דרוש וחידוש א קכו

בזרק חץ דתלוי במצי לאהדורי וכמ"ש הרא"ה והריטב"א, וא"כ עכ"פ אם החיוב ממון מתחיל כשהוא במקום דא"א לאהדורי גם להך לישנא דמי לזורק חץ דאמרינן עקירה צורך הנחה: מ"מ גם זה אינו מספיק, דלכאורה תמוה לי בסוגיא דשבת (דף צא ע"ב) מתיב רב ביבי בר אביי הגונב כיס וכו' ואס"ד דאגד כלי שמיה אגד קדים לי' איסור גניבה וכו', וקשה לי הא ללישנא קמא דא"א לעקירה בלא הנחה ליכא קושיא דהא א"א להוציאה כולה עד שיוציא תחלה קצתה, וע"כ דרב ביבי סבר כלשון שני במצי לאהדורי תליא, והרי בסוגיא דכתובות דפריך רב ביבי ב"א מההיא דגונב כים דנימא עקירה צורך הנחה וכתבו תוס' דקאי ללישנא דא"א לעקירה, ולא תליא במצי לאהדורי, א"כ דברי רב ביבי בר אביי סתרי אהדדי, [ודוחק לומר דרב ביבי גופיה ספוקי מספקא ליה איזהו לשון עיקר והקשה בכתובות לל"ק, ובשבת הקשה לל"ב)

יב) ולזה נראה לענ"ד למ"ש תוספות כתובות להוכיח כר"ת דא"א לניסוך בלא הגבהה מוכח מסוגיא דב"ק דפרכינן על ר"פ מכי מטא לאויר דחצר קניה ומשום שבת לא חייב עד דמטא לארעא, והא מ"מ פטור כמו בזורק חץ, אע"כ דניסוך צורך הגבהה דא"א לניסוך בלא הגבהה, א"כ לל"ק דלא מפליג בין מצי לאהדורי מוכח דר' ירמיה חולק על עיקר דר' אבין דזורק חץ ופריך אליבא דר' ירמיה, ולענ"ד אין ראיה, ויש ליישב סוגיא דב"ק ברווחה יותר, דבאמת גם לר"ת עדיין דחוק, דמ"מ קשה על פרכת הש"ס בב"ק דלמא ר"פ לא ס"ל כר' ירמיה, ור"י ס"ל כאידך תירוצא דעקוץ תאנה, ולזה היה נראה לי לומר למה דכתב הרא"ה והריטב"א דפרכת הש"ס אי דמצי לאהדורי קאי רק ללישנא דאי בעי לאהדורי, א"כ כי היכי דכתבו תוס' לשיטת ר"ת דסוגיא דב"ק אזלת לל"ק ולאותו לישנא מוכח דר' ירמיה לא ס"ל לדר' אבין, כך אמינא בסגנון זה לל"ק ליכא חילוק בין אי בעי מהדר אי לא ותלי רק בא"א לעקירה בלא הנחה, א"כ לכל הנך אמוראי דתירצו בכתובות ומכללם ר"פ לפרכת הש"ס אי דמצי לאהדורי נהדריה ע"כ דלא ס"ל כלל לדר' אבין, ולזה פריך הש"ס בב"ק על ר"פ לשיטתו, והיינו לל"ק הא מוכח דר"פ לא ס"ל כלל לדר' אבין דזורק חץ מדהוצרך לתרץ בזר שבלע משקים ודוק

אמנם אף דדחינו לראיית תוס' לסיועת שיטת ר"ת מ"מ אנן בדידן נינקוט שיטת ר"ת דא"א לניסוך בלא הגבהה, ומוכח דלל"ק דא"א לעקירה דר' ירמיה לא ס"ל לדר' אבין, והנה בגיטין (דף נג) פליגי רב ושמואל אי מנסך מנסך ממש או מנסך היינו מערב. וברש"י בב"ק (דף ד' ד"ה והמנסך וכו') ומנסך ליכא למימר דזרק בו יי"נ דלא חסריה מידי דהא מזבין חוץ מדמי יי"נ שבו, ועיין מהרש"א שם דכוונת רש"י אף דמפסיד דצריך למכור לנכרים בזול מ"מ זהו היינו מדמע, אמנם ע"ז קשה, דהא רש"י בגיטין כתב בדשמואל מערב ואסרו בהנאה והיינו ע"כ אף דשמואל סבר הלכה כרשב"ג דיין ביין ימכור חוץ מדמי יי"נ שבו מ"מ מתני' מוקי כרבנן דרשב"ג דס"ל דכולו אסור ובזה יקשה דלמה נדחק רש"י הא י"ל דמתניתין כהלכתא אלא דמפסידו דצריך למכור לנכרי בזול, ובזה ליכא למימר דא"כ היינו מדמע דהא שמואל ס"ל דקנסא מקנסא לא ילפינן לא חש לקושיא דמערב היינו מדמע אע"כ דלא כהמהרש"א אלא דס"ל לרש"י מדמע דצריך למכור לכהנים בזול, אבל מערב דיכול למכור לכל כרים דעלמא א"צ להוזיל המקח ואינו מפסיד כלום וכדדייק לישנא דרש"י ולא חסריה כלום

יד) והנה בע"ז שם דר' יוחנן פסק כרשב"ג דימכור חוץ מדמי יי"נ שבו, א"כ ממילא מוכח דר"י ס"ל דמנסך ממש, דאם לא כן אלא דמערב אם כן יהא מוכרח דמתניתין ס"ל כרבנן דר' שמעין בן גמליאל ואיך פסק ר"י כר' שמעון בן גמליאל הא ר"י ס"ל דהלכה כסתם משנה, (ואף דהוי סתם בגיטין ומחלוקת בע"ז מ"מ הא קיי"ל בתרי מסכתות אין סדר למשנה והוי ספק שמא המחלוקת נשנית תחלה), אע"כ דסבר לר"י מנסך ממש, ומוכח דס"ל כר' ירמיה דמנסך מעידן דאגביה קניא. וכיון שכן מיושב קושייתינו דר' ירמיה ב"א ס"ל כל"ק דתליא רק בעקירה צורך הנחה מש"ה מקשה שפיר בכתובות אההיא דגונב כיס בשבת, אבל בשבת גבי אגד כלי פריך על ר"י דהוא מרא דשמעתתא שם דאגד כלי שמיה אגד, וכיון דס"ל לרב ביבי בר אביי כל"ק ממילא מוכח דר"י כיון דס"ל כר' ירמיה אף דא"א לניסוך בלא הגבהה מ"מ חייב מוכח דלא ס"ל לדר' אבין בזורק חץ מש"ה פריך שפיר דקדים ליה איסור גנבה, והבן

טו) ולפ"ז יש לקיים דברינו הנ"ל דאף אי האוכל חמץ של הקדש מיירי בגזבר, מ"מ הא מרא דשמעתתא הוא ר"י דאמר מאן י"א רנב"ה. א"כ יקשה להך לישנא דס"ל דעקירה צורך הנחה, ומוכח דר"י לא ס"ל לדר' אבין וכנ"ל א"כ כי מטא המאכל עכ"פ למקום שא"י לאהדורי בודאי אין עוד רשות זה רשות ההקדש וחיוב מעילה חל ועדיין אינו מחויב מיתה עד דבלע לגמרי, לזה הוכיח הריצב"א כיון דמיד אח"כ בא החיוב מיתה הוי כמו באים כאחד, ודוק

טז) ואבאר עוד דהוכחה זו תליא בב' שיטות, ויעוין קידושין (דף מב) דבכל התורה אין שליח לדב"ע חוץ ממעילה דגזרת הכתוב דיש שליח לדב"ע, ודעת תוספות דהא דצריכין לגזה"כ, היינו בנזכר שליח ולא נזכר בעה"ב, אבל בלא נזכר השליח הא בשוגג בכל התורה יש שליח לדב"ע, וכבר כתבנו בתשובה דלפי זה הא דנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח דהשליח מעל ע"כ לא מטעמא דכתב רש"י קידושין (דף נ') כיון דנזכר בעה"ב ונפטר ממעילה הוי כמו שארי דינים דאמרינן ביה אין שליח לדב"ע ומש"ה שליח מעל. דהא להתוס' בשליח ששגג גם בכל התורה יש שליח לדב"ע, אע"כ דהטעם כמ"ש רש"י חגיגה (דף י) כיון דנזכר בעה"ב אנן סהדי דלא ניחא ליה עוד בשליחותו וכחזר בו בפירוש דמי. ויעויין עוד קידושין (דף מג ע"א) מודה שמאי באומר לשלוחו צא ובעול ערוה (ובאמת קשה לי לשיטת תוס' דבשליח שוגג יש שליח לדב"ע אמאי נקט בדרך מודה שמאי הא מצי למנקט זה אף לפי ההלכה כב"ה דאם אמר לשלוחו צא ואכול חלב ובעול ערוה והשליח שוגג דמ"מ השליח חייב דלא מצינו דזה נהנה וזה יתחייב), [אאב"ה כבר קדמו בזה בת' נ"ב חלק אה"ע (סי' פ' אות י"א) אלא דהוא זצוק"ל לא היה רגיל לראות בספרי האחרונים ז"ל וכנראה ממקומות רבות מכתביו] וצ"ע, ועיין תוס' שם הא דאומר לשלוחו אכול ככר זה דמעל המשלח, היינו דמעילה באה קודם ההנאה מדאגבהה ובאמת באומר הושיט ידך לכד שמן י"ל דמעל השליח דלא מצינו זה נהנה וזה יתחייב עיי"ש, ולפ"ז לשיטת תוספות הנ"ל ולפי ביאורנו לשיטתם בטעמא דנזכר בעה"ב ולא נזכר השליח דהשליח מעל היינו דמסתמא חוזר הבעה"ב משליחותו, ממילא בהיה המשלח מזיד בתחלה והשליח שוגג דהשליח לא מעל דהא עשה שליחותו והוא לעצמו לא עשה כלום א"כ י"ל דאוכל חמץ דהקדש מיירי דאחר אמר לו אכול ככר זה דבזה על קנין פיו לא מעל ולא נפק לחולין, דעשיתו הוא כאלו עושה המשלח דהיה מזיד ולא מתחלל ולא נפק לחולין ורק בשעת בליעתו ממש כשנהנה דאז פסק השליחות כיון דהוא נהנה דלענין הנאה ליכא שליחות כמו בעול הערוה ואז מעל האוכל ובא חיוב מעילה עם חיוב מיתה כאחד, אבל לאינך שיטות דגם בשוגג אין שליח לדב"ע (ולזה הסכים הש"ך) אין זה מספיק דמ"מ מעל השליח כיון דהמשלח מזיד הוי כמו כל איסורים שבתורה דאין שליח לדב"ע, אע"כ דמיירי בגזבר או דתחב לו חבירו עד מקום דיכול לאהדורי ע"י הדחק ולא ממאיס דהוי פוגם פרוטה ומוכח שפיר כהריצב"א דמקרי באים כא', ודוק

יז) ואני מסתפק עוד דאפשר אף לשיטת תוספות הנ"ל דבשוגג יש שליח לדב"ע. מ"מ לא משכחת בגוונא הנ"ל, די"ל לדינא בהזיד ואמר אכול ככר זה ואכל דלא מעל האוכל דאף דלגבי הנאה לא אמרינן יש שליחות מ"מ לא מיבעי לסברת הר"י בתוס' דתחב לו חברו ברצונו עד מקום דא"א לאהדורי דאינו חייב לשלם דמזיק לא הוי דלא עשה כלום, ומטעם נהנה ג"כ אינו חייב. כיון דמקודם אבוד מכל אדם. א"כ ה"נ כשבא המאכל הקדש למקום שא"א לאהדורי דעדיין לא מעל השליח כיון דבשוגג יש שליח לדב"ע. והוי רק כאלו תחב המשלח לפיו א"כ ממילא תו אינו חייב על הנאתו אח"כ דהיינו בליעתו ממש, דהא אפילו בהדיוט דמחייב על הנאה בלא פגם פרוטה ולמ"ד זה נהנה וזה לא חסר חייב אפילו בלא חסרו כלל חייב, ואעפ"כ בתחב לו חבירו פטור כיון דאבוד מכל אדם, מכ"ש בהקדש דאינו חייב עד שיפגום ש"פ, וכיון דכשהגיע המאכל למקום שא"א לאהדורי ממילא בבליעתו שאח"כ דלא פגם כלל לא מעל, דדוקא באוכל דעלמא אף בלא מעשה קנין כגון בגזבר חייב על הנאתו, כיון דהוא פגמו ונהנה, אף דהפגם בא רגע א' קודם הנאתו, מ"מ כיון דהנאתו ע"י פגמו הוי פגם והנאה כאחד, אבל בנידון הנ"ל דעל הפגם הוי שלוחו וא"כ זה שבלע ונהנה הוא נהנה בלא פגם דהא אחר הוא