דרוש וחידוש א קכד

א) ונלע"ד בהקדם סוגיא דפסחים (דף כט) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וכו', ובהוספות שם מאן יש אומרים וכו' ויעויין מ"ש מרנא מהר"ש איידלס, וביאור דברי מהרש"א נ"ל דבתחלה כתב ליישב דכוונת תוספות להקשות דאף בהזיד בחמץ, מ"מ כיון דבעלמא חייבי מיתות שוגגין פטורין, ואין חילוק בין מיתת מזיד למיתת שוגג, וכיון דגלי קרא בהקדש דאין שגגת מיתה פוטרתו, ה"נ אין מיתת מזיד דחמץ פוטרתו, אף דמצינו באוכל תרומה דחייב בשוגג ובמזיד פטור, כדאיתא בכתובות איכא בינייהו זר שאכל תרומה, היינו לא דהחילוק בין שגגת מיתה להזיד במיתה אלא דהחילוק בין התשלומין, דתשלומי שוגג דחמורה דמשלם קרן וחומש, בזה גילה הכתיב דאין מיתה פוטרתו, אבל תשלומי מזיד הוי כמו כל תשלומין דעלמא דאמרינן ביה קלב"מ, ולזה הקשו תוס' דבאכל הקדש בשוגג דבהנך תשלומין גלתה תורה דאין מיתה פוטרתו ה"נ כרת דחמץ אף בהזיד בחמץ לא פטר תשלומי דשגגת הקדש, ובאמת בתשלומי אכילת מזיד דהקדש אפשר דפטור דתשלומי מזיד דהקדש כתשלומין דעלמא דמי אבל בתשלומי שוגג דהקדש אין מיתה פוטרתו

וסברא זו לכאורה מוכרחת בתוס' מדהקשו בכתובות אהא דאר"י על מתני' דאנו נערות וכו' ולאפוקי מדרנב"ה, דדלמא גזה"כ הוא דרבי קרא נערה הנערה, ולכאורה יש לומר כיון דבמתניתין קתני אע"פ שהם בכרת דמשמע דמיירי במזיד ובזה ליכא ראיה מקרא דנערה, די"ל דגזה"כ הוא רק בשוגג אע"כ דס"ל לתוס' דאין חילוק בין שגגת מיתה למזיד דמיתה, ורק בתרומה החילוק בין תשלומי דשגגת תרומה לתשלומי מזיד דתרומה, דהם ב' ענינים דחלקה התורה בהם לענין חומש, וע"ז הקשה המהרש"א דמ"מ מנ"ל לתוס' להקשות דדלמא אף דבעלמא לענין קלב"מ אין חילוק בין שוגג למזיד, מ"מ היכא דגלי קרא דבשוגג חייב ושגגת מיתה אינה פוטרתו אין למדין מניה דמיתת מזיד ג"כ אין פוטרתו, דדלמא בזה גזה"כ דשוגג לא לפטריה ומזיד לפטריה, ומה דהקשו גבי נערה הנערה הנ"ל, היינו דהתם לא נרמז בקרא דמיירי בשוגג ל"ש לומר דגלי רק בשוגג דמידי שוגג כתיב בקרא, מש"ה אמרינן ביה סתם דגלי רחמנא דבזה לא אמרינן קלב"מ, אבל בהקדש ותרומה דהקרא מיירי רק בשוגג שפיר י"ל דגלי קרא רק בשגגת מיתה ולא במזיד

ב) ונ"ל ראיה דתוס' בעצמם ס"ל הכי ממה דהקשו בפסחים שם מההיא דהמצניע דשגג באוכלין והזיד בכלי, ולכאורה קשה הא חזינן דרצו לומר דכיון דגלי קרא דמיתת עצמו דתרומה לא פטרה ה"נ אין מיתה דחמץ פוטרתו, אלא דסתרו זה מההיא דחמץ של הקדש, א"כ דלמא דוקא במיתה מחמת עבירה אחרת לא אמרינן גני, או ממיתה לכרת לא אמרינן גלי, אבל בשגג באוכלין והזיד בכלי כיון דשגגה דאוכלין הוי גזה"כ נחייב קרבן ואין שגגת מיתה פוטרתו, ה"נ אין מיתה דכלי פוטרתו דהכל הוי מיתה דשבת וענין א [ודוחק לומר דס"ל מסברא דדוקא מיתה דאותו מעשה אין פוטרתו ומש"ה רצו לומר דאף אם על אותו מעשה חייב מיתה ממק"א דהיינו חמץ אין מיתה פוטרתו, כיון דהכל על אותו מעשה דחיוב קרבן בא עליו, אבל התם דהמיתה על הכני והחטאת על האוכלין בזה לא אמרינן הואיל וגלי, זהו דוחק], אע"כ דס"ל דלא גלי רק על שגגת מיתה ולא עג מיתת מזיד וכנ"ל, וא"כ קושיית מהרש"א חזקה למאד

ג) והיה נראה דרש"י ותוס' אזני לשיטתייהו למה דהקשו תוס' בשבת (דף צג) על פירש"י דהזיד בכלי חי"ב חטאת על האוכלין, הא כיון דהזיד בכלי לא מקרי שב מידיעתו ואמאי חייב חטאת על האוכלין, [ובדברי תוס' אלו דנקטו קושייתם גם לפירשב"ם דמיירי בהזיד באוכלין בלא התראה וליכא חיוב מיתה על האוכלין ולא חטאת, וחייב חטאת על הכלי. דהא מ"מ לא שב מידיעתו, קשה לי, הא י"ל דהזיד באוכלין היינו דהזיד באוכלין בלאו ושגג בכרת דאינו חייב חטאת על האוכלין, די"ל דקאי לר"ל דס"ל דאינו חייב עד שישגוג בלאו שבה, או אף לר"י י"ל כן דהברייתא כרבי דדריש זדונו כרת מקרח דגז"ש עליה עליה ולדידי' מודה ר"י דבעי שגג בלאו כמ"ש תוס' בשבת (דף סט) ואף דלשון רשב"ם דנקט ולא התרו וליכא סקילה דמשמע דהיה מזיד גמור אלא דלח התרו בו, מ"מ יש לקיים כפירשב"ם ומיירי הזיר בלאו ושגג בכרת] עיי"ש, ומגיני שלמה תירץ דמיירי דלא היה צריך להאוכלין כ"כ ולא היה עושה כן במזיד, אבל הכלי היה צריך לו הרבה לעשות כן ועשה אפילו במזיד עיי"ש, ומבואר דס"ל בדעת רש"י דאף דחזינן דאינו פורש עצמו מחמת חומר העבירה לחוד מ"מ כיון דהאיסור היה מונע לעשותו מחמת שא"צ לו כ"כ מקרי ג"כ שב מידיעתו: לפ"ז י"ל דתוס' לשיטתייהו דס"ל כה"ג מקרי ג"כ אינו שב מידיעתו כיון דלא היה פורש עצמו מחמת חומר העבירה לחוד [אב"ה עיין בתוספות חולין (דף ה) ריש ע"ב ד"ה מעם הארץ] מש"ה ליכא למימר דמיירי בהזיד בחמץ. א"כ לת"ק אמאי מעל הא חזינן דאינו פורש עצמו מחומר כרת, מכ"ש דלא היה פורש עצמו מחומר מיתה בידי שמים, א"כ אף אלו היה יודע שהוא הקדש לא היה פורש עצמו ולא הוי שב מידיעתו (אף דהא דדרשי' דבעי שב מידיעתו היינו מקרא דאשר לא תעשנה, ובקרבן מעילה לא כתיב רק סתם בשגנה, מ"מ נראה דכל שגגות כהדדי נינהו, דהא בשבועות (דף יז ע"א בתוס' ד"ה טימא עצמו במזיד) הקשו תוספות דלא הוי שב מידיעתו, אף דבקרבן עולה ויורד דטומאת מקדש לא כתיב רק ונעלם) אע"כ דמיירי דשגג גם בחמץ. ורש"י לשטתיה דאם היה דבר אחר מונעו לאכלו מקרי שב מידיעתו, י"ל דוקא כיון דהיה סבור שהוא חולין ולא יצטרך לשלם דחמץ דהדיוט לאו בר דמים, מש"ה לא חשש לחומר האיסור בכדי למלאות תאותו לאכול לרעבונו מה דא"צ לשלם, אבל אלו ידע דהקדש הוא דבר דמים ויתחייב לשלם לא היה אוכלו דצריך לו למעותיו לדברים אחרים

ד) אמנם זה אפשר לומר בדברי תוס' כתובות, אבל בדבריהם בפסחים אינו מספיק, דהא נקטו בקושייתם מההוא דהמצניע לפירוש הפ"י דחייב סקילה על הכלי וחטאת על האוכלין, דהיינו שיטת רש"י בשבת הנ"ל, וע"כ מסברת המגיני שלמה הנ"ל, א"כ שפיר יקשה דדלמא מיירי בהזיד בחמץ ומ"מ מקרי שב מידיעתו וכנ"ל

ואדרבא היינו מרוויחין בזה ליישב גם קושייתם מההיא דהמצניע די"ל באמת דבקרבן לא אמרינן קלב"מ. והא דלא מעל היינו כיון דסבר כרנב"ה, א"כ ממילא בהזיד בהקדש א"צ לשלם דקלב"מ, וא"כ אינו שב מידיעתו דהא על חומר איסור לא חש כיון דלא חש על כרת דחמץ, ומחמת יראת ממון ג"כ אין לו לחוש, דהא לא יצטרך לשלם דקלב"מ. ות"ק דלא סבר כרנב"ה סבר דמקרי שב מידיעתו דאלו ידע שהוא דהקדש היה מונע מלאכלו מחמת חיוב ממון

ומה"ט גדלה הקושיא יותר ממה שהקשה המהרש"א, דאף אם נימא דס"ל להתוספות כיון דגלי קרא בחייבי מיתות שוגגים ה"נ בחיוב מיתה דמזיד, הא מ"מ י"ל דלא מעל דאלו אכל ההקדש במזיד לא היה צריך לשלם דגזה"כ רק בתשלומי דשוגג דהקדש אבל בתשלומי מזיד דהקדש דהוא ענין תשלומין אחרת בזה לא גלי קרא וכמ"ש לעיל לענין תרומה דבמזיד פטור דלגבי הך תשלומין אמרינן קלב"מ וממילא לא מעל דלא הוי שב מידיעתו אם היה יודע שהוא הקדש ג"כ היה אוכלו דג"כ לא יצטרך לשלם כיון דקלב"מ

ה) אך י"ל דלכאורה היה נראה בדברינו הנ"ל מיושב קושית המהרש"א בפרש"י בשמעתין דכתב דאתיא כר"ש ולאחר זמן לא קנסו בהקדש דאמאי לא מוקי כריה"ג, ולפי הנ"ל ניחא דלריה"ג דגם חמץ דהדיוט בר ממין, הרי התיר עצמו לכרת ולתשלומין, א"כ גם אלו היה יודע דהוא הקדש לא היה מונע עצמו מלאכלו ולא הוי שב מידיעתו [ואולם רש"י בעצמו לא פי' כן דכתב דלא מעל דכיון שאינו חייב קרן אינו חייב חומש ואשם, ולא נקט משום דאינו שב מידיעתו] ולפ"ז י"ל דהוכיחו דע"כ ס"ל לסוגיא דמעל משמע אף דשגג גם בחמץ, דאל"כ אמאי אמר מאן יש אומרים רנב"ה, הא י"ל דהיש אומרים הוא ריה"ג, וכיון דהזיד בחמץ ולא חש לכרת ותשלומין לא היה חושש ג"כ למיתה דהקדש ואינו שב מידיעתו, אע"כ דס"ל דמיירי בשגג גם בחמץ ושפיר הקשו דנימא כיון דגלי גלי ומיושב קושית מהרש"א

ו) אמנם עדיין אינו מיושב כל צרכו, דשפיר י"ל דמיירי בהזיד בחמץ ומ"מ אף לריה"ג מקרי שב מידיעתו דא"צ כ"כ למאכל זה דוקא דיכול למצוא חמץ אחר דהדיוט, ואלו ידע דהיה הקדש לא הי' מתיר עצמו לעבור ב' עבירות והיה אוכל חמץ אחר. גם י"ל אף דחמץ חמור דהוא בכר', מ"מ הקדש חמירי להו לאינשי דבדילי מיניה כולא שתא, כדאיתא בפסחים (דף ו) ודמי למ"ש תוספות חולין (דף קא) דהזיד בשבת ושגג ביוה"כ אף דשבת חמיר, מ"מ חמירי לאינשי יוה"כ דהוא יום כפרה ומקרי שב מידיעתו

ז) ונלע"ד ונבאר תחילה דברי תוס' כתובות (דף ל' ד"ה אי דלא מצי לאהדורי, ובד"ה ל"צ, ובד"ה אי בעי גחין) תמצית