דרוש וחידוש א קמב

דאינו מצוי שיחבול להוציא דם, אלא דבאיסור סקילה חיישינן לאינו מצוי, א"כ למ"ש תוס' פ"ג דיומא ופ"ג דשבת, ובסנהדרין שם דלר"י דבר שא"מ בשבת אסור רק מדרבנן וכ"כ רש"י בשבת (דף קמא ד"ה לפי תומו) א"כ בשבת דאף אם יחבול ליכא איסור סקילה, דהא כיון דאינו מכוין אסור רק מדרבנן, א"כ מה פרכינן ממחט של יד הא התם ליכא שגגת סקילה. ואף די"ל דפרכת הש"ס על מר ברי' דרבינא דלא מצינו דיסבור כר"י מ"מ מנ"ל להקשו' דלמא הוא סבר כר"י בשלמא אם לא הי' מרא דשמעתא רב הי' אפשר לומר דלר"י ודאי אסור למישקל סילוא מאחר דהוי ספק מעליא שמא יוצא דם, וע"כ דס"ל כר"ש, ומ"מ אסור בבנו, כיון דאם היה פס"ר היה איסור חנק, אסרו חז"ל גם בליכא פס"ר או דחיישינן שמא יהפוך הקוץ לתוחבו בענין דהוי פס"ר, א"כ בשבת ג"כ איסור סקילה, אבל כיון דמרא דשמעתתא הוא רב א"כ מוכח דגם לר"י שרי באחר דאינו מצוי שיצא דם, א"כ מנ"ל דבבנו דאסור משום דשמא יהפוך הקוץ בענין דיהי' פס"ר, הא י"ל דחיישינן רק דיהפוך בענין דיהי' מצוי שיצא דם ומ"מ לא יהי' פס"ר וממילא הוי איסור חנק, דהא אינו מתכוין בשאר איסורין לר"י דאורייתא אבל בשבת בדבר שא"מ דרבנן ליכא איסור סקילה, והיא תמיה גדולה

ד) אולם בבכורות (דף כה) אמר רב הלכה כר"י בן משולם ויעויין בתוס' שם, דבבכור ויו"ט לא שרי' למיתלש להדיא רק הקילו באינו מתכוין בבכור כיון דתולש אינו גוזז, וביו"ט דהוי כלאחר יד [ואף דגם בגרירה הוי אינו מתכוין וכלאחר יד, צ"ל דלא הקילו רק התם שלא תתקלקל שחיטתו כמ"ש תוס' באידך תירוצם דאפילו במכוין התירו ע"י עוקר כלאחר יד מה"ט דלא תתקלקל שחיטתו, ה"נ להך תירוצא בצירוף אינו מתכוין, והא דצידדו תוס' מסוגיא דדם מפקד פקיד, דדבר שא"מ ומקלקל מותר לכתחלה וההיא דגרירה מיירי בליכא קלקול, צ"ל דכלאחר יד חמיר יותר ממקלקל ולאידך תירוצא באמת ג"ז אסור, ובכתובות משום מצוה הקילו, ודלא כהמ"ל (פ"א דשבת) דנתקשה בזה]. ולכאורה תמוה דהתינח ביו"ט דדבר שא"מ דרבנן, מש"ה בתרי דרבנן דשא"מ וגם כלאחר יד הקילו, אבל בבכור דבשאר איסורי' דבר שא"מ דאורייתא, א"כ מה הפרש בין מתכוין לאינו מתכוין, ויעויין בפני יהושע פ"ק דכתובות בההיא דמפקד פקיד דהקשה כזה בהא דאמרינן שם דבא"מ ומקלקל שרי גם לר"י, דמה מעליותא לר"י בדבר שא"מ יותר ממתכוין, ותירץ שם דבשבת דשא"מ רק מדרבנן אסור עיי"ש, וא"כ בההיא דבכור דדבר שא"מ מדאורייתא אסור יקשה כנ"ל, ואולי י"ל דבאינו מכוין וליכא פס"ר ממילא הוי ספק אם יעשה האיסור מש"ה קיל ביותר דהוי כמו ספק דרבנן כיון דתולש לאו היינו גוזז לא אסר רק במתכוין לתלוש, או בענין דהוי פס"ר דהוי ודאי תולש אבל באינו מתכוין וליכא פס"ר אולי באמת לא יתלוש, וניחא ג"כ בההיא דכתובות דבמקלקל לא אסרו רק בודאי, אבל התם כיון דאינו מתכוין לפתח א"כ אפשר שיטה ולא יהיה נעשה הפתח, הוי כמו ספק דרבנן]

ה) ונלענ"ד דהנה לא מצינו כ"כ מפורש דר"י ס"ל דדשא"מ בשאר איסורין דאסור מדאורייתא זולת לאביי דמשני בההיא דבהרת לא נצרכה אלא לר"י דאמר דבר שא"מ אסור, הרי אף למה דס"ל קודם חזרה דאין חילוק באינו מתכוין אם הוי פס"ר או לא מ"מ לר"י מדאורייתא אסור ממילא גם בלאו פס"ר אסור מדאורייתא וכדפירשו תוס' יומא בפרכת הש"ס ומי אמר אביי הכי והתניא בשר וכו' היינו דהתם מוכח דדשא"מ אסור מדאורייתא לר"י ועלה משנינן הנ"מ בכל התורה כולה, אבל צירוף דרבנן היינו כדפירשו תוס' דבשאר איסורין דאורייתא אבל בשבת הוי דרבנן, ואף דלבתר דחזר אביי לרבא דאתיא אפילו כר"ש דמודה ר"ש בפס"ר אינו מוכרח דיסבור אביי כן דדבר שא"מ בשאר איסורין אסור מדאורייתא לר"י. מ"מ צ"ל דס"ל להש"ס ביומא במה דפריך מבהרת וכו' דכיון דחזינן דאביי דקודם חזרה הי' סבר דלר"י דשא"מ אסור דאורייתא ובזה לא מצינו דחזר מסתמא ס"ל כן לקושטא דמלתא וכמ"ש תוס' שם, וא"כ כ"ז לאביי אבל רב בבכורות י"ל דס"ל באמת דלר"י גם בשאר איסורין דבר שא"מ אסור רק מדרבנן, וההיא דבהרת משום דהוי פס"ר דגם לר"ש אסור. וביותר הי' מקום לומר באמת דגם לאביי לבתר דחזר לרבא, אינו הכרח דיסבור דדבר שא"מ אסור מדאורייתא בשאר איסורים, די"ל דרק לס"ד הי' ס"ל לאביי כן, היינו דהי' לו הכרח לזה מכח הברייתא דבהרת ומוכח עכ"פ לר"י אסור מדאורייתא, אבל לבתר דהדר אין הכרח לומר כן, ומה דפרכינן ביומא מההיא דאביי דבהרת, י"ל דצירוף עששיות הוי פס"ר כמ"ש הלח"מ בהל' עבודת יום הכפורים, וא"כ אביי דמשני אפילו בהגיע לצירוף והוי דבר שא"מ ע"כ דזהו קודם שחזר אביי והוי סובר דגם פס"ר הוי בכלל אינו מתכוין ולזה שפיר פריך דהא קודם דהדר מוכח דהי' ס"ל דדשא"מ הוא דאורייתא. ומה דהוכיחו התוס' ביומא בעששיות לא הוי פס"ר, דהא פס"ר אף בלא ניחא ליה הוא לר"י דאורייתא כדמוכח מההיא דכריתות נתכוין לכבות להעליונות וכו' והובערו התחתונות, דבריהם תמוהים לי הא מ"מ זה ברור דלאביי מקודם דהדר והי' ס"ל דגם פס"ר הוי בכלל אינו מתכוין, א"כ ממילא בשבת פס"ר דלא ניחא לי' הוי רק דרבנן ויקשה מההיא דכריתות, וצ"ל בהכרח דאביי מוקי לההיא דכריתות כאידך שנויא דשם דמיירי במתכוין להבעיר, ופליגי אי הבערה ללאו יצאתה או לחלק, א"כ י"ל שפיר דעששיות הוי פס"ר וכדס"ל לאביי קודם חזרה דפס"ר הוי אינו מתכוין ואסור לר"י בשבת רק מדרבנן

ו) אך מ"מ לא נ"ל לומר כן דלאביי דלאחר חזרה גם בשאר איסורין דשא"מ לר"י הוי רק דרבנן. דא"כ יקשה מסוגיא דפסחים (דף כה) כי פליגי אליבא דר"י וכו' והיינו כיון דלר"י היכא דלא אפשר ולא מכוין מותר ה"נ בלא אפשר ומכוין עיי"ש בתוס', ואם איתא דאינו מכוין הוי רק דרבנן לר"י מה ראי' הא י"ל דבלא אפשר לא העמידו חכמים דבריהם לאסור אינו מתכוין, אבל במתכוין דאסור מדאורייתא י"ל דגם בלא אפשר אסור, אע"כ דס"ל דאינו מתכוין הוא דאורייתא, ואף דבשבת הוי א"מ רק בדרבנן, מ"מ הראיה משאר איסורין דא"מ הוא דאורייתא, ואעפ"כ שרי בלא אפשר ה"נ במכוין, עכ"פ מוכח דלקושטא דמלתא ס"ל לאביי אליבא דר"י דדשא"מ בשאר איסורין אסור מדאורייתא, אבל מ"מ אין הכרח דיסבור רב הכי, ומיושב ההיא דבכורו' דהא דמקילין בבכור דבאמ' גם בשאר איסורין הוי דבר שא"מ דרבנן, והקילו בצירוף דתולש לאו היינו גוזז

ז) אמנם לפ"ז יקשה מההיא דזבחים במזלפין יין דהאיך משנינן הא ר"י הא ר"ש דמ"מ אין ראיה מקרא דיין לספלים דהא מה"ת מותר דשא"מ גם בשאר איסורין, ואף אם נאמר דשמואל ס"ל באמת כאביי דלר"י בשאר איסורין דשא"מ אסור מדאורייתא מ"מ יקשה לרב דס"ל דהוי דרבנן וכנ"ל איך יפרנס הברייתא דזבחי' יין לספלים או אינו אלא לאישים אמרת לא יכבה, ומה ראיה הא מדאורייתא מותר משום דהוי דשא"מ

ח) ולוה ראה ראיה לשיטת הערוך, והיינו דיסוד פלוגתא דתוס' והערוך דתוס' ס"ל דכל דהוי פס"ר הוי בכלל מתכוין. אלא דבניחא ליה מקרי צריכה לגופה ובלא ניחא ליה מקרי א"צ לגופה, ומש"ה בשאר איסורין אסור מדאורייתא פס"ר דלא ניחא ליה ובשבת דרבנן כמו כל מלאכה שא"צ לגופה, ולהערוך דס"ל דגם בשאר איסורים מותר, צ"ל דמלאכה שא"צ לגופה היינו במכוין לעשות המלאכה, אלא שאין צורך לגופה כגון מכבה דמכוין להמלאכה דהיינו הכיבוי אלא דעושה כן מפני לסטים ולא לגופה לעשות פחמין, וכן בחופר גומא וא"צ לעפרה דמכוין להמלאכה דהיינו עשיית הגומא אלא שא"צ לגופה דהיינו להניח בה דבר, אבל באינו מתכוין לעשות הדבר אלא דהוי פס"ר בזה דניחא ליה הוי כמכוין לכך אבל בלא ניחא ליה מקרי אינו מתכוין, וא"כ ממילא גם לר"י פס"ר דלא ניחא ליה בשבת הוי דרבנן, דהא מקרי אינו מתכוין דבזה לא מצינו פלוגתא בין ר"י לר"ש אם מקרי מתכוין או לא, ואם יקשה לכאורה על ההיא סוגיא דכריתות בנתכוין לכבות הנ"ל, היכן מצינו דמחייב ר"י בזה הא פס"ר דלא ניחא ליה הוי רק אינו מתכוין כמו לר"ש (זולת דנימא דלהערוך לר"י גם בשבת דשא"מ אסור מדאורייתא). ולזה נראה דס"ל להערוך דיש סברא לכאן ולכאן, דאפשר דפס"ר דלא ניחא ליה מקרי אינו מתכוין או דמקרי מכוין כדס"ל לתוס' באמת, א"כ יש לקיים דברינו, דרב ס"ל בבכורות דדבר שא"מ בשאר איסורים לר"י רק דרבנן, וההיא ברייתא דזבחים מוכח באמת דזילוף הוי פס"ר, ואף דלא ניחא ליה ס"ל לרב דמקרי מתכוין, ובאמת