דרוש וחידוש א טו

דשבת (דף ק' ע"ב) א"ל מתגלגל קאמרת האי א"ס לנוח קמ"ל. הרי דרבא ס"ל דתוך ג' אפי' בסופו לנוח דהיינו מלמעלה למטה צריך הנחה ע"ג משהו, וכן מבואר מסוגי' דעירובין (ד' צח) דמדמי ההוא דרבא לקורא על האסקופה, וצע"ג

שם ע"ב גמרא, איני [להא דמצא רב כתוב במגילת סתרים איסי ב"י אומר אבות מלאכות מ' חסר א' ואינו חייב אלא אחת, והתנן אבות מלאכות מ' חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי] ואר"י שאם עשאן כולן בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת מלשון איסי עצמו פריך, דהרי איסי נמי מנינא קתני, וע"כ אתא לאשמעינן דחייב על כל א' וא', ואיך מסיים ואינו חייב אלא אחת, אבל אין לפרש דקושייתם מטעם דלא ניחא לי' להש"ס לומר דיפלוג איסי על מתני' דלקמן, דא"כ לא הי' צריך להביא דברי ר"י כלל, והו"ל למפרך ממתני' דריש פרק כלל גדול, דתני להדיא עשה מלאכות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה. מיהו זה אין ראי', דהא זה יקשה על מתני' גופא למה לי דתנא מנינא לומר שחייב על כל אחת ואחת, הא כבר תנא לה רישא במפורש, אבל באמת לק"מ, דמרישא הוי ידעינן רק היכא שעשה מלאכות הרבה בהעלם אחת, אבל מ"מ ידע לשבת באינך מלאכות. אבל בנתעלם ממנו כל המלאכות הי' ס"ד דמקרי שגגת שבת ואינו חייב אלא אחת. לזה אשמעינן דמ"מ משכחת דחייב ל"ט חטאות, וזהו שדקדק רש"י לקמן (דף עג ריש ע"ב) בדברי ר"י שאם עשאן כולן בהעלם אחד וכתב בזה"ל ובא להודיעך שאם נתעלמו כל הלכות שבת חייב כמה חטאות ר"ל דאם לא נתעלמו כולן כבר אשמעינן במתני' דריש פרקין כדאמרן, וא"כ י"ל שפיר דפריך משום דלא ניחא לי' שיחלוק על מתני', ומ"מ מריש פרקין לא הו"מ למיפרך דהי' א"ל דגם איסי ס"ל דיש חילוק מלאכות לשבת, אלא דאיסי אמר בעשה כל הל"ט מלאכות בהעלם אחת בזה אינו חייב אלא אחת, כיון דנעלם ממנו כל הלכות שבת מקרי שגגת שבת, ולזה פריך מהך מתני' דהמנינא ע"כ אשמעינן דאפילו בכה"ג חייב על כל מלאכה ומלאכה. אך אכתי תקשה, הא באמת לא משכחת לה אלא בידע בשבת בלאו ושגג בכרת או דידע בתחומין אליבא דר' עקיבא, וא"כ דלמא איסי ס"ל כרבי דיליף דבעי זדונו כרת מגז"ש דעלי' עלי' מאחות אשתו, וממילא בעי ג"כ ששגג בלאו וכמ"ש בתוס' לקמן פ' כלל גדול (דף סט ע"א ד"ה כגון ששגג) וס"ל ג"כ כרבנן דרע"ק דתחומין לאו דאורייתא, ומש"ה ס"ל דא"א לחייב ל"ט כיון דלא ידע לשבת בכלום, ואינו חייב, אלא אחת, ואף דמשכחת לה בידע בעשה דשבת, הא חזינן דסוגיא לא ניח' לי' בכך (ובתוס' דף מט ע"א ד"ה דידע הניחו בקושי' אמאי לא משני לר' דמיירי בשגג בעשה, עכ"פ כיון דסוגיא לא ניחא לי' בכך יהי' מאיזה טעם שיהי' ממילא ליכא קושי' על איסי] אלא ע"כ כדכתיבנא דהקושיא מלשון איסי עצמו

ובתוס' כתבו דאין צורך לפרש דפריך דמסתמא לא פליג איסי, ולדברינו הוא גם בלתי אפשרי לפרש כן, וע"כ הפירכא רק מדאיסי גופא. ואף דעדיין יש להקשות ודלמא מנינא דאיסי היינו דדוקא בעשה כל ל"ט מלאכות אינו חייב אלא אחת דהוי שגגת שבת דס"ל דלא כר' עקיבא וס"ל כרבי, י"ל דס"ל להש"ס דסתם לשון ואינו חייב אלא אחת דקאמר איסי משמע דלא משכחת גוונא כלל דלחייב יותר מאחד, ואף בעשה רק איזה מלאכות מן הל"ט והו"מ למיפרך ממתני' דריש פרקין דעשה מלאכות הרבה, אלא דרצה למיפרך מדברי איסי עצמו מדנקט מנינא. והבן

דף ז' ע"א גמרא, ורב אשי רה"י קתני, [ולא ניחא לי' תירוצא דעולא דקרי לי' לבקעה רה"י לפי שאינה רה"ר]. קשה לי הא שם בטהרות [משנה וי"ו] שבילי בית גלגל רה"י לשבת, ועוד שם במשנה יו"ד] האסטוונית רה"י לשבת, הרי דקרי לי' רה"י מה שאינו רה"ר

דף ח' ע"א גמרא אמר אביי זרק כוורת לרה"ר גבוה יו"ד ורחבה ו' (דכי מרבעת לי' משכחת ביה ד' ברבוע) פטור. פרש"י הטעם דהוי רשות לעצמה, ואנן המשכן גמרינן, שהיו זורקין מחטיהן ולא היו זורקין רשויות, ובתוס' כתבו דהטעם שהכוורת עצמה נעשה רה"י והוי כזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר וכתב המהרש"א דהתוס' מיאנו בפירש"י דהטעם משום דהוי זורק רשות, דא"כ מה"ט כרמלית (ר"ל בדלא גבוה יו"ד) ומקום פטור (ר"ל בגבוה י' ואינו רחב ד') אע"ג דלא הוי רשות לעצמן מ"מ רשויות אחרות מקרי אף מדאורייתא. ואינם נראין לי דבריו, דהא זה יקשה גם לפירוש התוס', הא הוי זורק מרה"י לכרמלית או למקום פטור דרך רה"ר, וע"כ דס"ל דאין כרמלית בכלים, היינו דהוי רה"ר ממש, וכמבואר להדיא דעת התוס' כן לעיל (ד"ה כאן) וא"כ אכתי הו"מ לקיים פירש"י. ולפ"ז יהיה הדין להתוס' בזורק אבן גבוה ג' דפטור דהוי זורק מרה"י דרך רה"ר לכרמלית וצריך לימוד

שם גמרא עמוד תשעה ברה"ר ורבים מכתפים עליו וזרק ונח ע"ג חייב. פירש"י כיון דצריך לרבים, דאינו לא גבוה ולא נמוך, וחזי לכתופי רה"ר הוא בין רחב ובין קצר. קשה לי מלקמן (דף צא) אי נימא אסקופה רה"ר דשם כתב רש"י ז"ל כגון גבוה ט' ורחבה ד' ורבים מכתפים עליו דחזי לרבים לכתופי

דף ט' ע"א גמרא, אסקופה משמשת שתי רשויות, פתח פתוח כלפנים. פירש"י קס"ד במבוי שהכשירו בלחי ולחיו לפנים, וכתב במהרש"א על מ"ש רש"י ולחיו לפנים ז"ל לפום מה דקיימינן השתא דאית באסקופה רוחב ד' במשך עובי החומה שהוא שיעור מבוי אין לעובי החומה זו שהוא רוחב ד' דין לחי, ומש"ה הוצרך לפרש שיש לו לחי לפנים מן החומה תימא הא מפורש בפ"ק דעירובין דלא נפקא מתורת לחי עד דלהוי ד' אמות

דף י"א ע"א גמרא, הא תני לה רישא לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל וכו', ואם התחילו אין מפסיקין. קשה לי, הא הוי חידוש, דאפילו בתפילת ערבית דכולה לילה זמנה מ"מ לא חיישינן דאתי למפשע, אי משום דתפילת ערבית רשות, אי דבהתחילו ממש אף למ"ד תפילת ערבית חובה אין מספיקין כמ"ש הר"ן, וא"כ לא נשמע זה מדין תפילת מנחה דרישא

דף י"א ע"ב גמרא, רבא אמר היא גופה גזירה וכו' [אם גם מוציא הכלי מכרמלית לרה"י מדרבנן בעלמא הוא ואנן נגזור שלא יעמוד ברה"י ויושיט ראשו לכרמלית לשתות משום שמא יוציא הכלי, גזירה לגזירה]. תימא הא גם ברה"ר ליכא דאורייתא דהא בתחילה כשנטל בפנים הכלי לשתות אין דעתו להוציאו, וא"כ לא היה עקירה ע"ד להוציאו ואח"כ כשרוצה למשוך הכלי לחוץ וכבר הוא בידו ליכא עקירה. כיון דידו לא נייח, כמו נתן בעה"ב לתוך ידו של עני והוציא העני ידו לחוץ

דף י"ג ע"א גמרא, נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו, [ת"ש ואת אשת רעהו לא טימא, ואל אשה נדה לא קרב, מקיש אשה נדה לאשת רעהו] מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגד' אסור אף אשתו נדה וכו' וכתבו בתוס' תימא דיחוד דאסור מה"ת לא ילפינן מא"א ושרי בנדה, והוא בבגדו וכו' דלא הוי אפילו בא"א אלא מדרבנן אסור בנדה מהיקשא, ותירץ הר"ן דבאמת גם בנדה כל שלא בעל דומי' דאשת רעהו אסור ביחוד, ולא ידעתי מה הועיל בזה, דמ"מ יקשה דגם בהוא בבגדו נימא דההיקש רק כ"ז דלא בעל דומי' דאשת רעהו דיצרו תקפו, וכיון דילפינן כל נדה נילף גם לענין איסור יחוד כל נדה, גם אטו באשת רעהו מותר ביחוד בבעל כגון שגירש אשתו ונשאת לאחר

דף י"ג ע"ב תוס' ד"ה והשותה כו' ואי תני משקין ה"א דווקא משקין דחמירי. תימא דהא קושית תוס' לא הוי דהאוכל אוכל ראשון הוא מיותר דנלמוד ממשקין, דזה אינו מתורץ בתירוצם, דהא נהי דממשקין לא גמירי, הא מ"מ נלמוד מאוכל אוכל שני, והא דקתני לה דהו"א ד טמויי נמי מטמא לה, אלא ע"כ דקושיית תו' דאוכל אוכל שני הוא מיותר דנלמד ממשקין, והא גם זה לק"מ, דהא מה דאוכל שני שני משום דמצינו כיוצא בזה ע"י משקין, היינו דבלא"ה היה כחוכא וטלולא שיהיה שני עושה שני וכמ"ש הרע"ב והתי"ט (פ"ב דטהרות מ"ב) והא דשני עושה שני ע"י משקים היינו כיון דבדעתם היה לגזור דכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות תחילה וכמ"ש תוס', וכיון שכן פשיטא דהוצרך למינקט אוכל שני שני, דהו"א דהוי כחוכא וטלולא דשני יעשה שני, ומשותה משקין טמאי' דסתמ' קתני אף משקין שני אין ראיה, דכיון דבדעתם לגזור דמשקין הוי תחילה א"כ הוי תמיד שותה ממשקין ראשון, מש"ה ראוי לומר דהשותה נעשה שני, מש"ה צריך