דרוש וחידוש א יא

שם גמרא, אילימא דקשתי ליה משתי אזוקי מזיק לי' (דתני' השותה שמן של תרומה משלם את הקרן מטעם מזיק ואינו משלם את החומש, דכי יאכל כתיב גבי חומש וזהו מזיק). הרצון בזה, דסברא הוא דעל מה שמזיק לגופו ומרצונו ומדעתו מזיק לעצמו לא תקנו לברך עליו, ולתת הודיה להשי"ת, והראי' מתרומה הוא רק על היסוד דשתיית שמן מזיק. ומדברי רש"י ז"ל שכתב וגבי ברכה ואכלת כתיב, וכתב עוד דתניא דלאו בר אכילה הוא, משמע דמפרש דש"ס מדמי כי היכי דמזיק לגופי' אינו בכלל כי יאכל קודש, ה"נ אינו בכלל ואכלת וברכת. ועל פירושו קשיא לי, דהא מבואר בפסחים (דף כד ע"ב) דכל משקין היוצאין מפרי הוי שלא כדרך אכילתן עיי"ש, וכיון דחזינן דמברכין על מי פירות שהכל, ע"כ דאף שלא כדרך אכילתן מברך עכ"פ, וכיון שכן מה פרכינן, הא י"ל דאוכל דבר המזיק לו הוי בכלל שלא כדרך אכילתן, ובתרומה דבעי כדרך אכילתו כמ"ש תוס' להדיא פסחי' (דף כו ד"ה שאני היכל) מש"ה פטור מחומש, אבל מ"מ ברוכי מברכין עליו, כמו דמברכינן על מי פירות

דף לו ע"ב גמרא, רב נחמן (דאוסר קליפי תמרה דערלה משום שומר לפרי אף דליתא עליו בשעת גמר פרי) סבר לה כר' יוסי דסמדר אסור משום פרי (לפיכך גם שומר שלו חשוב שומר בעודו בוסר, ורב דמתיר בצלף של ערלה לאכול את הקפריסין סובר כרבנן דר' יוסי ולא חשיב שומר עד שיהיה בשעת גמר פרי). קשה לי דהא לישנא דרב זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין משמע דפירי עודו בקפריסין, והא כשהפרי עודנו בקפריסין לא נגמר פריו, והאביונות עצמן נמי יהיו פטורים מערלה כמו סמדר לס"ד דהשתא דפליגי רבנן על ר"י גם בשאר אילנות

שם ע"ב תוס' ד"ה כל, וכן כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה אם עושים לסעוד הלב צריך לברך בורא מיני מזונות (כדין כל שיש בו מז' המינים), ואם לדבק בעלמא א"צ לברך בורא מ"מ (לישנא קייטא הוא במה דנקטו אינו צריך הא אף אינו רשאי לברך בורא מיני מזונות דהוי כמברך על שקדים במ"מ דאינו יוצא בזה וברכה לבטלה הוא) וטוב להחמיר ולגמוע תוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ויפטור ממנה. לא זכיתי להבין, דהא אוכל שקדים באמצע הסעודה אינו נפטר בברכת המוציא כדלקמן (דף מא ע"ב)

דף לז ע"א גמרא, ותיובתא דרב ושמואל תיובתא (דאית להו דאורז ודוחן אין מברכין עליהן בורא מיני מזונות, דהא בברייתא תנינן הכוסס את האורז מברך עליו בפה"א, טחנו אפאו ובשלו וכו' מברך במ"מ)

בתוס' כתבו דאתותבו באורז אבל אדוחן לא הוי תיובתא, וכ"כ הראשונים דבדוחן הלכתא כוותייהו. ותמיהני הא בברייתא דבסמוך קתני כל שאינו לא מז' המינים ולא מין דגן כגון פת אורז ודוחן רג"א ברכה אחת מעין ג' וחכ"א ולא כלום, הרי נשמע דר"ג ס"ל דגם אדוחן מברך מעין ג', וממילא מברך בתחילה במ"מ דהא ליכא ברכה מעין ג' אלא היכא דמברך תחילה במ"מ כש"כ התוס' בשמעתין (ד"ה הכוסס חטה), ומדרבנן ליכא ראי' דפליגי בזה על ר"ג, דהא אפילו באורז דוודאי מברכין מ"מ ס"ל דבסוף ולא כלום, א"כ לא מצינן מאן דפליג על ר"ג לענין ברכה בתחילה בדוחן דמברך במ"מ, והוי לן לפסוק כמותו

שם תוס' ד"ה הכוסס, ובירושלמי יש שגם האמוראים מסופקים בזה, (בז' המינים היכא דבתחילה מברך עלייהו בפה"א אם תקנו לברך אחריו ברכה מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה או דמברך רק בורא נפשות רבות) דקאמר הדין דאכל סולת (פירוש קליות) מאי מברך בסופה רי"א לא אכלינן סולת מן יומא. קשה הא יכול לאכול סולת ע"י שיאכל פ"ע ממין ז' דמברך עליו ברכה מעין ג' על הארץ ועל פה"ע, ויכלול בו על האדמה ועל פרי האדמה, וגם יאכל דבר שברכתו לאחריו בורא נפשות ויצא ממנ"פ לפטור הסולת. וראיתי להתה"ד שהביא ראי' מכח קושיא זו דאין לכלול בברכה מעין ג' דבר שמסופקים בו, כגון ששתה משקה ואינו יודע אם ברכתו על הגפן או בורא נפשות. לא יאכל דבר שברכתו על העץ ולכלול בו על הגפן, (וכן הובא להלכה בש"ע א"ח סס"י ר"ט). ונראה דאין ראיה מכאן, דהא בטעה והזכיר מאורע שאר הימים בתפלה שלא בזמנה לא הוי הפסק (וכמבואר בש"ע סוף סי' ק"ח) הרי כיון דנוסחא זו יש לה עיקר באיזה זמן לא הוי הפסק אף שלא בזמנה, וא"כ שפיר יש לחלק דבההיא דסולת אי אפשר לכלול על האדמה, דאם לא תקנו כלל לברך על האדמה ואינו מאורע בשום פעם הוי הפסק באמצע ברכה דמעין ג', משא"כ בדינא דתה"ד י"ל דיכול לכלול מספק על הגפן, ולא הוי הפסק כיון דהוא מאורע בשותה יין

שם ע"ב תד"ה חביצה כו' היינו פירורים הנדבקים. קשה לי עדיין איך יתורץ קושייתם, דמאי פריך מלקט מכולן דלמא מיירי בפרורים בעין בלי דיבוק מרק דודאי מברך המוציא כמ"ש, הרא"ש, ואי דא"כ מאי קמ"ל א"כ גם לרש"י י"ל דס"ל להגמרא לסברא פשוטה דדיבוק אינו מגרע כלל, וליכא חידוש בזה כלל, אע"כ דמיירי בבישול

דף לח ע"א גמרא, ת"ר מהו אומר המוציא לחם מן הארץ, ור' נחמי' אומר מוציא לחם. (אבל) המוציא דמפיק משמע (שעתיד להוציא), כתב רש"י ז"ל והמוציא לך מים, עדיין היה מוציא כל ימי היותם במדבר. תימא דמה יעשה ר"נ בקרא (ויקרא יא) המעלה אתכם מארץ מצרים, וכן (ויקרא כב) המוציא אתכם מא"מ, דבהנך ע"כ דאפיק משמע ועי' בפ' עושין פסין (עירובין דף יט ע"א)

דף לט ע"א רש"י, ד"ה דורמסקית א"כ הוי ברכתו בפה"ע) תימא הא גם בפה"א עדיף מן שהכל אלא דהמברך סבר דשלקות מברך שהכל, וא"כ גם בשלקות פרי העץ ברכתו שהכל, כמבואר בסוגיין גבי זית מליח, דאם שלקות שהכל גם בזית מליח שהכל

שם תד"ה, נתן בר קפרא כו' הן בפירות הן ביין. ק"ל דלענין פירות אין נ"מ בין זמן הש"ס לבין זמן שלנו דהא לל"ק דלקמן בפרקין (דף מג ע"א) שאר דברים חוץ מפת ויין לא בעי הסיבה, ולאידך לישנא בשאר דברים לא מהני הסיבה

שם ע"ב גמרא, היכא דאיכא כהן כ"ע ל"פ דחשוב עדיף (וכי איכא חצי בצל גדול ובצל קטן שלם תורמין מן החצי גדול). דע"כ לא אמר ר"י בהביאו לפניו פתיתין ושלמים דמברך על השלמים, אלא כששניהם בגדר אחד אז מעלת שלמה עדיף ממעלת גדול, אבל היכא דגדרן חלוק כמו פרוסה של חטין ושלמה של שעורין, אין מעלת שלמה חשיבא לגבי חשיבותא דחטין דאקדמי' קרא, וה"נ הבצל גדול טעמו יותר טוב מקטן, וכיון דבתרומה כתיב את כל חלבו ממנו, הוי כמו מעלת חטין דאקדמה קרא, וכדאסברו בתוס' מה דבעי בגמרא לומר דפרוסה של חטין ושלמה של שעורין תלוי בפלוגתא דחצי בצל גדול. ודברי התוס' במה שהקשו על חצי בצל גדול מן פתיתין ושלמים, לא זכיתי להבין, וה' יאיר עיני העורות והיו למאורות

דה מה ע"א מתניתין, אכל טבל, בהרא"ש כתב ר"מ ז"ל שאינו מברך עליו תחילה וסוף, והראב"ד השיג עליו דרק אין מזמנין עליו אבל ברכה תחילה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו, וכתב הרא"ש עלה ונ"ל כדבריו מהא דאמרינן בפרק הגוזל הרי שגזל סאה חטים טחנה אפאה והפריש ממנו חלה אין זה מברך אלא מנאץ, משמע שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ, עכ"ל. וקשה לי דאיך אפשר לדייק מלשון זה דאינו מברך אלא מנאץ דחייב לברך אלא שברכתו ניאוץ, הא למה דקאמר אביי בב"ק דטעמא דראב"י דס' שינוי אינו קונה, א"כ ממילא אסור לו לברך דהא כיון דלא קנאו הוי כנוטל חלה מעיסה אחרת דלא הוי חלה כלל, גם אף למה דדחינן שם דס' שינוי קונה אלא דהוי מצוה הבאה בעבירה, הא מ"מ משום מה"ב לא יצא ידי מצוה ואין שייכות ברכה בזה ואף למ"ש תוס' רפ"ג דסוכה דדחויי בעלמא הוא דהיכא דקנה קודם המצוה לא מקרי מה"ב, הא מ"מ לפי הדחוי דגם זהו הוי מה"ב ממילא אינו רשאי לברך, וא"כ לאידך תירוצא דתוס' שם, דברכה שאני דאיכא בי' הזכרה לש"ש, דבזה י"ל דמברך כיון דיצא ידי מצוה אלא דהוי ניאוץ, מ"מ ליכא ראי' מלשון זה דאינו מברך אלא מנאץ דחייב לברך דהא עכ"פ לאביי דסבר דהטעם דשינוי אינו קונה אינו מברך