דרוש וחידוש א יד

שם גמרא, ודלמא הנחה הוא דלא בעי לר' עקיבא דהא מחייב בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע] אבל עקירה בעי אר"י הא מני רבי היא. הקשו בתוס' למה להו לרבה ור"י להעמיד המשנה כתנאי הא הם ס"ל דמחשבתו משוי ליה מקום ותירצו דל"א מחשבתו משוי ליה מקום אלא היכא דלא ניחא ליה כ"א בענין זה כמו משתין ורק וכן זרק בפי הכלב שרצונו שיאכלנו הכלב. תמיהני דהו"ל לחלק רק לענין עקירה דל"ש מחשבתו כו' דעוקרו מ"מ שמוצאו רק ברק והשתין דא"א בענין אחר, משא"כ בהנחה י"ל דבכל ענין שמניחו בכוונה לשם הוי אחשביה ופרכת הש"ס ממתני' באמת רק על העקירה, שוב ראיתי בבעל המאור שכתב כן. ונ"ל דתוס' קאי בהך סברא שכתבו דפירכת הש"ס, ודלמא הנחה לא בעי היינו דומיא דמקדש דנוטלין מתיבה ונותנין ליד עושי מלאכה, וא"כ הי' קשה בממנ"פ, אם בההיא דר' עקיבא דזורק דרך רה"ר הוי ג"כ מחשבתו כו' כיון דזורקו דרך אויר זה דהוי כמניחו א"כ לא מוכח מר' עקיבא דלא בעי ד', ואי דלא נקרא מחשבתו כו' דכוונתו רק שילך לרה"י ולא לאויר שברה"ר א"כ מאי פריך ודלמא הנחה לא בעי הא אם נילף ממשכן נילף גם הנחה, דמה שנתנו ליד עושי מלאכה הוי מקום ד' דמחשבתו משוי ליה מקום, אע"כ דנתינה ליד לא מקרי מחשבתו

דף ה' ע"א תוס' ד"ה כגון ששלשל כו' דאי לא הוי שמי' אגד כו'. קשה לי א"כ מאי מקשה רבא אכפול תנא לאשמעינן כל הני, והיינו דהוי לי' למתני בקיבל בכנף בגדו כמ"ש רש"י, דלמא נקט ידו דמוכח דאיירי למטה משלשה, כדי לאורויי דאגד יד שמיה אגד מדפטר העני בנתן בעה"ב ידו מלמטה משלשה

שם ע"ב תוס' ד"ה אגוז ע"ג מים, [אב"ה עי' מ"ש לקמן גיטין דף כא ע"א]

שם גמרא, המוציא מחנות [רה"י] לפלטיא [רה"ר] דרך סתיו [כרמלית] בן עזאי פוטר, דקסבר מהלך כעומד דמי, [ונמצא נעקר מרה"י ומונח בכרמלית ועוקר מכרמלית ומונח ברה"ר]. ומה דחייב לבן עזאי במעביר ד' אמות ברה"ר ולא אמרינן תעשה כמו שהונחה על כל אמה ואמה ויפטר, תירצו בתוס' [דד"א ברה"ר הלכתא גמירא לה, וכן לר' עקיבא דקלוטה כמי שהונחה חייב בזורק ד' אמות ברה"ר ול"א כמי שהונחה בתוך ד' אמות היינו נמי הלכתא גמירי] וכתבו עוד דהריב"א מסופק אם חייב לבן עזאי אפילו לא עמד חוץ לד"א, כיון דלדידי' הוי כעומד. וכן לר' עקיבא אם קלטה כלב אחר ד"א ולא הונח ע"ג קרקע [אם מ"מ חייב מטעם דאחר ד"א אמרינן קלוטה כמ"ש דמיא או לא כיון דתוך ד"א היינו דנין דמהלך לאו כעומד דמי, וקלוטה לאו כמ"ש דמי' אין אוחזין התבל בשני ראשין זהו ת"ד]. לכאורה יש לפשוט ספיקתם מסוגי' ערוכה לקמן (צז ע"ב) מרה"י לרה"ר ועבר ד"א ברה"ר, ר"י מחייב וחכמים פוטרים, ואמרינן עלה מחייב היה ר"י שתים, אחת משום הוצאה ואחת משום העברה, דאי סד"א חדא הוא דמחייב מכלל דרבנן פטרי לגמרי, הא אפיק לה מרה"י לרה"ר ועי"ש, והיינו דרבנן לא ס"ל קלוטה כמ"ש דתהי' כמו שיצאה מפתח הבית והונחה וחזרה ונעקרה לסוף ד', ור"י סבר כמי שהונחה כשיצאה מפתח הבית וחזרה ונעקרה ונחה לבסוף, ועי' שם ברש"י, הרי דאילו לא מחשבינן ליה להונח בתחילת ד' וחזרה ונעקרה לא היה חייב משום העברה, דבהעברה ד"א ברה"ר בעי שיהא עקירה ברה"ר תחילת ד' והונחה בסוף ד' (ומ"ש תוס' בסוכה דף מג ריש ע"א ד"ה ויעבירנו כו', וטעם זה לא יתכן דגבי העברה נמי כו' וטעם ראשון נראה עיקר, א"כ משמע לכאורה דאם עוקרו מכרמלית ומעביר ד"א ברה"ר חייב, נראה דרך כוונתם, דלטעם ראשון י"ל דחיישינן דיעמוד לפוש בנתיים, והוצאה ליכא דהא לא הוציא מרה"י ומטעם מעביר איכא כיון דעמד לפוש, הוי אח"כ עקירה כרה"ר, ואולם בתוס' עירובין (דף לג ע"א) כתבו המעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב משום מעביר ד"א ברה"ר והובא דבריהם בחה"ר שבת (דף צז ע"א) וצ"ע) הרי דחייב לר"י משום מעביר אף ע"י קלוטה, ולא אמרינן ממנ"פ אם תידון מטעם קלוטה כהונח דמי להוי כהונחה בכל אמה, [אב"ה זכור אני שבעת שהקשה אבא מארי כן בלימוד הישיבה הוסיף בו דברים, ואמר דדוחק לחלק דהתם כבר היינו דנין קלוטה כהונח לענין דנגמר מלאכת ההוצאה מרה"י לרה"ר, מש"ה ממילא הוי אח"כ עקירה גם לענין מעביר ד"א, אבל אמר דשורש כוונת הספק הוא, אם הסברא הא דחייב בזורק ד"א ברה"ר, ולא דנינן ליה לנח באמצע, היינו דל"א כמי שהונח רק כשהגיע למקום חיוב דהיינו אחר הד"א, וסברא זו נזכר במהרש"א לקמן (ק' ע"א) בדברי תוס' ד"ה והא לא (וחידוש הי' בעיני אא"מ על המהרש"א שם דלא הזכיר מדברי תוס' דשמעתין, וכאלו מדעתו מקשה דלר' עקיבא לא משכחת זורק ד"א ברה"ר) או דעיקר הסברא דמרשות לרשות דוקא נעשה כמי שמונח, אבל לא בחד רשותא, כמ"ש הרשב"א בחידושיו, וא"כ בסוף בעי הנחה ממש אבל בהאי דר"י דנזרק מרה"י לרה"ר, ברגע שבא מרשות לרשות הוי כמונח. ואמר עוד דמ"מ מסתבר ליה גם בזה לפשוט כצד שני של הספק, דהא לצד הראשון יהא לבן עזאי כל סוף ד' כעומד דמי, ולר' עקיבא כל סוף ד' קלוטה כמי שהונח דמי, וא"כ במעביר ח' אמות לבן עזאי וזורק ח' אמות לר' עקיבא ואומר כל מקום שתרצה תנוח, יהא חייב שתים, דהוי כמעביר וזורק שתי פעמים ונ"מ בנודע וחזר ונודע, וזה לא שמענו], עוד תמוה לי דאיך הונח להם בתירוצם, דמה דמשכחת לר' עקיבא זורק ד' אמות היינו דזורק ד"א הלכתא גמירי לה, הא עדיין יקשה, מסוגי' הנ"ל דלר"י חייב שתים משום הוצאה ומשום מעביר, דהא התוס' לקמן (דף פ' ע"א ד"ה והא אמר רבא) הוכיחו מסוגי' דעירובין דר"י לא סבר קלוטה באויר כמ"ש דמיא, אלא דר"י מיירי במתגלגל ע"ג קרקע ברה"ר, א"כ בזה ישאר הקושיא דנימא בכל אמה ואמה דהוי כמונח דהא ההלכה בזורק משכחת לה באינו מתגלגל ע"ג קרקע דלא הוי כמונח. וכן למה דתירצו תוס' בעירובין (דף צח ע"ב) דלר"י לא הוי כמונח אלא באומר כל מקום שתרצה תנוח, אבל באם אינו רוצה שתנוח כאן ל"א כהונחה דמי', בזה יקשה ג"כ כנ"ל, דר"י דאיירי באמר כ"מ שתרצה תנוח אמאי חייב משום מעביר נימא דבכל אמה ואמה הוי כמונח וההלכתא מתקיימת באינו רוצה שתנוח עד סוף ד"א. ובדרשותי תמהתי לצד ספיקא דהתוס' דאם נשרף או קלטו כלב אחר שזרק ד' אמות ברה"ר ל"א בי' קלוטה כמי שהונח דמי דא"כ הי' כמונח ג"כ תוך ד"א, א"כ קשיא גם בזורק מרה"י לרה"ר נימא הכי דאיך נחייב אותו משום קלוטה נימא דבאותו רגע שיצא ראש א' מהחפץ מפתח הבית והי' עדיין ראש השני מהחפץ בבית יהי' כמונח הראש שיצא, ואח"כ כשיצא כלו הוי כעקירה, דבכה"ג אינו חייב כמו שפירש"י בפרק המצניע (דף צג ע"ב) עיי"ש וצע"ג

דף ו' ע"א גמרא, א"ר יוחנן ומודה בן עזאי בזורק. וא"ת הא ע"כ ר' יוחנן לא ידע דמפורש כן בברייתא בדברי בן עזאי, וא"כ מנ"ל דמחייב בזורק, דלמא כן עזאי סבר כר' עקיבא דקלוטה כמי שהונחה ופטור בזורק, וי"ל דר"י בא לאשמעינן דאינו טעמא דבן עזאי משום דלא אשכחן כה"ג במקדש אלא דטעמא משום דמהלך כעומד אבל בזורק אי ס"ל כרבנן דל"א קלוטה כהונחה חייב, וא"ת למה נקט ר"י דמודה ב"ע בזורק, ובדרך אם איתא דס"ל כרבנן דר"ע יותר הו"ל למנקט דמודה ב"ע במושיט דחייב דלא אשכחן כה"ג במקדש, דזה אף אי ס"ל כרבי עקיבא כיון דהחפץ בידו, וי"ל דגם כשהחפץ בידו מקרי קלוטה ולר' עקיבא כמי שהונחה דמי, וכמ"ש תוס' לקמן (דף צב ע"א) ומכאן ראי' דלא כמ"ש התוס' לעיל (דף ד' ע"א ד"ה אבל) דבכה"ג לא מקרי קלוטה כיון דהחפץ בידו, דאילו כן הו"ל למנקט מושיט

שם תד"ה המושיט והזורק חייב כו' ילפינן מזורק ומושיט דרך צדו. לא ידענא היכן מצינו דהי' זריקה במשכן ולקמן בפ' הזורק (דף צו ע"ב) משמע להדיא דלמסקנא לא הי' זריקה במשכן. וכן קשה לי על רש"י לקמן בפרקין (ד"ח ע"א) ד"ה רחבה ששה, שהיו זורקים מחטיהן, והא מסקינן דלא הי' זריקת מחטין במקדש

שם תוס' ד"ה יתר על כן וכו' היינו מדרבנן. קשה לי דעדיין יקשה ההיא דר"י דאומר עושה לחי וכו' הרי דלכתחילה מותר בכך, וגם הא לגבי דאורייתא ל"צ לזה, דהא ר"י סבר דשני מחיצות דאורייתא, וע"כ התיקון להתיר דרבנן. וברמב"ן במלחמות וז"ל ואפי' למ"ד תוך ג' צריך הנחה ע"ג משהו התם בזורק ממקום למקום שאין סופו לנוח, תמוה לי הא מסוגי'