ע"ה, ועל ספק רוקין נמי דחיישינן שמא של ע"ה הן. רצונם שמא מיירי ברוק שידוע שמע"ה הן, וקרי ליה ספק רוקין משום דרוקין דע"ה דעשאום חז"ל כזבים בגדר ספק הן וכ"פ מוהר"ש איידלש ז"ל. וקשה לי בתוס' נדה (דף לד ע"א ד"ה וזובו טמא], שהקשו ואמאי לא שרפינן, הא שורפין על ספק רוקין של ע"ה דמנ"ל לעשות קושי' מזה והיכן מצינו כן, ודלמא באמת ספק הרוקין היינו דשמא של זב, אבל ברוק ע"ה י"ל דאין שורפין, ומבגדי ע"ה אין ראיה דדלמא הטעם דשמא ישבה עליהן אשתו נדה, דהא מה"ט לא הביאו ראי' מבגדי ע"ה

דף טז ע"ב תד"ה אף בנות כותים (נדות מעריסתן בו ביום גזרו כדי שלא יטמעו בהן, והא דמוקי מתני' דבנות כותים כר"מ דחייש למיעוטא וחיישינן דלמא חזאי נדות דקטנה בת יומא מטמאה בנדה, היינו משום דסיפא מוכחא דלא הוי משום טמוע, דמסיים ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתן ספק משמע דקאי אף אקטנות]. קשה לי הא בלאו הך סיום מוכח כן מרישא דקתני שהן יושבות על כל דם, הא בלאו הכי טמאות מגזירות טמוע, ובאמת לפי מה דנקטו הוכחתם בהקדמה דמשמע דקאי אף אקטנות ניחא דלא הו"מ להוכיח מרישא די"ל דנקט שהן יושבות על כל דם משום גדולות, לזה הקשו רק ממה דקתני ואין שורפין, דבקטנות אמאי אין שורפין. אבל באמת תמוה לי דגם זה מיותר דלמאי צריכי להקדמה זו דמיירי אף בקטנות, הא פשיטא דכשגזרו משום טמוע ממילא בגדולות כן דאטו בגדולות לא שייך טמוע, ובמסכת נדה באמת לא נקטו הקדמה זו, והוכיחו באמת מהרישא ודבריהם כאן צריכין לימוד

דף יח ע"א גמרא, אמר רב יוסף רבי היא, [הא דתנן בש"א אין שורין דיו וסממנים וכרשינים אלא כדי שישורו מבע"י וב"ה מתירין, וע"כ משום דנתינת מים לדיו זו היא שרייתן, ואע"פ שלא גיבל הדיו הוא לישה דידי' ומחייב משום לש, דהא במתני' ליכא גיבול ואפליגו בה מבע"י מכלל דבשבת חייב חטאת, רש"י] דתני' אחד נתן את הקמח ואחד נתן את המים האחרון חייב דברי רבי. קשה לי הא לר"י לשיטתי' כדמסקינן דס"ל אליבא דב"ש משים שביתת כלים אף בלא עשה מעשה, ולרש"י גם לס"ד דר"י פליגי ב"ש וב"ה בהכי, וס"ל לב"ש דשביתת כלים גם בלא עשה מעשה, א"כ מאי ראיי' דנתינת מים הוי שרייתו, מדאסר ב"ש מבע"י, [דהא ודאי ממאי דאסר ב"ה ליתן בשבת עצמו אין ראיי' דדלמא באמת רק מדרבנן] הא י"ל דהטעם דאח"כ כשיעשה השריי' בשבת יהיה אסור משום שביתת כלים

שם גמרא, והשתא דאמר ר' אושעי' אר"א מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש היא ולא ב"ה, (דאהא דקתני בברייתא פותקין מים לגינה וכו', אבל אין נותנים חטים לתוך הרחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבע"י מוקי רבה הטעם מפני שמשמעת קול. ורב יוסף משני דהטעם משום שביתת כלים דתניא ובכל אשר אמרתי אליכם לרבות שביתת כלים, והי' סבור תחלה דר"י מוקי לה כב"ה דס"ל שביתת כלים דאורייתא רק בעביד הכלי מעשה אבל בלא עביד מעשה לא מש"ה מתיר ב"ה לתת אונין של פשתן לתנור במתני' וכן במוגמר בברייתא אבל השתא דאר"א דמאן תנא דשביתת כלים ב"ש היא, ע"כ מה דאר"י בפירוש הברייתא דרחיים דהוא משום שביתת כלים, היינו דמוקי לה כב"ש, ומוכת דס"ל לב"ש דאף בלא עביד מעשה אסור מדאסר ב"ש במתני' באונין של פשתן, דליכא למימר דטעמא דב"ש במתני' משום גזירה דלמא אתי למיעבד כן בשבת, דא"כ ברייתא דאתי' כב"ש אמאי מותר במוגמר, אע"כ דטעמא דב"ש במתני' משום שביתת כלים דאף בלא עביד מעשה אסור וברייתא דשרי במוגמר מיירי במנחי אארעא, נמצא ס"ל לר"י דלב"ש אית לי' שביתת כלים אף בלא עביד מעשה ולב"ה לית לי' שביתת כלים אף בעביד מעשה, ורבה דמוקי ההיא דרחיים משום משמעת קול ולא מוקי כב"ש ומשום שביתת כלים, דרבה ס"ל דב"ש ס"ל דשביתת כלים הוא רק בעביד מעשה, וע"כ הא דאסרי ב"ש באונין הוא מטעם גזירה דאתי למעבד בשבת, וא"כ ע"כ ברייתא דלא כב"ש מדשרי במוגמר, כך מבואר בתוס'). ותמוה לי מאוד, דלרבה דטעמא דב"ש במתני' משום גזירה היכן מצינו כלל לב"ש דאית לי' דשביתת כלים אסור, וגם אם לב"ש אסור שביתת כלים בעביד מעשה, מנ"ל דלב"ה לא ס"ל שביתת כלים בעביד מעשה והיכן מצינו רמז דין שביתת כלים בפלוגתא דב"ש וב"ה. והנראה לענ"ד במה דהקשו תוס' במתני' בהא דאין פורסין מצודות הא אף אם יעשה כן בשבת לפרוש מצודות אינו חייב חטאת שא"י אם יצוד, ונדחקו דגזרו דלפעמים אתי לידי חיוב חטאת, כגון שבשעת פרישתו ילכוד עיי"ש, וכתבתי בגיליון המשניות דקושייתם רק לרבה דס"ל דטעמא דב"ש מטעם גזירה דלמא אתי למעבד בשבת אבל לר"י דס"ל דטעמא דב"ש משום שביתת כלים ליתא לקושייתם, דהא כשיוצד בשבת אחרי שעות הרבה אז המצודה עושה מעשה צידה ואית בי' משום שביתת כלים דהא בעבד מעשה ס"ל לב"ש איסור ש"כ. ותוס' דכתבו ד"ה ולימא בסוה"ד דרבה סבר דברייתא דשביתת כלים ב"ש והיכא דעביד מעשה אבל בלא עביד מעשה כי הנך דמתני' טעמייהו משום גזירה ומצודות דמתני' בלחי וקוקרי, דבריהם נעלמו מקטן כמוני, דמאי בעו בזה דמתני' בלו"ק ולא בסתם מצודה. ולפ"ז י"ל באמת דבמצודה אין טעמא דב"ש משום גזירה דכיון דאי פורש בשבת המצודה ג"כ ליכא חיוב חטאת דא"י אם יצוד וכקושיית תוס', אלא דטעמא דב"ש במצודה משום שביתת כלים דמיירי בסתם מצודה דעבד מעשה, ובאינך דמתני' באונין ע"כ הטעם משום גזירה, ומיירי בסתם מצודה ולא בלו"ק וכדס"ל לב"ה להתיר במצודה כזו, ע"כ דלא ס"ל כלל דין שביתת כלים אף בעביד מעשה, והסוגיא מרווחת. ולהתוס' דמיאנו בזה וס"ל דגם במצודה משום גזירה, וגם דמתני' מיירי בלחי וקוקרי התמי' מתקיימת דלרבה היכן מצינו פלוגתא דב"ש וב"ה בשביתת כלים, וד' יפתח לבי להבין ולהשכיל:

ובדברי תוס' הנ"ל ד"ה ולימא שכתבו ולרב יוסף לא תקשי אמאי לא אסרי ב"ש טעינת קורה י"ל בפשוטו דאיסור שביתת כלים רק במלאכה היכא ראי איהו עביד כן הוי מלאכה דאורייתא אבל היכא דאי איהו עבד לא