דרוש וחידוש א קכג

ושבת, לב' הימים, או לומר השני כבני עירי, הא ליכא מקום להקל בצד השני לילך לצד עירובו של יום ראשון דממנ"פ אם נידון דח"ק הם א"כ ממילא הוי כמערב חצי היום לרוח זה, והשני לרוח אחר, דנותנים עליו חומרי שניהם, ואף ביום הא' אסור לילך לצד עירובו, וא"כ עכ"פ ביום הב' בודאי א"א לו לילך לצד עירובו של יום הא', וממילא יהא נידון להקל לילך לצד עירובו של יום ב' משום ס' דרבנן, שמא ב"ק הם, ובזה אף לפמ"ש לעיל כסברת המנ"י דכיון דמספקא הדין לתנא עצמו, הוי כמו ס' חסרון ידיעה, מ"מ יקשה הא לענין לילך לצד עירובו של יום הב' הוי ס"ס להקל, ס' הדין דב"ק, ואף אם חדא קדושה, מ"מ הוי כמערב חצי היום וכו', והוי ספק שמא נקנה העירוב לרוח זה ולענין ס"ס דעת הרמ"א (בסי' ק"י) דמעיקר הדין אינו מזיק חסרון ידיעה

אמנם נ"ל דאינו דומה כלל למערב חצי היום, דנ"ל באמת אם היה טועה וסובר דיכול לקנות שביתה בחצי יום השבת, ואמר עירובי שבמזרח יקנה לי שביתה בבה"ש לחצי יום הראשון, ועירובי שבמערב יקנה לי השביתה בחצי יום השני דשבת, בזה בודאי קנה במזרח, דעירוב הב' כמאן דליתא, דקניית עירוב בבה"ש בעי', אלא דדינא דמערב חצי היום, היינו דרצונו דשניהם יקנו לו בבה"ש, אלא דעירובו למערב יקנה לו בה"ש בכדי לילך בו בחצי היום השני, בזה הוי ס' איזו עירוב קנה, וכיון שכן ביו"ט ושבת, במערב לב' ימים, היינו דס' ב"ק הם, ורצונו שהעירוב הב' יחול בבה"ש דיום הב', בזה אם באמת הדין דהוא ח"ק נקנה רק העירוב של יום הא', וא"כ שפיר קולא וחומרא לכל צד ומחמרי' בכל צדדים. וכ"ז אני אומר בדרך פלפול קצת, לשעשע את חבריי המקשיבים, אבל לקושטא דמלתא, הא באמת משמע דעת התוס' ג"כ לעיקר כרש"י דחזקת תחו' ביתו מקרי חזקה, וגם הרי הרמב"ם פסק כר"מ דספק דרבנן באתחזק איסורא להקל ואעפ"כ פסק דס' עירוב כשר, וא"כ תקשי כנ"ל, דהוי ב' קולי דסתרי אהדדי וראוי להחמיר בשניהן

ולזה נ"ל ביסוד הדבר, דכיון שברצונו שיתקיים העירוב, ולכך דעתו מתחילה, מקיימים רצונו ותופסים לקולא כאלו ודאי קיים העירוב, ואסור לו לילך לצד השני, ויש להמתיק הדבר למ"ש תוס' עירובין (דף מט ע"ב) ד"ה ואפי' לתחומים וכו' (ולשונם בקושייתם שם הוא מגומגם דעל חמר גמל ליכא קושיא דהא הוי רק ספק במלתא אם קנה עירוב או לא, ואינו דומה לתחתית האילן, דשם בודאי לא חל העירוב מעיקרא, אלא דכונתם כיון דחזינן באילן דלא יזוז ממקומו משום דעקר דעתיה ממקום רגליו א"כ בנאכל מבע"י אמאי הוא כבני עירו נימא דעקר דעתו, ובזה תירצו) דבעומד בעירו לא עקר דעתו מעירו, ודעתו שאם לא יקנה שם שביתה שיהיה לו תחום ביתו עכ"ל, ונ"ל דזהו רק אם באמת מפסיד השביתה דמקום עירובו בזה הוי כמו עקירה בטעות דאדעתא דהכי לא עקר מביתו, אבל כל שמקילין לו לילך למקום עירובו מכח ס' דרבנן ממילא אף אם קמי שמיא גליא דנאכל עירובו מבע"י מ"מ הפסיד תחום ביתו, דהא עקר דעתו, ומה שייך עקירה בטעות, הא יש לו מקום שרצה וא"כ ליכא קולא לב' צדדים, ושפיר אמרי' ס"ע לקולא, ולפ"ז ניחא פסקא דידן במערב בחצי היום וכו' וכן בההוא ספיקא דיו"ט ושבת לרבנן דהתם שפיר יש קולא לב' צדדים, מש"ה מחמרי' בכל צדדים. ואף, דביו"ט ושבת עדיין יש לעיין בנאכל עירובו בראשון אמאי אינו יוצא עליו בשני, הא הוי ס' דרבנן שמא ח"ק הוא, ובזה כיון דבתחלת יום ב' בחר לעצמו להחזיק בעירובו דיום א' שוב ליכא חששא דיבוא להקל בב' צדדי' דהא א"א לו לילך לצד הב' בטענה דשמא ב"ק הם, דמ"מ בבה"ש דיום ב' עקר דעתו מביתו וכנ"ל. ואף לפי דברי האבה"ע שכתבנו לעיל, דבנאכל עירובו א"י לשני מספק דרבנן דשמא ח"ק, דס"ל כר' יוסי דבאתחזק איסורא ל"א ס' דרבנן לקולא, וה"נ הוי חזקת תחום ביתו. ומה דהקשינו לעיל דמ"מ במערב לב' ימים דממנ"פ נפק מתחום ביתו נימא ס' דרבנן לקולא, בזה י"ל כדברינו, כיון דיבוא להקל בב' צדדים, מחמרינן דיבוא להקל לילך בשני למקום עירובו דהראשון, דל"ש לומר דעקר דעתו ממקום עירובו דהראשון, דאי ח"ק וממילא עירובו נמשך לב' ימים, לא מזיק עקירת דעתו בליל שני, דכבר נקנה העירוב בבה"ש דהראשון, מ"מ עדיין יקשה דיהיה יכול לומר והשני כבני עירי, מטעם ס' דרבנן דשמא ב"ק, בזה לא יבוא להקל בשניהם, דלצד עירובו ליכא קולא מס' דרבנן כיון דהוי נגד חזקת תחום ביתו, וא"כ יקשה בממנ"פ, אם נידון דלא כאה"ע, ולומר, כיון דעירב בראשון ליכא כ"כ חזקת תחום ביתו, או דרבנן יסברו דבחזקת איסור ג"כ ס' דרבנן לקולא, בנאכל עירובו אמאי א"י עליו בשני, דהא לא יבוא להקל לילך לצד תחום עירו, דעקר דעתו מביתו וכנ"ל, ואי כסברת אה"ע דמקרי חזקת תחום ביתו ורבנן ס' כר"י דבאתחזק איסורא ס"ד לחומרא, יקשה דליהני לומר ומחר כבני עירי, מס' דרבנן דשמא ב"ק, דהא לא יבא להקל לילך למקום עירובו, דהא הוי נגד חזקת תחום ביתו. ולזה נלע"ד טעם אחר, כיון דהס' דת"ק או ב"ק הוי ס' דעלמא בדינא ולכל צד יש קולא וחומרא, דח"ק הוי קולא דיכול לאכול עירובו בראשון, וחומרא דא"י לערב לב' ימים, וב"ק הוי קולא וחומרא בהיפוך, ולפעמים במעשה אחר הוי קולא וחומרא, דהיינו במערב לב' ימים בראשון למזרח, ובשני למערב, דהוי ח"ק קולא לילך בשני למזרח, וב"ק קולא לילך בשני למערב, דצריכים להחמיר בתרווייהו ולזה אמרו חז"ל שלא לדון כלל ענין ח"ק וב"ק בדרך ס' דרבנן לענין עירוב, אף אם במעשה זו לא יבוא להקל בשתיהן, ובאומר חצי יום למזרח וחצי יום למערב, דזה אינו ספיקא רק במעשה זאת. בזה מספיקין דברינו, כיון דסתרי אהדדי דיבוא להקל בשניהם מחמרי' בשתיהם. ואולם עדיין יקשה דמאי פרכי' מאן תנא דאפילו בדרבנן א"ב לשיטת תוס' הנ"ל דאם א"ב לא נקנה העירוב כלל ממילא נשאר תחום ביתו, וא"כ דלמא הך תנא ס' דבאתחזק איסורא ל"א ס' דרבנן להקל, מש"ה ל"א בי' בדרבנן י"ב, דהא מה דבדרבנן י"ב היינו דדלמא הדין די"ב והוי ס' דרבנן, והכא ל"ש כיון דמחמת חזקת תחום ביתו ראוי לומר דא"ב ולא נקנה העירוב. ומזה הכרח למה שכתבנו בתשובה דבספיקא דדינא ל"ש לומר אוקי אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה, והבאתי ראיות מדברי המ"ל (פ"ב ה"א) מטומאת צרעת, ומדברי הש"ג עיי"ש בארוכה, והכא דהוי ספק דדינא אם הדין די"ב או א"ב ל"ש לאוקמי אחזקה, ומיושב הכל לנכון בעזה"י. אתאן לדינא דבאומר עירובי למזרח לחצי יום ושביתתי בביתי לחצי יום, דתליא בספיקא דרבוואתא, דלדעת הרמב"ם דספק דרבנן לקולא אף באתחזק איסורא א"כ יבוא להקל בב' צדדין, דשמא נקנה שביתת ביתו, ושמא נקנה עירובו למזרח, ממילא מחמרי' מספק לתרווייהו ומהלך רק מה דיכול לילך בממנ"פ, ודינו שוה לאומר חצי יום למזרח וחצי יום למערב, אבל להרשב"א דס' דרבנן בחזקת איסור אסור, י"ל דהוא כבני עירו, דשמא נקנה שביתתו בביתו, דלא יבוא להקל לילך למזרח דשמא נקנה עירובו למזרח, דזהו נגד חזקת איסור דתחום ביתו דספיקא לחומרא. ולכאורה היה מקום לפקפק, דאף להרמב"ם דבאתחזק איסורא ס' דרבנן לקולא, מ"מ בכה"ג דיהיה תרי קולא דסתרי אהדדי יהיה הדין דיותר עדיף לילך בתר החזקה ולהקל כפי הנד שמסייע החזקה, ויהיה כבני עירו מחמת חזקת תחום ביתו

אבל נראה לי ראיה דאינו כן, מהתוספתא (שהובא בר"ש פ"ב מ"ב דמקוואות) היה לפניו ב' מקוואות, אחד שאוב וא' כשר כו' וטבלו שנים א' הטמא טומאה קלה, וא' המיקר ועשו טהרות שניהן תלויות, והיינו כיון דלכל א' יש ס' לקולא, דהוא נכנס בכשרה דבטמא טומאה קלה ספיקו להקל, מש"ה מחמרי' בשניהם, הרי אף דמ"מ לזה הטמא הוי חזקת טומאה, ולהמיקר הוי חזקת טהרה מ"מ כיון דגם בחזקת טומאה ספיקו להקל וראוי לכל א' בפ"ע מחמרי' בשניהן, והיינו ממש כמ"ש

מערכה חמישית במסכת פסחים

דף כט ע"א גמרא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל. הרמב"ם (פ"ג ה"א מהל' חמץ) אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה החמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם פסח, ובא פסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו, אע"פ שעבר בב' לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה מעשה, ומכין אותו מכת מרדות, והמ"ל הקשה, הא סוגיא ערוכה (דף צה ע"א) דבל יראה הוי לאו הניתק לעשה, וכן הוציאו התוס' מסוגיא דשם ואם כן גם בעשה מעשה לא לילקי: