דרוש וחידוש א קסו

בשלמא לתוס' דא"צ לומר א"נ וא"ע לעולם ניחא דמ"מ אומרת איני אוכלת עתה, ואי אפשר להאכילה בע"כ, וכמ"ש תוס' ר"פ הכותב לענין לא בא לעולם, אבל להר"ן דזהו דוקא בא"נ לעולם, הא אמירתה לא מהני לפטרו לעולם, וצ"ל דהר"ן סבירא ליה כתירוצא דתוס' ב"ב (דף מט) ד"ה וכדרב כהנא לחלק דבפירות דעיקרו דרבנן לא עשו חיזוק רק בירושת הבעל דשם ירושה בעלמא דאורייתא, כן במזונות דעיקרו דרבנן לא עשו חיזוק. ולפ"ז ניחא דהוכרחו הש"ס לפרש טעמא דרב דקסבר כי תיקנו וכו' דע"כ סבר דמזונות דרבנן, דאלו מזונות דאורייתא לא נפטר הבעל מחיובו ממנה, דהא רב סבר כר"מ דבדבר שבממון תנאו בטל, ונכון בעזה"י. והא דאמרינן לימא מסייע ליה אף דמתניתין ר"מ צריך לומר באמת דר"מ סבר מזונות דרבנן וכמו שצדדנו לעיל (באות טז) והא דאמרינן ופליגי דר"ל הא יש לומר דר"ל יאמר דר"מ סבר מזונות דאורייתא. וכיון דסבירא ליה לר"מ בדבר שבממון תנאו בטל. לא מהני א"נ, כיון דהבעל לא נפטר מחיובו, דאם כן ברישא במע"י שתחת מ"כ יכולה לומר איני נוטלת מ"כ וא"ע מותר, ממילא א"י לומר יקדשו ידיך, ואמאי קתני עושה ואוכלת, הא גם בנוטלת המעה כסף יהיה חולין, דהוי דבר שלב"ל, וכמ"ש לעיל (באות ד'). ובזה מיושב היטב מה שכתב רש"י ד"ה ומי אמר שמואל הכי, הא אמר שמואל לעיל מותר לאחר מיתה קדוש, והוא תמוה, דגם אלו היה אמר מחיים קדוש היה מוכח דס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ולפי הנזכר לעיל דהיה מקום לומר, דמתניתין ברוצה להעלות מזונות שתחת מותר והיא אינה רוצה ליקח, ור"מ לטעמיה דסבירא ליה מזונות דאורייתא ודבר שבממון תנאו בטל, ולא נפטר מחיובו, אינה יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה מותר, וריה"ס סבירא ליה דמזונות דרבנן או בדבר שבממון תנאו קיים ויכולה לומר א"נ וא"ע מותר, משום הכי סבירא ליה חולין, אבל בניזונית מודו דקדוש, דאדם מקדיש דבר שלב"ל, משום הכי הוצרך לומר דהראיה מדס"ל מותר לאחר מיתה קדוש, ונכון בעזה"י

כא) ולפ"ז מיושב קושיית תוספות בההיא דקונם שא"ע לפיך, אמאי לא יפר מחשש שתאמר א"נ וא"ע, דיש לומר דהנך סבירי להו מזונות דאורייתא, ובדבר שבממון תנאו בטל ואינה יכולה לומר א"נ וא"ע, ואי דמ"מ יפר דשמא תאמר אינה נוטלת מ"כ ואינה עושה מותר, יש לומר דזה לא הוי בינו לבינה, דדוקא בעיקר מע"י דטחינה ואפיה בכלל ואינו יכול ליזהר בזה, אבל לגבי מותר לא הוי בינו לבינה, ורע"ק דאמר שמא תעדיף היינו בלוקח מותר מע"י דאינו קצוב אינו יכול ליזהר מליקח גם מהעדפה שע"י הדחק, אבל היכא דרק מע"י שלו שהוא קצוב ה' סלעים ל"ש כן וכ"ז להך תירוצם בהעדפה משום דא"י ליזהר אבל לאידך תירוצם דהוי נ"מ ליתא לדברינו

כב) ולפ"ז יש עוד ליישב פסקא דר"י מקושיות המהר"ם לובלין (באות ג' וד'), דיש לומר דרב"י סבירא ליה לעיקר על קושיית תוס' זו, דהעדפה לא הוי בינו לבינה כאידך תירוצם דהוי נ"מ, ומה שהקשו תוס' דאם כן לא חל הנדר דמשועבדים לו לפירות. ותירוצם דבנ"מ לא אלמוה תמוה לי, דהא סוגיא מפורשת בב"ק גבי שן ועין לא לאיש ולא לאשה משום דאלמוה. ואף לאידך תנא דלאשה ולא לאיש היינו משום דשחרור דהוי כהקדש כלל לא אלמוה כמ"ש תוס' לקמן. אבר לענ"ד יש לומר בישוב קושייתם, למה דמבואר ברפ"ח דכתובות דר"ש חולק בין נכסים לנכסים, נכסים שאין ידועים לבעל אם מכרה ונתנה קיים, ומסקינן שם דנכסים שא"י היינו שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדה"י ולדעת רוב הפוסקים מדה"י לאו דוקא אלא כ"ז שלא נודע לו שנפלו לה מקרי נכסים שא"י, א"כ הכי נמי שעדיין לא נעשה המע"י, אלא לכשתעשה יהיה להם דין נ"מ, הוי עכ"פ נכסים שא"י לבעל ולא אלים שעבודה כיון דאפילו מכרה ונתנה קיים. מהני ג"כ הקדש דידה, והוא נכון בסברא מאד בעזה"י

ואך לפ"ז ישאר קושיית תוס' דאמאי לא יפר שמא תאמר א"נ וא"ע, ואי כנ"ל דסבירא ליה מזונות דאורייתא ובדבר שבממון תנאו בטל, מכל מקום שמא תאמר א"נ מ"כ וא"ע מותר, ואי דלא הוי בינו לבינה הא מכל הוי מקום נ"מ, מזה הוכיח רבינו שיטתיה דאינה יכולה לומר א"נ מ"כ וא"ע מותר: ולפ"ז ניחא דבאמת ממה דאמרו רב ושמואל מותר לאחר מיתה קדוש, ולא מוקי במחיים ומעלה לה הכל, וברישא יכולה לומר א"נ וא"ע ובסיפא במ"כ אי"ל כן כקושיית מהר"ם לובלין, מוכח דס"ל גם במותר יכולה לומר א"נ מ"כ וא"ע מותר, ואי דקשה אמאי לא יפר מחשש שתאמר א"נ וא"ע, צ"ל דסבירא ליה לת"ק כרבנן דר"ש דאף בנכסים שא"י לבעל לא מהני מכירתה, וא"כ שייך בי' אלמוה, ורע"ק דאמר שמא תעדיף ס"ל כר"ש בנכסים שא"י, ובאמת הכי שמא תאמר א"נ מ"כ וא"ע מותר ויהיה ההעדפה לה, ולפ"ז אין הכרח דרע"ק ס"ל דהעדפה שע"י הדחק לדידה, די"ל דס"ל דהוי דהבעל, אלא דהחשש שתאמר א"נ מ"כ וא"ע המותר, אבל אנן דחזינן בסוגיא דר"פ מציאת האשה דמוקי פלוגתייהו דרע"ק ורבנן בהעדפה שע"י הדחק, ומוכח דת"ק ורע"ק ס"ל כר"ש, וא"כ יקשה דיפר שמא תאמר א"נ וא"ע, מוכח דא"י לומר, ומה דאנן פסקינן בפ' שני דייני גזירות כר"ה אמר רב, היינו לעיקר מימריה דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, אבל לא לענין מ"כ ומותר, אבל רב ושמואל מוכח דסבירי להו דגם במ"כ ומותר י"ל כן, ושפיר אמרינן ופליגי דר"ל, ודו"ק היטב

כג) והנה במ"ש תוס' דפירכת הש"ס דאין בידה לגרש, דרצה לאסוקי גם לר"ל, הי' נ"ל לומר ברווחא, והיינו לפמ"ש [באות ב' תוך ב' חצאי מרובעים], דמה דפרכינן ונקדשו מהשתא, היינו למה דמוקמי ביקדשו ידי, דהם רק משועבדים לו, ושייך בי' קונמות מפקיע מידי שעבוד, אבל באמרה קונם מע"י ל"ש כן, דהמע"י הם עצמם שלו, ונקדים עוד סברא במה דאמרינן אלמוה, לכאורה י"ל דזהו רק לר"ל דאלמוה לבעל שלא תפקיע ממנו מע"י, אבל לר"ה א"ר למאי אלמוה, הא כשלא תתן לו מע"י ממילא לא יתן לה מזונות וזהו בלא"ה יכולה לומר כן א"נ וא"ע, וא"כ ל"ש לומר דאלמוה דהטעם דאלמוה דכל אשה תאמר כן, דהרי כיון דרצונה לסבול שלא תזון ממנו ממילא יכול' לעשות כן, [ועיין כעין זה בהר"ן ר"פ המדיר], וא"כ דלרב ל"ש אלמוה ישאר קושיית הש"ס ונקדשו מהשתא, וצ"ל דרב לא מוקי ביקדשו ידי אלא בקונם מע"י דלא הוי שיעבוד, דהם עצמם שלו, ובאמת לרב ס' ריב"נ דאדם מקדיש דבר שלב"ל, ובפרט דרב סבר כן לדינא ביבמות, וכיון שכן ניחא, דהש"ס רצה לתרץ דשמואל יסבור כר"ל, כיון דלקושטא דמלתא כן הוא, כיון דמוקי ביקדשו ידי, ואמאי אין מפקיעין מידי שעבוד ונקדשו מהשתא, וצ"ל דאלמוה, וזה רק לר"ל, ודו"ק

כד) והנראה לענ"ד עוד ליישב ברווחא דהנה למה שכתב הר"ן בנדרים בההיא דמוקמינן דאמרה לכי מגרשה דהיינו דאמרה כן במפורש, דבכל דבר שלב"ל אף לר"מ דמהני, מכל מקום דוקא באומר לכשיבאו לעולם, ואני מסתפק אם הקנה ראובן לשמעון שדה של לוי, ואמר הרי קנוי לך לאחר ל' והוא קנה מלוי תוך ל', אם נימא דלא מהני דצריך דוקא להזכיר בדבריו לכשאקנה. או דהעיקר דיפרש לזמן פלוני, ולאותו שעה דבאמת הוא שלו מהני, דדוקא בסתם, דמשמע דיקנה מיד לאותו שעה שאינו שלו הוא דלא מהני, ונ"מ טובא לדידן בדבר שבידו, דמכל מקום צ"ל לכשיבא לעולם, אם מהני כה"ג באמר לאחר שלשים יום ובנתיים זכה בו

כה) ונלענ"ד להביא ראיה דבזה מהני, דהנה בשטחיות הסוגיא תמוה לכאורה דלבתר דמשני ביקדשו ידי פרכינן והא משעבדא ליה, ומשני דאמרה לכי מגרשא, אמאי לא פריך כן מיד על מתני' דשמא יגרשנה הא לא אמר הכי, ואיך תליא קושיא זו בשינויא דיקדשו ידי. ונראה לענ"ד דהא ודאי בלישנא דקונם מע"י לא בעינן שתפרש לכשאעשה, דמע"י היינו כשיהיה בשם מע"י שיהיה בעולם, וכאמרה דבכל רגע ורגע שיהא נעשה דבר יהי' אותו מעשה קדוש, מש"ה לא הו"מ למפרך על הגירושין דלא אמרה הכי, כיון דבכלל דבריה הזמן של עשיית מלאכתה, וא"כ במה שעשתה אחר הגירושין חלה הקונם, דהא מצד אמירתה הוי הזמן דהקדש עתה בשעה שעושית המלאכה, וכיון דאז מגורשת והוי ברשותה חל ההקדש, והוי ממש כמו נדון הנ"ל, באמר לאחר ל' ובנתיים נעשה שלו, אבל לבתר דמשני באמרה יקדשו ידי, בזה שפיר פריך דיקדשו ידי סתם משמע מיד, ונפשט הספק הנזכר לעיל והסוגיא מרווחת ודו"ק.