דרוש וחידוש א קמג

גם לר"ש יין לספלים, אבל שמואל דס"ל דיין לאישים ומוקי הברייתא הנ"ל דאתיא רק כר"י ס"ל דפס"ר דלא ניחא ליה מקרי אינו מכוין, אלא דלר"י אסור מדאורייתא באינו מכוין בשאר איסורים, ולר"ש דשרי מותר ליתן יין לאישים דפס"ר דלא ניחא מקרי אינו מתכוין וניחא גם ההיא דר"א בכריתות, די"ל דס"ל כרב דפס"ר דלא ניחא ליה מקרי מכוין, ובשבת לר"ש רק מדרבנן אסור דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולר"י דאורייתא

ט) ובענין זה נתקשיתי בדברי תוס' כתובות (ד"ה האי מסוכרי וכו') ועל פי' הערוך דתנן במפיס מורסא וכו', ותמוה לי הא במפיס מורסא מכוין להמלאכה דהיינו לפתוח המורסא דזהו המלאכה אלא דא"צ לגופה להוציא ולהכניס אויר אלא להוציא ממנה ליחה ופשיטא דזה אסור כמו כל מלאכה שא"צ לגופה. כמו מכבה וחופר בור, והערוך אינו מתיר רק באינו מכוין כמו בגיגית דאינו מכוין שיעשה כלל הסחיטה וצ"ע. ולפ"ז מיושב קושיית תוס' והרא"ש על הערוך דמייתינן ראיה ממזלפין יין דדלמא התם לא הוי פס"ר, היינו דמההיא דבכורות מוכח דס"ל לרב אליבא דר"י דשא"מ אף בשאר איסורים אסור רק מדרבנן וכנ"ל ומוכח ממילא מהברייתא דזבחים דיין לספלים דזילוף הוי פס"ר וכנ"ל, א"כ ממילא מוכח מדס"ל לשמואל אליבא דר"ש דשרי, והיינו דס"ל דפס"ר דלא ניחא ליה מותר משום דמקרי אינו מכוין. ואף דכתבנו דרב ס"ל דמקרי מתכוין א"כ היה לנו לפסוק כרב לגבי שמואל באיסורא ובפרט דכתבנו דגם לר"א בכריתות ס"ל כן, מ"מ י"ל כיון דאביי אמר כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל דהלכתא כר"ש בגרירה, וכיון דשמואל לנפשיה דס"ל פס"ר דלא ניחא מותר ס"ל דר"ש מתיר בגרירה אף בגדולים ממש בענין דהוי פס"ר, ממילא משמע דרבה דעביד כשמואל, היינו לגמרי דאף במקום דהוי פס"ר מותר

י) וביותר נ"ל אף שכתבנו דר"א ס"ל דמקרי מכוין אינו מוכרח, ואדרבה מוכח בהיפוך, דהא הערוך מביא ראיה ג"כ מההיא דסוכה (דף לג) דאית ליה הושענא אחריתא, והרי מרא דשמעתתא התם ר"א א"כ מוכרח דגם ר"א ס"ל דפס"ר דלא ניחא מותר, וההיא דכריתות מוכח באמת לומר להערוך דגם בשבת אסור דשא"מ מדאורייתא לר"י והיינו לר"א, וכן אביי ס"ל הכי, [ובההיא דיומא דצירוף דרבנן נאמר באמת כאידך פירושים, אי כרש"י דבצירוף דהוי דרבנן דשא"מ מותר, או כמ"ש הה"מ בשיטת הרמב"ם דעששיות דליכא כלי לא מקרי צירוף למלאכה זו אלא במכוין לעשות כלי]. באופן דרב סבר דשא"מ אפילו בשארי איסורין רק מדרבנן מוכת מברייתא דזבחים דפס"ר דלא ניחא מקרי מכוין ואתיא ג"כ כר"ש, ושמואל דתלי לה בדר"י ור"ש מוכח דס"ל דמקרי אינו מכוין ולר"י דשא"מ אסור מדאורייתא כדס"ל לאביי, וגם ר"א בסוכה ס"ל הכי וס"ל להערוך כן להלכה כר"א דהוא בתרא. וגם מדאמרינן בפסחים הנ"ל ורבא אמר לך ע"כ ל"א אינו מכוין כמתכוין אלא לחומרא וכו' מדלא אמרינן בפשוטו דאביי לשיטתו דדש"מ לר"י דאורייתא מש"ה אינו מכוין כמתכוין, וכי היכי דבלא מתכוין שרי בלא אפשר ה"נ במכוין, ורבא ס"ל כרב דדשא"מ לר"י דרבנן, וממילא אין ללמוד מתכוין מאינו מתכוין ולא הוי צריך הסוגיא להאריך דאינו מכוין כמכוין לחומרא, דפשיטא דאם הוא דרבנן אין לדמותו למתכוין, ע"כ דבעי לאסוקי דרבא יהי' ג"כ כהלכתא דהלכה כשמואל ור"א הנ"ל דפס"ר דלא ניחא מקרי אינו מכוין, ומוכח מבריית' דזבחי' דדשא"מ אסור לר"י מדאוריית' מש"ה פסק כן הערוך להלכ': ומה דהביא הערוך ראי' מסוגיא פ' הבונה דעביד בארעא דחברי' אף דכתבנו דלרב אסור י"ל דרב מוקי להברייתא כאוקימתא דרבה ור"י דמיירי באגם ורק אביי מוקי הפ' בעבד בארע' כו' ולאביי לשיטתו דדבר שאינו מתכוין לר"י דאוריית' שפיר י"ל דפס"ר דלא ניחא מקרי אינו מתכוין ודוק

יא) ולפ"ז מיושב היטב קושי' ד' הנ"ל דהא דחשיב עביד מר כשמואל בגרירה ולא מקרי גם לחומרא לענין לא אפשר ומכוין, דבאמת גם לרב לא אפשר ומכוין אסור, דהא ס"ל דדשא"מ לר"י אסור רק מדרבנן ופשיטא דאין ללמוד מתכוין מאינו מכוין. ואביי דאמר הכא בפסחים, היינו לנפשיה דס"ל דשא"מ דאורייתא וגם בשבת הוי דאורייתא וכנ"ל, אבל לרב דמוכח מההיא דבכורות דסבר דשא"מ רק דרבנן, בודאי אין ללמוד למתכוין מאינו מכוין וקם הדין לדידיה בלא אפשר ומכוין אסור כמו לרש"י, וא"כ במה דעביד כשמואל לגבי רב הוי רק קולא ולא חומרא, ודוק

יב) ובזה מיושב קושיית תוס' אות א' דשפיר י"ל דמיחם הוי פס"ר, ומ"מ משני דאתיא כר"ש היינו דמיירי במיחם דחבריה או בדידיה ולא איכפת ליה בצירופו, והוי פס"ר דלא ניחא דמותר לכתחלה, וגם אביי דמוקי דפינהו אבל פינה ממנו אסור וכר"י, היינו אביי לשיטתו דסבר דלר"י דשא"מ אסור דאורייתא, וי"ל דבריית' דזבחי' כר"י, ושפיר י"ל דפס"ר דלא ניחא הוי אינו מכוין ומותר לר"ש, ומה"ט ג"כ ס"ל לשמואל שם דאפילו שיעור לצירוף מותר דלשיטתיה בזבחים ס"ל פס"ר דלא ניחא ליה מותר וכנ"ל

יג) ויתיישב ג"כ בזה קושיית תוס' אות ג', די"ל דדוקא רב לשיטתיה דסבר פס"ר דלא ניחא ליה מקרי מכוין, מש"ה מקרי שגגת סקילה דאם יתחוב הקוץ בענין דהוי פס"ר יהי' דאורייתא, אבל שמואל לשיטתיה דפס"ר דלא ניחא מקרי אינו מתכוין, ואין כאן מציאות דאורייתא מש"ה מותר במיחם

יד) ובזה מיושב קושיית תוס' אות ב', והיינו דהמקשן הי' ס"ל בהחלט דפס"ר דלא ניחא מקרי מכוין, וע"כ הא דהתיר שמואל היינו או כיון דמלאכה שא"צ לגופה דרבנן לא החמירו רק במכוין ממש אבל לא בפס"ר, או דבאמת מיחם לא הוי פס"ר, ולזה פריך הא שמואל ס"ל במלאכה שא"צ לגופה כר"י ואסור וא"כ ממילא בפס"ר דהוי כמכוין אף דלא ניחא ליה אסור מדאורייתא וא"כ גם אם מיחם לא הוי פס"ר מ"מ כיון דאלו הוי פס"ר אסור מדאוריי' ממילא הוי שגגת סקילה וליתסר, ומשני דבמלאכה שא"צ לגופה ס"ל כר"י, היינו היכא דמכוין אבל בדשא"מ כר"ש היינו אף בפס"ר דלא ניחא ליה דמקרי אינו מכוין ודוק

טו) לפ"ז ניחא ראיה דהערוך מבהרת דס"ל דמה דאמרינן לאביי אי דאיכא אחר ולא קאמר לאביי קודם חזרה. משמע דהפרכא גם למסקנא והיינו מדאמר אביי קודם חזרה לא נצרכה אלא לר"י מוכח דס"ל לר"י דשא"מ איסור דאורייתא ומסתמא מזה לא חזר וכנ"ל וממילא ליכא הוכחה מברייתא דזבחים דפס"ר דלא ניחא מקרי מכוין, וקיי"ל כפשטא דסברא דמקרי אינו מכוין, ואף דמ"מ י"ל דאביי ס"ל מסברא דהוי מכוין מ"מ מאביי דמיחם דמוקי כר"י מוכח דלר"ש שרי אף דהוי פס"ר, ומוכח דפס"ר דלא ניחא מותר, א"כ ליעביד אחר, אבל לרבא ליכא פירכא די"ל דפס"ר דלא ניחא מקרי מכוין אף דכתבנו דסוגיא דפסחים משמע דבעי לאסוקי דרבא יסבור בהא כאביי, מ"מ לא הו"מ למפרך לרבא דלא מצינו להדיא דיסבור כן, אבל לאביי דמוכח כן מההיא דמיחם פריך שפיר, ודו"ק

טז) ולפ"ז ניחא ג"כ קושיית תוס' על הערוך דמהתם מוכח דלא הוי דאורייתא די"ל דראיית הערוך מדפרכינן ליעביד אחר דמאי פריך דלמא ס"ל כרב דפס"ר דלא ניחא מקרי מכוין, אע"כ דפריך לאביי לשיטתיה דמוכח מההיא דמיחם דמותר דמיחם מקרי פס"ר, הרי אף דלכתחלה מותר דהא במיחם שרי לכתחלה, ודו"ק

יז) והנה למה דהעלינו בשיטת הערוך דאין חילוק בין שבת לשארי איסורין, דלרב אפי' בשאר איסורין אסור לר"י דשא"מ רק מדרבנן ולאינך אמוראי שמואל ור"א ואביי אף בשבת אסור מדאורייתא, עדיין מוטל עלינו לסלק הוכחות דתוס' דהוכיחו בסנהדרין דלר"י דשא"מ בשבת רק מדרבנן, ויעויין שם דהביא לזה ג' ראיות, ראשונה דהכי משמע ביומא גבי עששיות, שניה, מההיא דהמכבד והמרבץ דרבנן אסרו משום שבות, וע"כ דס"ל כר"י ואפ"ה הוי רק דרבנן, שלישית, מסוגיא דכריתות (דף כ) דמתעסק שאינו מתכוין למלאכת תינוקות פטור, כ"ש היכא דאינו מתכוין אלא לגרירה בעלמא עיי"ש. ולענ"ד יש ליישב, הראיה הא' מעששיות דכבר כתבנו די"ל כאידך פירושים דשם, ולזה תוס' בעצמם נקטו וכן משמע ביומא היינו רק בדרך משמעות, לא בדרך הוכחה גמורה, השניה ממכבד ומרבץ, ביאור דבריהם אף למה דהעלו דדשא"מ לר"י הוי דרבנן א"כ הא דס"ל לר"א דחייב חטאת לא דהטעם דסבר כר"י דדשא"מ אסור דהא רק מדרבנן אסור, אלא דצ"ל הטעם או כמ"ש תוס' סנהדרין דר"א ס"ל דהך תיקון דכיבוד וריבוץ זהו בעצמו ענין בנין, או כמ"ש תוס' שבת פרק המצניע דר"א ס"ל דהוי פס"ר [והנה מה דמבואר מדבריהם דהוצרכו מכח ההקדמה דלר"י דשא"מ בשבת דרבנן, אבל בלא הקדמה זו היה מקום לומר בפשוטו דר"א ס"ל כר"י. קשה לענ"ד, דהא בלא"ה צ"ל הכי, דהרי מבואר בתוס' סנהדרין הא דאמר'