דרוש וחידוש א י

ברית ותורה יצא, ולדידיה פשיטא דנשים חייבות מדאורייתא, וזה ודאי ל"ש לומר דהך עצמו אשמעינן דלא אמר ברית ותורה יצא דחידוש זה גם באנשים. ולפ"ז אזדא ראיית הרשב"א שזכרנו כיון דמוכרחים לומר דסוגיא דפריך פשיטא אזלא לרב ולדידי' באמת פשיטא דחייבות מדאורייתא, אבל לדידן דקיי"ל דל"א ברית ותורה לא יצא ידי חובתו י"ל דקיימא איבעי' דרבינא דאפשר מכח זה נשים פטורות מדאורייתא

ובהגהת אשרי פ"ק דמגילה (סי' ד') ונשים חייבות בבהמ"ז מן התורה אבל אינן מוציאות את האנשים שאינן יכולין לומר ברית, ולכאורה תמוה הא אמרינן בסוגיין נ"מ לאפוקי רבים יד"ח הרי דאם חייבות מדאורייתא יכולין להוציא אנשים, וי"ל דס"ל דזהו ודאי דאין נשים חייבות בהזכרת ברית ותורה אלא דהאיבעי' אם מכח זה פטורים מכל בהמ"ז או דמ"מ חייבות לברך מה"ת בלי הזכרת ברית ומה שאמר נ"מ לאפוקי רבים יד"ח היינו דהרבים יאמרו ברית ותורה בעצמם ובשאר הבהמ"ז יהיו יוצאים בשמיעה מהנשים, ומ"ש בהג"א אבל אין מוציאות את האנשים היינו בהזכרת ברית

שם גמרא, נ"מ לאפוקי רבים ידי חובתן (מה דבעי רבינא אי נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן, נ"מ להוציא את האנשים י"ח). קשה לי לרבינא לשיטתו דסובר דהרהור כדבור דמי' אף אם אשה בבהמ"ז דרבנן מ"מ יהיו יוצאים אנשים בברכתן, דכיון ששומע, לא גרע מהרהור, ואף דנראה דגם לרבינא מדרבנן בעי שיוציא בשפתיו, דאל"כ תקשה אמאי אין בעל קרי מהרהר בתפלה, וע"כ צ"ל דבק"ש יהרהר כדי לצאת ידי דאורייתא, אבל בתפלה שהוא דרבנן לא יועיל במה שיהרהר, דמדרבנן לא חשיב הרהור כדבור, מ"מ קשיא דלצאת בבהמ"ז ידי דאורייתא יצא בהרהור ולגבי דרבנן נימא אתי דרבנן ומפיק דרבנן ויהא יוצא מטעם שומע כעונה (אב"ה עיין בתשו' אבא מארי נ"י)

שם גמרא, אלא הכא במאי עסקינן (הא דקתני בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה) כגון שאכל שיעורא דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. מדלא קאמר כגון דאכלי אינהו שיעורא דאורייתא ואיהו אכל שיעורא דרבנן, משמע דבאמת בכל גווני מוציאין, אף בשאכלו גם הם רק כזית או כביצה. וא"ת ובכה"ג אמאי יוציאו, והא גם אלו אכלו הן כדי שביעה נמי לא מחייבי כ"א מדרבנן וא"כ כשאכלו רק כזית הוי להו אינהו תרי דרבנן, ואיך אתו תרי דרבנן ומפיק לחד דרבנן, וי"ל דזה לא מקרי תרי דרבנן, דהרי חזינן בגדול שאכל כזית דיכול להוציא לחבירו גדול שאכל כדי שביעה ולא אמרינן בי' לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא, והטעם דבהמ"ז הוא מברכות המצות ומדינא אף בלא אכל כלל יכול להוציא אלא דבעי שיאכל כזית מכח האסמכתא דואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך, א"כ גם בקטן שאכל כזית דשייך בי' ואכלת כו' הי' ראוי שיוציא לגדול שאכל כדי שביעה. ואינו מעכב בזה רק חסרון דקטנות, דהגברא בעצמותו לאו בר חיובא דמצוה כלל וא"כ ממילא יכול להוציא לגדול שאכל כזית, ולא מיקרי ב' דרבנן, דמה שאינו מחויב עתה מצד שלא אכל כדי שביעה זהו אינו מזיק כלל דמ"מ בר חיובא הוא אילו יאכל, ויכול להוציא לבני חיובא דאורייתא

ובתוס' פרק ב' דמסכתא מגילה (דף יט ע"ב) כתבו מכח קושי' זו דהכא מיירי באכלי אינהו כדי שביעה דוקא ומלבד דאין לשון הש"ע מסכים עם זה, גם מסברא תמוהין לי דבריהם טובא (אב"ה עי' לאבא מארי נ"י בתשובותיו חלק א' בפסקים סימן ז' ד"ה ואולי יש לומר ובדבור שאחר זה)

דף כא ע"א גמרא, והרי תפלה דבר שהציבור עוסקים בו (ומ"מ בעל קרי אינו מהרהר בתפלה בלבו כמו דאת אמר אליבא דרב חסדא דהרהור לאו כד"ד, דמ"מ מהרהר בק"ש כדי שלא יהיו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל). הקשו בתוס' אמאי לא הקשה מק"ש עצמו דקתני (בעל קרי מהרהר בלבו) ואינו מברך לפני' כו' ואיני רואה התחלה לקושייתם למ"ש תוס' בעצמם על מתני' ד"ה בעל קרי דמה דקתני אינו מברך, היינו אפילו בהרהור כדמשמע בגמרא, ביאור דבריהם הא דלא הוכיחו בפשיטות דאם איתא דמהרהר א"כ אין חילוק בין ק"ש לברכותי', היינו משום דהי' אפשר לומר דמתני' מיירי הכל בברכות לחוד וקאמר בעל קרי מהרהר הברכות בלבו ואינו מברך בפה לא לפני' כו', ולא נזכר דין ק"ש במתני', וכדאיתא הכי בירושלמי, ולזה כתבו שאין הפירוש כן כדמשמע בגמרא, והיינו האי דמשנינן שאני תפלה דלית בה מלכות שמים, משמע דברכות נמי דלית בהו מלכות שמים דינם כמו תפלה, וע"כ הא דקתני מהרהר קאי אק"ש, וממילא מאי דקתני מברך היינו דאינו מהרהר

ולפ"ז ליתא לקושייתם, דלא הוי מצי להקשות ממתני' דהוי מצי למימר דמתני' מיירי רק בברכות ובאמת מהרהר, ומה דתני ועל המזון מברך לאחריו היינו מברך בפה דבדאורייתא מברך בפה לצאת דהיכא דיצא ידענו לחלק בין דאוריי' לדרבנן כמ"ש בתוס', ומה דקתני ואינו מברך לפני' ולא קתני ולפניו מהרהר ואינו מברך היינו דבמזון לפניו אינו מברך כלל אפי' בהרהור כיון דהרהור לאו כדבור ואינו יוצא למה מהרהר דבברכה זו לא שייך שלא יהא כל העולם עוסקים והוא יושב ובטל. ומה דלא קתני דאומר ק"ש בדבור היינו דממילא נשמע מדין בהמ"ז, ונקט בהמ"ז לאורויי דכל בהמ"ז אף ברכה רביעית שהוא דרבנן אעפ"כ מברך דעשו חז"ל דין ברכה זו כדין בהמ"ז עצמו שלא יזלזלו בה, [וכמ"ש כן להדיא הפר"ח בליקוטיו] וכל מתני' כפשטא, אלא שאחר שהקשו מתפלה ומתרץ כיון דלית בי' מ"ש מוכח דמהרהר דמתני' קאי אק"ש

דף כג ע"ב גמרא ת"ר לא יאחוז אדם תפילין בידו כו' ויתפלל, ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי. טעמא דכלהו משום שמא יפלו מידו, אבל משום חשש שמא יפיח ליכא בשינת עראי, דהא כשהם על ראשו מותר לישן שינת עראי, כדאיתא בפ"ב דסוכה (דף כו ע"א) והכא דקתני ולא ש"ע מוקי כשהם בידו

ורש"י ז"ל פירש כאן ולא יישן בהם שמא יפיח, ופירושו תמוה לי

דף כח ע"א תד"ה, כדמתרגם כו' שהרי אין להן תשלומין קשה לי הא גם באיחר תפלת המוספין לר"י עד אחר ז' שעות אין לו תשלומין כמו דלדידן דתפלת מוספי' כל היום אין להם תשלומין בערבית כמ"ש התוס' לעיל (דף, כו ע"א) דהאיך יקרא הקרבנות וכבר אמר זמן מוסף, ה"נ לר"י דאחר שבע עבר זמן הקרבת מוסף

דף לה ע"א גמרא, חד תני כרם רבעי [אבל שאר אילנות אינן בתורת רבעי] וחד תני נטע רבעי, כתבו בתוס' ועתה קיי"ל דרבעי נוהג אף בח"ל מיהו בכרם נוהג ולא בשאר אילנות דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. אולם הרב רבינו יונה בסוגיין כתב להוכיח מסוגי' קדושין דכללא דכל המיקל בארץ כו' לא אמרינן אלא היכא דאתמר, בערלה ובמעשר אבל לא ברבעי וכלאים. ותמיה לי מסוגי' דשבת (דף קלט ע"א) גבי כשותא בכרמא פריך ולשלח להו כדר' טרפון דתני' כישות ר"ט אומר אין כלאים בכרם וקיי"ל כל המיקל בארץ כו' ובתוס' שם הקשו מההוא דקדושין וחלקו דדוקא לענין איזה מין נקרא פרי להתחייב בערלה וכלאים אמרינן כל המיקל כו' אבל לענין חיוב הכלאים אם דוקא בשעורה וחטה וחרצן במפולת יד בזה לא אמרינן כל המיקל, ודברי רבינו יונה קשים לי מאוד

דף לה ע"ב גמרא, (מ"ש יין דקבעו לי' ברכה בפני עצמו, אילימא משום דאשתני לעלוי') והרי שמן דאשתני לעלויה ולא אישתני לברכה, הא דלא פריך בלא"ה ממתני' דקתני על פירות האילן הוא אומר בורא פה"ע חוץ מן היין ולא קתני חוץ מן היין והשמן היינו משום דדלמא בשמן ליכא ברכה כלל דאזוקי מזיק כדפרכינן לקמן. אולם ק"ל כיון דבאמת לא משכחת ברכה בשמן כ"א ע"י אניגרון ולרפואה, א"כ דלמא מה"ט לא קבעו עליו ברכה חשובה כ"כ, דהרי הס"ד הי' דלא לברך עלי' כלל כיון דהוא לרפואה, אלא דמסיק כיון דאית לי' הנאה מיני' בעי ברוכי, אבל מ"מ י"ל נהי דמברך מ"מ אינו חשוב, לקבוע לברכה ביחוד: