דרוש וחידוש א קמד

מקלקל בחבורה פלוגתא דר"י ור"ש דיצא להש"ס כן, היינו דר"ש מדס"ל בפסחים דזבחי' ששחטן בשבת לשם פסח אם אין ראוים חייב, מוכח דס"ל דמקלקל בחבורה חייב, ור"י מוכח דסבר מקלקל בחבורה פטור, היינו ממתני' דמחט של יד ליטול בה את הקוץ. דמתני' זו אתי' כר"י, ומדשרי לר"י ליטול את הקוץ, מוכח דסבר מקלקל בחבורה פטור עיי"ש וכיון שכן כיון דמצינו בכריתות (דף כ) דמה דמחייב ר"א במל את שלאחר השבת בשבת אף דהוי מתעסק כיון דמקלקל בחבור' חייב גם מתעסק חייב, א"כ מה דשרי ליטול הקוץ לר"א. מוכח דס"ל מלאכה שא"צ לגופה פטור א"כ ממילא באינו מכוין דממילא א"צ לגופה אינו חייב, ומוכח דהא דמחייב במכבד ומרבץ או דהוי פס"ר או דהכיבוד והריבוץ עצמו הוי ענין בנין ודו"ק] וכיון שכן מאי ראיה דלר"י דשא"מ דרבנן, הא י"ל דהוי דאורייתא. ורבנן סברי כר"ש, ודאסרי משום שבות ולא משום אשוויי גומות, אלא דס"ל דכיבוד וריבוץ עצמו מדרבנן הוי בנין, כמו דס"ל לר"א דהוי בונה גמור ס"ל לרבנן דהוי בנין מדרבנן. וכמו דפליגי כה"ג לענין כוחלת אי הוי כותב גמור. או מדרבנן ככותב

וצ"ל דראייתם מדאמרינן והאי תנא דקיי"ל כר"ש שרי לכתחלה, מוכח דס"ל להש"ס בהחלט דטעמייהו דרבנן רק משום אשוויי גומות, וס"ל כר"י. ומ"מ נ"ל ליישב להערוך, די"ל באמת מה דאמרי רבנן א' זה וא' זה אינו אלא שבות, לא קאי רק אדסמיך ליה הרודה חלות דבש וא' זה וא' זה היינו א' שבת וא' יו"ט כמ"ש הרשב"א בחידושיו דמכבד הוי פס"ר ורבנן לא קאי אמכבד, ה"נ י"ל דלא קאי אמרבץ אלא דס"ל דכיבוד וריבוץ אי דאפילו שבות ליכא כר"ש, אי דאפילו חייב חטאת כר"י. ועדיין צריכים אנו לבאר דברינו. דלכאורה אינו מספיק, דהרי לכאורה אף למאי דקיימינן השתא בשיטת הערוך דדשא"מ לר"י דאורייתא אף בשבת מ"מ צ"ל דטעמא דר"א דהוי פס"ר או דזה עצמו הוי בונה וכנ"ל, א"כ אם איתא דרבנן לא קאי אמכבד ומרבץ מנ"ל לסתמא דהש"ס דרבנן פליגי על יסוד זה דר"א, דלמא ס"ל ג"כ דחייב חטאת מטעמים הללו. ולזה נ"ל אף דכתבנו הכי דבין כך ובין כך מוכח דטעמא דר"א דהוי פס"ר או דכיבוד וריבוץ הוי מעשה בנין, היינו לפי יסוד דתוס' דפלוגתא דמקלקל בחבורה נלמד מההיא דמחט של יד ליטול הקוץ, דלית מאן דפליג על דין זה, אבל בדעת הערוך י"ל כתירוצם הראשון שם דקים להש"ס הכי בקבלה, (ובאמת דברי תוס' הב' הנ"ל תמוהים לי, דא"כ היכי מספקינן פ"ק דכתובות גבי דם מפקד פקיד, דדלמא הלכה דדבר שא"מ אסור וגם מקלקל בחבורה חייב, הא זה א"א, דא"כ מחט של יד ליתסר לדינא, והרי לפי שיטתם מוכח דס"ל להש"ס דמחט של יד אתיא ככ"ע ואין בזה חולק, ואיך נאמר דלדידן להלכה באמת אסור. עוד קשה לי דלדבריהם צ"ל הא דאמרי' בשבת ג"כ דמקלקל בהבערה תליא בדר"י ור"ש, היינו דזה תלי בזה דמאן דסבר מקלקל בחבורה חייב, וע"כ דיליף לה מדאצטריך קרא למשרי מילה בשבת, ומוכח דס"ל דתיקון מצוה לא הוי תיקון, ממילא מוכח מדאסר רחמנא הבערת ב"כ. הא בישול פתילה דלמצוה לא הוי תיקון, ע"כ דמקלקל בהבערה חייב. וכיון שכן יקשה לר"א בר צדוק בכריתות לשנויי דר"א דנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות, ומיירי ע"כ בלא ניחא ליה דאל"כ גם לר"ש חייב, א"כ הוי מקלקל לענין הבערה, ומוכח דס"ל לר"א בר צדוק דמלאכה שא"צ לגופה חייב וגם מקלקל בהבערה חייב וממילא גם מקלקל בחבורה חייב ושנ"ל, הרי דאפשר לומר תרוייהו בהדדי דמלאכה שא"צ לגופה חייב וגם מקלקל בחבורה חייב, ודלמא ר"י ג"כ ס"ל כן, וצע"ג) א"כ שפיר י"ל דכיבוד בודאי לא הוי פס"ר, וגם לא הוי ענין בנין, ור"א דמחייב חטאת סבר כר"י דדבר שא"מ אסור, ורבנן ס"ל ג"כ כר"י ופליגי רק ארודה חלות דבש, ולמה שכתבנו דרב ס"ל דלר"י דבר שא"מ דרבנן לדידיה באמת מוכח דטעמא דר"א דזהו גופא הוי בנין, אבל לדידן דקיי"ל כאביי ור"א ושמואל דדשא"מ דאורייתא לר"י, טעמא דר"א כפשוטו דס"ל כר"י. ומה"ת לן להמציא דהוי מעשה בנין, ולזה שפיר מסיק הש"ס דלמאי דקיי"ל כר"ש שרי. וא"כ מזה עצמו ראיה להערוך דהלכה בזה כשמואל ולא כרב, ומה דאמרי' שם בשבת אמימר שרי זילחא במחוזא מ"ט אסרו רבנן דלמא אתי לאשוויי גומות הרי דס"ל דלרבנן הוי שבות, י"ל דאמימר ס"ל כרב דדשא"מ דרבנן בשבת ושפיר י"ל דרבנן ס"ל כר"י וקאי גם אמכבד ומרבץ, אבל לדידן י"ל דלרבנן לא קאי רק ארודה חלות דבש, וטעמא דר"א דס"ל כר"י דדבר שא"מ אסור מדאוריי', ורבנן ס"ל ג"כ הכי, ואנן דס"ל כר"ש שרי לכתחלה

יח) הראיה הג' ממתעסק, תמוה לי, דהא מתעסק גם בשאר איסורים פטור כמ"ש תוספות בשבת והרי בשאר איסורים ס"ל לתוס' דדשא"מ אסור מדאורייתא לר"י, אע"כ דמתעסק עדיף דלדעתו דהוא תלוש אין כאן מציאות איסור אבל אינו מכוין כגון גורר דיודע דאפשר דיתעבד חריץ אסור, א"כ אזדא ראייתם, וצ"ע, (אב"ה יתר הדברים בזה לא מצאתי וחבל על דאבדן)

מערכה אחר עשר במס' סוכה

דף ל ע"א גמרא אמר ר' יוחנן וכו' משום דהוה ליה מה"ב סוכה ר"פ לולב הגזול משום דהוה ליה מה"ב וכתב תוס' שם דדוקא ביום ב' שהוא מדרבנן לא חייש שמואל למצוה ה"ב משמע דבשל תורה כ"ע מודים דחיישינן למה"ב, אך הרמ"ה שהביא ראיה דלא חיישינן למה"ב מסוכה גזולה ע"ש, ממילא מוכח דס"ל דאף בדאורייתא לא חיישינן למה"ב, ובשו"ת שאגת אריה (סי' צח) כתב להוכיח לדינא דעכ"פ בדאורייתא חיישינן למה"ב מסוגיא דר"ה (דף כח ע"ב) אר"י בשופר של עולה וכו' וע"כ הא דר"י בשופר של שלמים, וכן לרבא מקמי דהדר ביה בשופר של עולה לא יצא וע"כ הטעם משום דכי תקע באיסורא תקע הו"ל מה"ב, ואפילו לרבא בתר דהדר ביה, הוא רק משום דס"ל מצות לאו ליהנות ניתנו וכי תקע בהיתרא תקע, אבל היכא דבאיסורא תקע, מהא לא הדר ביה דבודאי לא יצא, וכיון דהכי ס"ל לרבא ור"י קיי"ל הכי דהלכה כבתראי, עכ"ד. והנה בהרמב"ם (רפי"א מהל' שמטה) ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנא' והארץ לא תמכר לצמיתות, ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועיל, אלא תחזור השדה לבעלים ביובל, וכתב במ"ל בשם החינוך להרא"ה שאם מכרה דשניהם לוקים אף ע"פ שלא הועילו במעשיהם והקשה עליו מדברי הרמב"ם (פ"ז מהל' בכורות) דכל שמעשיו אינם מועילים אינו לוקה וכ"כ הרמב"ם גבי מעשר בהמה דאינו לוקה על מכירתו עיי"ש. ולענ"ד נראה ליישב, דהנה ביסוד הפלוגתא דאביי ורבא בתמורה באי עביד אי מהני או לא, לא נזכר מפורש בהרמב"ם הלכה כמי, והנה מדברי הרמב"ם בהל' בכורות (פ"ו ה"ה) שכתב מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל, ויראה לי כשמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה וכו' ומזה הוציא הלח"מ שם דברי הה"מ (פ"א מהל' גזילה) דס"ל בדעת הרמב"ם דפסק כרבא עיי"ש, גם בכ"מ (רפ"ג מהלכות מלוה) כתב בדעת הרמב"ם דפסק כרבא, ולענ"ד דהנה בשו"ת שער אפרים (סי' סז דף מב ע"א) הקשה בהרמב"ם (פ"ג מהל' עיוה"כ דין ה) שכ' ואח"כ מערב ב' הדמים דם הפר ודם השעיר ומזה משניהם, דהא זהו אליבא דאביי דס"ל ולקח דם הפר וכו' שיהו מעורבים ואנן קיי"ל כרבא בר מיע"ל קג"ם עיי"ש, ונראה לענ"ד דלדינא מהראוי דהוי ספיקא דדינא באי עביד אם מהני אם לא, והוא למה דמבואר בסוגיא דחולין (דף עח ע"ב) דלחלק ל"צ קרא דס"ל כר' יונתן וכו', הרי דזה תליא בזה דלמ"ד דחוששים לזרע האב ע"כ דס"ל כר"י דלחלק ל"צ קרא, ולרבנן דמתני' ע"כ דס"ל כר' יאשיה עיי"ש, מעתה למה דקיי"ל דאו"ב בזכרים הוי ספק, א"כ ממילא ע"כ דמספקי' אם הלכה כר' יאשי' או כר' יונתן, ועי' שו"ת מהר"ם לובלין (סי' ס"ה) שתמה מזה דלפ"מ דקיי"ל דאו"ב נוהג בזכרים מספיקא, א"כ מספקא לן אם צריך קרא לחלק, א"כ הי' לנו להצריך בשוחט חיה ועוף כיסוי לכל א' וא' דשמא לחלק ל"צ קרא ואייתר קרא דדמו לומר דצריך כיסוי לכל א' בפ"ע כמבואר בסוגיא דחולין (דף פו ע"ב) עיי"ש, ונדחק לתרץ דדמו אצטריך לדרשא אחרינא, הרי דתפס ג"כ במושל' דקיי"ל דהוי ס' אם צריך קרא לחלק. ומה"ט תמוה לי על פסקא דהש"ע יו"ד (סי' ריז ס"ו בהג"ה) דמי שהשביע את בנו שלא ילוה כ"א ברשות ראובן ושמעון ומת ראובן דיכול להלוות ברשות שמעון לחוד, ומקורו משו"ת הרשב"א שכתב דקיי"ל כר"י דמשמע כל א' בפ"ע עד שיפרט לך יחדו, ותמהני דאיך פסיקא לן דקיי"ל כר' יונתן, הא ממה דקיי"ל או"ב נוהג בזכרים