דרוש וחידוש א קכח

ואפילו מיתה בידי שמים פוטר, והיינו באמת דאזלא רק לאביי, דלרבא מוכח באמת דלפי מדה משלם, אבל להרמב"ן דלא ניחא בכך דהסוגיא יהיה רק לאביי א"כ יקשה כנ"ל

כד) ואפשר לומר דהרמב"ן ס"ל ג"כ דיש סברא לומר כיון דתשלומי תרומה כפרה לא אמרינן קלב"מ, אלא דנסתר זה דא"כ גם בחמץ של הקדש אמאי לא מעל דגם שם הוי כפרה ומבואר כל זה להדיא בהר"ש (רפ"ז דתרומות), א"כ י"ל דמתניתין נקט תרומה לרבותא אף בשוגג דתרומה דהוי כפרה אפ"ה פטור אם הזיד בחמץ

, כה) עוד נלענ"ד ליישב למה דאיתא במתני' (סוף פ"ה דבכורות) השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו והכי קיי"ל (בחוה"מ סי' רל"ד) ויעויין בפוסקים דנקטו ב' טעמים, אי משום קנם, אי דאכילת איסור מקרי לא נהנה דהיה ניחא ליה יותר אם לא היה אוכלו, ולכאורה קשה דאיך משכחת דאוכל תרומה שוגג חייב קרן וחומש הא לא מקרי נהנה כלל כיון דאיסורא אכל, ומצד אוכל קניא, וכן מצד מזיק אינו חייב חומש, ויהי' כמו שותה שמן תרומה דפטור מחומש, וכן בכל מאכלות אסורות, חלב וכדומה, דמחייב בשוגג חטאת הא לא מקרי נהנה כיון דניחא ליה יותר אם לא היה אוכלו, וצ"ל דמ"מ שם אכילה עלה, כיון דאין המאכל בעצמו מזיקו (ואולם קשה לי, במתעסק בחלבים דמחייב משום נהנה הא באמת לא מקרי נהנה, וצ"ע) ומעתה י"ל דבחמץ לחודיה לא הו"מ למנקט, דבממנ"פ היכא דשייך מדאגבהה קניא גם במזיד חייב וכמ"ש תוס' להדיא בכתובות, דגם מתני' דתרומת חמץ ע"כ מיירי כאוקימתא דכתובות בתחב לו חבירו היכא דאינו חייב משום מזיק רק מטעם מה דנהנה גם בשוגג פטור דלא מקרי נהנה, (זולת לשיטת הריצב"א משכחת לה דתחב לו חבירו באונס עד מקום דא"א לאהדורי כ"א ע"י הדחק דבמזיד דהחוב ממון אז מדלא אהדר קנהו בפיו. מ"מ כיון דמזיד אח"כ בא החיוב מיתה הוי מיתה ותשלומין באין כאחד, ובשוגג חייב מטעם קנין פיו ובענין דלא נמאס הרבה והוא שוה פרועה), מש"ה נקט בתרומה דחייב בשוגג מצד אכילה ולא משום נהנה, ורש"י לשיטתו דנראה דס"ל בבכורות דהטעם משום קנסא (ועי' ש"ך יו"ד דדוקא במוכר במזיד טרפה בחזקת כשר) מש"ה שפיר הקשה, דליתני חמץ לחודיה. אבל להרמב"ן י"ל כנ"ל

כו) ולפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל, דשפיר י"ל דאם לפי מדה משלם גם במזיד כן, והכי אמרינן אא"ב לפי מדה משלם י"ל דבמזיד פטור דמיירי באתרו ביה ומטעם דאינו לוקה ומשלם והא דנקט דוקא בתרומה היינו בפשוטו דבחמץ לחודיה לא משכחת שוגג חייב דלאו בר דמים הוא, אבל למ"ד לפי דמים משלם, וע"כ מתני' כריה"ג דחמץ מותר בהנאה שפיר קשה א"ה במזיד נמי, ואי באתרו ביה ומטעם דאינו לוקה ומשלם ליתני בחמץ גרידא, ואי דבחמץ לא משכחת דשוגג חייב דלא מקרי נהנה כיון דהוא אכילת איסור וכנ"ל, הא משכחת בלא תחב חבירו ובשוגג חייב דבעידנא דאגבהה קניא ובמזיד פטור באתרו ביה גם על לאו דבל יראה. דגם על ההגבהה אינו לוקה ומשלם כיון דלקח חמץ חברו ועשה בו קנין הוי כקנה חמץ דמקרי מעשה וחייב מלקות לשיטת הרמב"ם שהתחלנו, ומשני דאתיא כרנבה"ק וא"כ מזיד מיירי בלא אתרו והא דמזיד פטור היינו בהזיד בחמץ, ובשוגג חייב דחייבי כריתות שוגגין חייבין כדעת רש"י והרמב"ן, והא דלא נקט חמץ לחודיה, היינו דרוצה למנקט מזיד אף דלא אתרו וזהו ל"ש בחמץ לחודיה דהיכא דהגביה מעידן דהגביה נתחייב בתשלומין ובענין דל"ש מדהגביה גם בשוגג פטור דלא מקרי נהנה או כשיטת תוס' דגם שגגת כרת פוטר ורק בתרומה חייב משום כיון דגלי גלי, והבן

כז) ומעתה דברי הרמב"ם (בפי' המשניות הנ"ל) מדוקדקים היטב, דהא דנקט הטעם דחמץ לאו בר דמים, היינו דנקט האמת דאף בלא אתרו ביה למלקות על לאו דבל יראה, מ"מ לא אמרינן מדאגבהה קניא, כיון דלאו בר דמים הוא, ואך משום הא לחוד ליכא למפטריה דמ"מ לחייב על האכילה דגם במזיד לפי מדה משלם, לזה נקט הטעם דמיירי באתרו על האכילה ומשום דאינו לוקה ומשלם, והיינו ממש כפירוש הסוגיא דנקט אא"ב לפי מדה משלם וכפי פירושינו הנ"ל ואסברה לה הרמב"ם בלא אתרו על לאו דבל יראה ומשום דלאו בר דמים, דלא לקשי דלנקט בחמץ לחודיה והיכא דהגביה ואתרו ביה משום בל יראה פטור, לזה ביאר דגם בשוגג פטור דלאו בר דמים הוא, ודוק היטב

כח) ומעתה נבא ליישב דברי הרמב"ם שהתחלנו, ונקדים ליתן טעם אמאי באמת ס"ל להרמב"ם דלא הוי לאו הניתק לעשה, ונ"ל למה דאיתא במכות (דף יד) אמר רבב"ח כל ל"ת שקדמו עשה וכו' תנינא הבא אל המקדש טמא וכו' ונדחקו כולם לפי המסקנא דהדר ר"י מההיא דקדמו עשה, אמאי באמת הבא אל המקדש טמא, ואמאי לא הוי לאו הניתק לעשה, וכתב הרמב"ן בחידושיו שם בשם התוספות דהטעם דאין עשה הבא אחר עקירת לאו מתקן העשה למפרע בטמא הנכנס למקדש די"ל דעשה דהשילוח הוא משום להבא שלא יוסיף לעבור עוד בלאו להיות במקדש, אבל לא לתקן על העבר, אבל באונס שגירש העשה בא רק לתקן על העבר עי"ש, ולפ"ז י"ל ה"נ בחמץ, כיון דבכל רגע ורגע עובר בלאו דבל יראה, א"כ העשה דתשביתו בא לתקן משום להבא שלא יעבור עוד על בל יראה אבל לא לתקן העבר, ודומה ממש לבא במקדש טמא, וכמעט לפי דברי הרמב"ן הנ"ל מוכרחים דברי הרמב"ם לדינא. ויעויין בשאגת אריה (סי' פ"ג) ותמצית דבריו דבודאי אם מפררו וזורה לרוח אף לר"י מ"מ אינו עובר עוד על בל יראה דהא אינו בעולם אלא דלא קיים עשה דתשביתו עיי"ש, ולפ"ז מיושב תמיהת המ"ל שהתחלנו, די"ל דהבריי' דפסחים אתיא כר"י דאין ביעור חמץ אלא שרפה, ולדידיה א"א לומר דהעשה משום להבא שלא יעבור עוד על בל יראה, דהא בשביל זה די שיפרר לרוח, ולמה דוקא שרפה, אלא דבא לתקן על העבר, ואמרה תורה דלא מתוקן אלא ע"י שרפה, אבל למה דקיי"ל כרבנן דאף מפררו לא הוי ניתק לעשה כיון דבא העשה לתקן על להבא, ודוק, והוכיח הרמב"ם כל זאת לפי שיטתו דגם במזיד לפי מדה משלם, א"כ ע"כ הא דאמרינן אא"ב לפי מדה, היינו דבמזיד מיירי דאתרו בי' ומטעם אינו לוקה ומשלם, וע"כ הא דפריך על אוקימתא דריה"ג היא דחמץ מותר בהנאה א"ה מזיד נמי, ולא קאמר נמי דמה"ט הוא דאינו לוקה ומשלם היינו דליפלגו בחמץ דעלמא וכנ"ל, וע"ז קשה הא לא משכחת בחמץ דהיכא דלא שייך מדהגביה גם בשוגג פטור דלא נהנה, וע"כ דהקושיא דמ"מ ליתני בחמץ דעלמא והיכא דשייך מדהגביה קניא ובמזיד פטור היינו דאתרו בי' בשעת הגבהה משום לאו דבל יראה. הרי מבואר דמשכחת מלקות בבל יראה היכא דעביד מעשה. ואף דכתבנו דלר"י הוי ניתק לעשה וא"כ מאי פריך, הא י"ל דמתני' כר"י, זה אינו, דממנ"פ לר"י במה שאכלו ביטל העשה, דהא לדידיה אין העשה בביעור מן העולם לחוד רק בשרפה, וממילא לקי למפרע על ההגבהה משום בל יראה וה"מ למתני' למנקט שפיר בחמץ דעלמא והיכא דשייך מדהגביה קניא, ולרבנן די"ל דאכילה ג"כ בכלל השבתה כדס"ל להמאור דלר"ש קודם זמנו מותר באכילה ומקיים בזה עשה דהשבתה, הא כתבנו דלרבנן ממילא בל יראה לא הוי ניתק לעשה ושפיר פריך הש"ס אם איתא דטעמא דחמץ במזיד פטור דמיירי באתרו ומשום אינו לוקה ומשלם ליתני בחמץ דעלמא, והיכא דשייך מדהגבהה דבשוגג חייב אף דלא הוי נהנה, מ"מ הא אתחייב מעידנא דהגביה, ובמזיד פטור באתרו בה בשעת הגבהה משום בל יראה דחייב מלקות לר"י משום דבטלו להעשה ולרבנן משום דלא הוי ניתק לעשה, משא"כ אם נימא דגם לרבנן הוי ניתק לעשה, ישאר הקושיא דדלמא מתני' כרבנן, ולא מצי למיתני חמץ דעלמא, והיכא דשייך דהגביה קניא, דבזה גם במזיד חייב דהא ליכא מלקות על בל יראה דהוי ניתק לעשה ולא ביטלו בידים, דגם באכילה קיים לעשה דתשביתו, אלא על כרחך דלרבנן באמת לא מקרי ניתק לעשה, ודברי הרמב"ם מוכרחים. ונבאר יותר דהנה דעת הרמב"ם (בהל' מאכלות אסורות) דטעמא דחמץ במשהו, משום דהוי דבר שיל"מ ומשום חומרא דחמץ גזרו שלא במינו אטו מינו, והרמב"ן במלחמות כתב ג"כ כזה, והקשה דמאי אר"י חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בס' נהי דס"ל דחמץ שוה לשאר איסורין מ"מ במינו ליתסר משום שיש לו מתירין, ונדחק בזה

והנראה לענ"ד דהנה בתשובת צ"צ כ' דביצת טרפה שנולדה ביו"ט ונתערב אף דצריך ביטול לאיסור טרפות מ"מ איסור מוקצה לא בטלה, דלגבי איסור מוקצה הוי דבר שיל"מ, ובתפל"מ לא כ"כ וכבר כתבנו בתשובה (אב"ה בח"א מפסקים סי' ס"ה) ראיה