דרוש וחידוש א קכט

לצ"צ, דהא הרמב"ם דס"ל דחמץ דבמשהו מדין ישל"מ הוא, והא אינו צריכים לדין ביטול, דבלא"ה כל רגע ורגע עובר על בל יראה ועשה דתשביתו על החמץ המעורב אלא דמכח ביטול מותר להשהותו דבזה ל"ש יש לו מתירין, הרי דצריכין אנו לדון על תערובות זה לדין ביטול להשהותו ועכ"פ דנין דלענין אכילה לא בטל, והיינו כצ"ל הנ"ל, והנה בתוס' פסחים (דף כח ע"ב) מבואר דלר"ש לפני זמנו אסור באכילה דתשביתו לא משמע דרך אכילה, והמאור כ' דבאכילה ג"כ מקיים השבתה עיי"ש, ולענ"ד נראה הכרעה, דלר"ש לפני זמנו מותר באכילה, א"כ י"ל הא דצותה התורה ביום הראשון תשביתו דהיינו בערב יו"ט, גם דרך אכילה בכלל, דהא באמת מותר באכילה, וממילא גם אם אכלו בפסח דעבר על איסור אכילה מ"מ קיים לעשה דהשבתה, כיון דפירוש דתשביתו הוא דרך אכילה (ויש לעיין אם י"ל בזה דהוי מצוה הבאה בעבירה דלא יצא ידי המצוה), אבל לר"י דחמץ לפני זמנו בלאו, וממילא א"א לומר דתשביתו היינו אכילה דהא הוא אסור לאוכלו, והציווי דתשביתו שיעשה כן לא הי' על האכילה, מש"ה י"ל דבאכלו לא יצא ידי מצוה דתשביתו כיון דפירושו דתשביתו לא היה הכוונה לאכלו, והוא נכון בסברא בעזה"י: והנה הרמב"ם פסק כר"י לענין לפני זמנו וכר"ש לענין אח"ז לפ"ז מיושב קושיית הרמב"ן הנ"ל, והיינו דאם יוצא באכילה ידי עשה דתשביתו י"ל דחמץ לא מקרי ישל"מ. דהא אם אתה אוסר לאכלו ומתיר להשהותו הוי ביטול לענין שהייה לחוד, ואם נתיר לו לאכלו א"צ לביטול לענין השבתה דהא באכילה מקיים עשה דהשבתה וצריכים לביטול לענין אכילה, וכיון דבין כך ובין כך צריכים לביטול לדבר א', מש"ה לא מקרי יש לו מתירין, אבל אם לא מקיים באכילה עשה דתשביתו, א"כ באוכלו צריך הביטול לב' דברים, לענין הפטור מחיוב השבתה ולענין אכילה, שייך לומר ישל"מ, וכיון דלענין השבתה בודאי צריכים לביטול עדיף יותר להשהותו מלעשות עוד איסור אכילה מכח הביטול ועד שתאכלנו לעבור ב' איסורים ע"י הביטול, דהיינו איסור אכילה ואיסור ביטול חיוב השבתה יותר טוב שלא יאכלנו ויהיה הביטול לדבר אחד לענין השבתה ודמי ממש לדינא דצ"צ הנ"ל, וכיון שכן ניחא די"ל דר"י ס"ל לגמרי כר"ש אף לפני זמנו, וממילא גם אכילה בכלל השבתה, מש"ה לא מקרי ישל"מ, אבל אנן דקיי"ל כר"י לפני זמנו, והיינו מדס"ל לרבא דחמץ במשהו וע"כ מטעם ישל"מ, וזה רק אם קיי"ל כר"י לענין לפני זמנו. ובזה דקיום השבתה בדרך אכילה תלי הפלוגתא דר"ש ור"י מבוארים היטב דברינו הנ"ל ודוק

כט) ונחזור לדבר למקום אשר נטינו שם אהלנו בתחילה ליישב קושיית מהרש"א, דדלמא חמץ של הקדש היינו בהזיד על חמץ, ולענין מזיד לא גלי רחמנא, ולכאורה הי' נראה ליישב דחד מהני מוכרח, או דלא אמרינן גלי גלי אלא בתרומת חמץ דהוי כפרה וכתירוצם דתוס', או דגם משוגג למזיד אמרינן גלי, והיינו מסוגיא דכתובות (דף לה ע"ב) אמר ליה רב פפא לאביי לרבה דאמר חדוש הוא שחדשה תורה בקנס מתני' כמאן מוקי לה אי כרנבה"ק קשיא אחותו, ועי' פירש"י ותוס' ד"ה אי כרנבה"ק, והיינו דמוכח דס"ל כר"מ דלוקה ומשלם מדנקט לה ביוה"כ דהוי כרת ולא משום מלקות, ולכאורה קשה דלמא רנבה"ק משמיענו דכרת פוטר אף היכא דא"א למפטריה משום מלקות והיינו באכל תרומה ביוה"כ, וכיון דבתרומה דעלמא גזה"כ לחייב בשגגת מלקות ה"נ חייב אף אם איתא גביה גם שגגת מלקות דיוה"כ דכיון דגלי גלי, אבל משום עונש כרת שפיר פטור. אף דר"פ הוא דהקשה כן לאביי, ואביי סבר דטעמא דרנבה"ק דיליף אסון אסון, ומיתה בידי שמים פוטר מתשלומין, וא"כ נימא גם ביוה"כ כיון דגלי קרא בתרומה דמיתה דידיה אינו פוטר, ה"נ בשגגת כרת דיוה"כ מ"מ משכחת דרנבה"ק בהזיד ביוה"כ ולא אתרו ביה משום מלקות, דלגבי מלקות הוי רק חייבי מיתות שוגגין דגלי רחמנא לחייב בתרומה, אבל כרת דיוה"כ דלא בעי התראה מקרי חייבי מיתות מזיד ובזה לא גלי ומש"ה פטור, אע"כ כיון דגלי בשוגג ה"נ במזיד ושפיר הקשו תוס' מחמץ של הקדש כיון דגלי גלי, ולזה תירצו תוס' דלא אמרינן כלל כיון דגלי גלי, ורק בתרומת חמץ משום דהוי כפרה, וממילא גם באוכל תרומה ביוה"כ אין הכרת פוטרו מתשלומין, ודוק

ל) ואבאר דברינו היטב, דלכאורה יש לפקפק. דבלא"ה ליכא לאוקמי לדרנבה"ק באוכל תרומה ביוה"כ דאיך שייך דהי' עושה יוה"כ כשבת, והא לענין אכילת תרומה בשבת ל"ש קלב"מ, ואי דמשכחת ג"כ הכי בשבת דהוציאו בפיו דבליעתו זו הנחתו וחייב מיתה משום שבת וכדאיתא במתני' דכריתות ר"מ אומר אף אם היתה שבת והוציאו בפיו, מ"מ איך פשיט שבת יותר מיה"כ, דאם נידון דביוה"כ חייב כרת אינו פוטרו, וגם המלקות אינו פוטרו דכיון דלא אתרו ביה הוי חייבי מלקות שוגגין דגלי רחמנא בתרומה דחייב, ממילא כה"ג בלא אתרו גם בשבת לא הי' פטור מלשלם, דהא לגבי מיתת ב"ד דשבת דבעי התראה, ממילא בלא אתרו לא הוי חייבי מיתות שוגגין דגלי רחמנא בתרומה דאינו פוטר מתשלומין, ודנין רק לפטרו משום כרת דשבת דלא בעי התראה א"כ מאי אולמא דשבת מיוה"כ. ולכאורה י"ל דשפיר נקט יוה"כ כשבת, דבשבת מפשט פשיטא דאף בלא אתרו דפטרו, והיינו דבממנ"פ אם כרת פוטר ממילא כרת דשבת פוטרו ואם כרת אינו פוטר מכ"ש מיתה בידי שמים דאינו פוטר ממילא ליכא גזה"כ בתרומה דמיתת שוגג אינו פוטרתו, וממילא פטור בשבת משום חייבי מיתות שוגגין אמנם לא ניחא לי בכך, דאף דהאמת דשבת פשוט יותר לפטרו, מ"מ לפי האמת דכרת פוטר והוי בתרומה גזה"כ גם בשבת במזיד ולא אתרו פוטר רק משום כרת דשבת כמו ביוה"כ, וזהו אינו במשמעות הלשון דהי' עושה יוה"כ כשבת, דמשמע דבשבת מיתת ב"ד פוטרו וביוה"כ כרת פוטרו, ואם כן שפיר היה עולה הפקפוק על דברי

לא) אורם אבאר לנכון לתקן דברי בעזה"י, בהקדם ביאור דברי תוס' כתובות (דף לא ע"א) ד"ה אלמא קסבר עולא עיי"ש היטב, ולכאור' תירוצם תמוה, דא"כ עיקר הקושיא אי מתני' אתיא כרבנן, אבל אי אתיא כרע"ק ניחא, דילפינן מן נערה הנערה, וא"כ זהו מספיק הכא במה דאמרינן אלמא קסבר עולא, דמדלא אמר עולא הא מני רע"ק היא משמע דמצי אתיא אף כרבנן, אבל מ"מ יקשה הא דאמרינן לקמן לרבה דאמר חדוש הוא שחדשה תורה בקנס מתני' כמאן מוקי לה, הא י"ל דמוקי מתני' כרע"ק ואתרבי מנערה הנערה, והא כעין זה הקשו תוס' שם ד"ה דאין לוקה ומשלם, דדלמא מוקי כרע"ק והוכיחו מזה דרע"ק לא ס"ל דלוקה ומשלם, א"כ עדיין יקשה דלמא כרע"ק ואתרבי מן נערה הנערה, וזהו לכאורה תמיה גדולה

לב) והנראה בהקדם דברי תוס' ד"ה אלא עולא תחת תחת גמר וכו' ויעויין במהרש"א שם ותירוצו שם תמוה לי, דלפ"ז ליתא לקושיית תוס' הנ"ל דדלמא ס"ל לעולא כר"ל ואתרבי מנערה, דאם איתא דס"ל כר"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין, וממילא מלקות ומיתה חד דינא אית להו, וכיון דאתרבי מנערה חייבי מיתות שוגגין נרבה גם כן בתו, [ואם נימא דר"י בעל תוס' הנ"ל לא ס"ל כהרשב"א בזה ללמוד מן חייבי כריתות למיתות ב"ד, וכדנראה לכאורה מדבריהם ד"ה לאפוקי מדרנבה"ק. דכתב הר"י דקאי אההיא דאמר רב חסדא הכל מודים בבא על הנדה, אבל רש"י דפירש דקאי על מתני' קשה דדלמא אתרבי מקרא דנערה הנערה וכו' ורשב"א תירץ וכו' משמע דהר"י ס"ל כהרשב"א בזה, וא"כ הר"י לשיטתיה שפיר הקשה, דא"כ גם המהרש"א לא הקשה כלום, דדלמא מ"ש תוס' ד"ה עולא תחת תחת גמר מצינן למימר וכו' קאמר ג"כ לשיטת הר"י הנ"ל]. ולזה הי' נראה בעיקר קושיית מהרש"א דקושייתו נכונה למאן דיליף הגז"ש רשע רשע דילפינן מלקות ממיתה, אבל מ"ש המהרש"א כן גם למ"ד דיליף מכה מכה לא ידענא, דהא איהו לא יליף כלל מלקות ממיתה, אלא דהכאה דמיתה הוקש לבהמה בקרא א', וכן בקרא אחר הוקש הכאה דחבלה דהוא מלקות להכאה דבהמה וא"כ מה"ת לדמות מלקות למיתה, וא"כ י"ל דעולא ס"ל כרבא דיליף הכאה הכאה, ואמרינן דגלי קרא דתחת במלקות ולא במיתה אמנם צריכין אנו גם ליסוד תירוצו דמהרש"א מדברי תוס' לקמן דף לה ע"ב) דהקשו דלמא סבר רבה כעולא, ובזה יקשה הא התם פרכינן לאביי, ולדידיה דיליף רשע רשע ליכא למימר דרבה סבר כר"ל וכעולא. דא"כ הבא על בתו לחייב, אע"כ כתירוצו דמהרש"א דתחת תחת דכתיב במפורש לגבי מלקות אמרינן דגלי רק במלקות ולא במיתה, ונכון

לג) ולפ"ז מיושב היטב דברי תוס' הנ"ל. דבתחלה הקשו דלמא עולא סבר כר"ל ורק הכא הוי גזה"כ מקרא דנערה,