דרוש וחידוש א קסז

כו) והנה

כבר הביאנו (באות וי"ו) דברי הר"ן נדרים דת"ק דלא חייש לשמא יגרשנה, אי משום דלא הוי בינו לבינה אי משום דהוי דבר שלב"ל וכבר כתבנו (באות ו') דלתוס' דבא"נ וא"ע גם טחינה ואפיה בכלל, לר"ה דאמר א"נ וא"ע נסתרו ב' טעמים, דהא הוי בינו לבינה דשמא תאמר א"נ וא"ע וטחינה בכלל וא"י ליזהר, וגם לא הוי דבר שלב"ל דהא בידה לומר א"נ וא"ע אך י"ל דרך אחרת, דהא למסקנא ל"צ לאוקימתא דאמרה לכי מגרשא, כיון דקונמות מפקיע מידי שעבוד ומדינא חל מיד, אלא דאלמוה לגבי', ובתר גירושין אוקמי אדינא, א"כ י"ל דטעמא דת"ק אי דלא ס"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד ומדינא לא חל מיד, מש"ה אף דלא הוי דבר שלב"ל משום דבידה לומר א"נ וא"ע, מכל מקום בדבר שבידה לדידן, הוי לדידן כמו לר"מ ובעינן שיאמר לכשיבא לידי, והכא לא אמרה לכשאתגרש ולא לכשתאמר א"נ וא"ע, או דסבירא ליה לת"ק גם כן דקונמות מפקיע מידי שעבוד, אלא דלבתר דאלמוה דלא חייל מהשתא הוי דבר שלב"ל, אלא משום דבידה מהני, מ"מ בעינן שתאמר לכשיבא לעולם

כז) ומעתה י"ל דבאמת זהו סברא חלוטה, דמשום אחר גירושין מקרי בינו לבינה, אלא דטעמא דת"ק דלא חל הנדר אחר גירושין דהוי דשלב"ל, ואף לר"ה דיכולה לומר א"נ וא"ע והיא בידה מ"מ הא לא אמרה לכשאתגרש, אך יקשה לס"ד דלא מיירי באמרה יקדשו ידי, דבזה דהגבילה זמן לכשיעשה המעשה והוי כמו לכשאתגרש, כיון דבשעת עשיית מעשה לאחר גירושין הוי ברשותה וכנ"ל (באות כד) ובזה י"ל דת"ק ורע"ק ס"ל אין אדם מקדיש דבר שלב"ל, אלא כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הוי כאומרת יקדשו ידי וממילא משמע מיד. מש"ה לא הוי כאמרה לכשאתגרש ולא חל אחר הגירושין, וריב"נ ס"ל דאדם מקדיש, ולא מפרשינן לדבריה דכוונתה ליקדשו ידי, וממילא ל"צ לומר לכשאתגרש וכנ"ל. אך כל זה לס"ד בתחלת הסוגיא, וכן בסוף דמסקינן קונמות, אבל לפי האוקימתא דגם ריב"נ ס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אלא דמיירי באמרה יקדשו ידי, ובעינן דאמרה לכי מגרשה, בזה יקשה מ"ט דת"ק דלא חש לשמא יגרשנה, וע"כ דסבר כר"ל, והוי דבר שלא בא לעולם, ולזה פרכינן דא"כ אמאי ס"ל לריב"נ דקדוש כיון דע"כ שמואל כר"ל ס"ל (אב"ה דוק היטב כי הדברים יפים וחריפים)

מערכה ששה עשר במסכת כתובות

דף ע ע"א מתני' המדיר את אשתו מליהנות לו, ש"ע יורה דעה (סס"י רלט) אם תלאן זו בזו וכו' אסור לאכול כל אחד מהם דחיישינן שמא יאכל השניה וכו', הנה במקור הדין (ספ"ג דשבועות) לא נזכר מדין איסור אכילת א' מהככרות אלא באם אכל אחד בשוגג ואחד במזיד לענין חיוב קרבן, אך שורש הדין דאסור לאכול האיסור דחיישינן שמא ישכח ויאכל אידך ככר התנאי ועבר למפרע על האיסור דבתנאי לא מזדהר, מקומו בנדרים (דף טו) ושם לא נזכר תלאן זה בזה רק בקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר, ולפ"ז צ"ע לדינא. דלמא בההיא דתלאן זה בזה מותר לאכול א' מהן כיון דהשניה ג"כ אסר עליו בעצמותו ומוזהר עליו, ומוכרחים לומר, כיון דגם שם תנאי עליו אף דיהיה נזהר בו מחמת האיסור, מ"מ לא פלוג רבנן, כיון דגם שם תנאי עליו, או דחיישינן שמא ישאל על השניה ושוב לא יהיה נזהר בתנאי (וזהו דחוק, דהא סתמא קאמר אף באסרן עליו ע"ד רבים דליכא התרה), ומ"מ אף די"ל כן, מ"מ צריך ראייה גדולה לזה מהש"ס

א) יעויין בסוגיא ר"פ המדיר, דהתוס' והר"ן הקשו לפירש"י דליהנות גם תשמיש בכלל, אלא דלא חייל כיון דמשועבד לה, אמאי לא פריך הש"ס בקוצר, מ"ש מזונות מתשמיש, והמהרש"א תירץ, די"ל דתשמיש הוי שיעבוד דאורייתא, (ונ"ל לבאר אף בפלוגתא דר"מ ור"י במקדש את האשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דסבר ר"מ תנאו בטל, ומבואר בכתובו' (דף נז) דס"ל לר"מ בדאורייתא בטל ובדרבנן תנאו קיים, ור"י פליג דבממון תנאו קיים ומבואר שם דר"י ס"ל בהיפוך דבדאורייתא קיים ובדרבנן עשו חיזוק, הרי דלר"מ ור"י מזונות דאורייתא, ואיך קאמר ר"י בישראל חודש א' יקיים, והא ל"ל כיון דלמ"ד מזונות לאו דאורייתא, שאר וכסו' דקרא מיירי הכל בתשמיש וכסות היינו באומר אני בבגדי וכמ"ש הר"ן, ומזה איירי ג"כ ההיא דר"מ ור"י, דהא מדאמר ר"י בדבר שבממון הרי דמיירי במילי דממונא, וצריך לומר דהמהרש"א כתב דבריו לתוס' כתובות (דף מח ע"א) דמ"ד מזונות לאו דאורייתא הוא ראב"י דכסות דקרא מיירי בכסות ממש, והא דאורייתא, ושארה דכתיב היינו לפי שארה תן כסותה, ושאר כסות ועונה דנקטי ר"מ ור"י, היינו כלישנא דקרא דלא מיירי ממזונות, אלא מתשמיש וכסות, וא"כ שפיר י"ל דסבר ר"מ ור"י מזונות לאו דאורייתא, ועל תשמיש וכסות לא חל הנדר לר"מ דמשועבד לה מדאורייתא, ועל מזונות שהוא דרבנן חייל), וזה אינו מספיק לרש"י לשיטתיה דמפרש בשנויי' דהש"ס שהגיע זמנו ול"נ דהוי דרבנן, משמע דסוגיין אזיל למ"ד מזונות דאורייתא

ב) קושיית תוס' על רש"י דבהגיע זמנו וכו' כיון דחיובא דרבנן חייל הקונם עלה הא בקונם שאני עושה לפיך הוי מע"י דרבנן

ג) בסוגיא דאמרינן אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא, דמשמע דשינוי' קמא דוקא וכמ"ש הר"ן דדחה להסברא דעד ל' יום עביד שליח שליחותיה, ועדיין קשה באיזה הכרח נדחה הנך שינויי דהגיע זמנה

ד) והנה בקושיא א' י"ל בב' פנים, הא', מ"ש הר"ן ליישב דלא הו"מ למפרך כך דהו"ל לדחות דמליהנות אין תשמיש בכלל, וזהו דחוק מאד, כיון דמוכיחים כן לס"ד, מנ"ל לרש"י לפרש דלמסקנא אינו כן ולוה נראה די"ל דגם רש"י ס"ל דיש פנים לכאן ולכאן, אם תשמיש בכלל סתם ליהנות אם לא, אלא דיש הוכחה דלמסקנא גם תשמיש בכלל, והיינו דלכאורה תמוה בסוגיא, דמה דפרכינן וכיון דמשועבד לה וכו' דלמא מיירי בנדרה היא וקיים לה הוא, ואף דזה לק"מ, דהא מדאמר שמואל בסתם נמי מוכח דמיירי בנדר הוא, דאלו בנדרה היא, הא אמרינן מסני סני לה ולא תמתין, גם מלישנא דשמואל שמא ימצא פתח לנדרו משמע דמיירי בנדר הוא, מ"מ היא גופא קשיא לשמואל דאמאי מוקי לרישא בנדר הוא, ומוכרח לדחוק דמיירי באמר לה צאי מעשה ידיך, ובמספקת לדברים גדולים וכו', אמאי לא מוקי בפשיטות בחד טכסיסא עם סיפא דמתני' כולה בנדרה היא, וקיים הוא, ובאמת מיירי רק במפרש, אבל בסתם לא תמתין דמסני סני לה וכמו סיפא דמתני' דא"ר יום א' יקיים, וכן בקישוט לר"י בעשירות ל' יום, דהיינו בפירשה ל' יום ואלו בסתם לא תמתין לה, ה"נ י"ל ברישא וכולה מתני' כפשטא, ואין כאן דוחק כלל, וזה תמיה עצומה לכאורה. ולזה הוכיח רש"י שיטתו דע"כ שמואל ס"ל דתשמיש בכלל ליהנות, אלא דאינו חל דמשועבד לה, מש"ה ע"כ מיירי בנדר הוא, דאלו נדרה היא, כיון דאסרה הנאתו עליה חל ג"כ אתשמיש, וכמו אומרת קונם תשמישך עלי

ה) ואך כ"ז למסקנא דאוקימתא בנדר הוא דחיקא שעי"ז צריכים לאוקמי באומר לה צאי, ובמספקת לד"ג, אבל אלו היה הדין דנדר חל על המשועבד לה, ממילא אוקימתא דנדר הוא רוויחא כמו בנדרה היא, אזדא הוכחה זו, ושפיר י"ל דתשמיש אינו בכלל ליהנות, ובאמת הו"מ שמואל לאוקמי גם רישא דמתני' בנדרה היא, אלא דמוקי בפשוטו בנדר הוא. ולפ"ז ניחא דבלאו מתני' דקונם שאני עושה, לא הו"מ למיפרך ממזונות אתשמיש דהיינו אומרים דנדר מפקיע מידי שיעבוד וגם על תשמיש חל אלא דתשמיש אינו בכלל סתם ליהנות, דהא אוקימתא דנדר הוא ג"כ אוקימתא רויחא, אין ראיה משמואל דתשמיש בכלל ליהנות וכנ"ל, ולזה פריך מקונם שאני עושה, ומשנינן באומר צאי ובמספקת לד"ג, ועתה נתעורר הקושיא ל"ל לשמואל לאוקמי בנדר הוא ובאומר צאי, לוקי בפשטי' בנדרה היא, ע"כ מוכח דתשמיש בכלל ליהנות ולא מצי מיירי בנדרה היא, ונכון בעזה"י

ו) ובזה מיושב קושיית תוס' דמאי פרכינן דמשועבד דלמא מיירי בתלינהו בתשמיש, והיינו דלשיטת רש"י לק"מ, דא"א דמיירי בתנאי היינו דהנדר ליהנות הוא בתנאי, ואמר אם תהנה ממני יאסר תשמישך עלי, ממילא א"א לה לשמש דבזה עברה על תנאי, דהא תשמיש בכלל סתם הנאה ונאסרה התשמיש עליו, אך אם נימא כפשטות דברי הר"ן הנ"ל דמה דלא פריך מתשמיש על