דרוש וחידוש א קז

בסיפא דהאשה או הבע"ח תופס גם בשביל עצמו ס"ד לומר מגו דזכי לנפשיה לזה אשמעינן דלא מהני והכל מוציאין המותר ונותנים לכושל ומטעם דל"א מגו דזכי לנפשיה על חובו זכי לחבריה במותר (ומזה סייעתא להש"ך סימן ק"ה סק"ג)

שם ע"ב גמרא ור"ע לא מהני תפיסה כלל אמר רבא אמר ר"נ והוא שתפס מחיים. וא"ת מאי לישנא דוהוא לימא סתמא בתפס מחיים י"ל דמה דאמרינן ולרע"ק לא מהני תפיסה כלל הן לפירש"י שהוא לשון שאלה י"ל דשואל אם לא משכחת ענין תפיסה דמהני לר"ע ונכלל בזה הספק אם במחיים מהני וגם אם דברי רע"ק דוקא מטעם שכולן צריכין שבועה אבל היכא דלא צריכי' שבועה כגון בנאמנת לי וליורשי או תוך זמנו מהני תפיסה, וכן לתוס' דהוא דרך קושיא ממתני' דשומרת יבם י"ל ג"כ אם מכח מתני' מוכח דמשכח' דתפיסה מהני היכא דל"צ שבועה מש"ה התם בשומר' יבם דאין זמנה לגבות עד אחר חליצה או מיתת היבם לא הוי שעת מיתה זמנו ולזה אמר ר"נ והוא שתפס נקט והוא לאורויי דבאמת שכולן צריכין שבועה לאו דוקא נקט דאף היכא דל"צ שבועה מ"מ כיון דמחוסר גוביינא נכנסו המטלטלין לרשות יתומים וכמ"ש הר"ן בשם הירושלמי, ולא מהני שום תפיסה רק בתפס מחיים ושומרת יבם כיון דבמקום אחין קאי הוי תפיסה מחיים. ובזה מיושב לי היטב מה דאיתא לקמן (דפ"ה ע"א) אתו לקמיה דרבא כו' הכי אר"נ והוא דתפסה מחיים, ותמוה לי דמאי צורך לדר"נ הא מפורש במתני' דלרע"ק לא מהני תפיסה אלא דר"נ אמר דרע"ק מודה בתפסה מחיים ועכ"פ בלאו דר"נ ג"כ לא מהני תפיסה וכי מוכח מדברי ר"נ דפסק כר"ע הא ר"נ אמר רק פירוש או תירוץ דתפיסה מהני לרע"ק, ולפי הנ"ל ניחא די"ל דהיה המעשה שהיה לה נאמנות בענין דא"צ לישבע דהיה מקום לומר דמהני תפיסה לרע"ק ולזה מביא מדר"נ דמלישנא דאמר והוא דתפס מחיים משמע דבענין אחר לא מהני שום תפיסה וביותר דאם ר"נ אמר כן בדרך תירוץ על מתני' דשומר' יבם מבואר אף דהתם א"צ שבועה דאין שעת מיתה זמנו ומ"מ מהני רק מדין תפיסה מחיים ומוכח דאף היכא דל"צ שבועה לא מהני תפיסה

שם תד"ה והוא שתפס מחיים, ומיהו למזונות תקנו רבנן (דיועיל תפיסה מחיים) כמו שתקנו שמוכרת שלא בב"ד לצורך מזונות תימא הא גם לכתובה תקנו שמוכרת שלא בב"ד כדאיתא לקמן פרק אלמנה ניזונית (דף צז) ואיך העלו בתוס' דמה דאמר ר"נ והוא שתפס מחיים היינו בבע"ח דוקא אבל בכתובה גם מחיים לא מועיל תפיסה, וי"ל דשאני כתובה דהטעם דכתובה מוכרת שלא בב"ד הוא משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד דקיי"ל כר' יוחנן, וא"כ אין התקנה לתקנתה להקל עליה אלא מצד האומדנא שזהו רצונו של בעל, וי"ל דהאומדנא רק שמה שמגיע לה מהדין תטול בלא בזיון בב"ד אבל לענין מטלטלין דאינם מגיעים לה ליכא אומדנא דרצונו שאם תתפוס מחיי' דיועיל משא"כ במזונות שהתקנה שתמכור שלא בב"ד היה לתקנתא דידה שלא תמות ברעב (כמו שפירש"י שם במה דאמרינן בשלמא מן הנשואין משום מזוני, וזהו גם לפי המסקנא דהא גם מגורשת ואינה מגורשת מוכרת למזונות שלא בב"ד כמ"ש בתוס' שם ד"ה לאתויי) בזה שפיר אמרינן כמו דתקנו לטובתה למכור שלא בב"ד תקנו ג"כ שניזונית ממטלטלין שתפסה מחיים ולעולא דס"ל שם דטעמא דמוכרת לכתובה שלא בב"ד משום חינא דהוי תקנה לטובתה, י"ל באמת דמהני גם לכתובה תפיסה מחיים ואפשר דבזה פליגי מר בר רב אשי ורבנן והיינו דפליגי בפלוגתא דעולא ור"י, והא דמחלקי רבנן בין מזונות לכתובה (בתפיסה דלאחר מיתה כפי שפירשו בו הרי"ף והרמב"ם) היינו מטעם שכתבו בתוס' דבמזונות דתקנו דמוכרת שלא בב"ד תקנו ג"כ דתפיסה לא מהני, ודוקא במזוני שהתקנה לטובתה, משא"כ בכתובה דמה דמוכרת שלא בב"ד אינו משום תקנה דידה רק מטעם אומדנא וזהו כר' יוחנן, ומר בר רב אשי סובר כעולא דגם בכתובה מוכרת משום תקנתא דידה ולפ"ז יפה עשה ר"י אלפסי ז"ל במה דפסק הלכה כר' יוחנן דהא רבנן ור' יוחנן בחד טעמא קיימי וכיון דפסקינן כרבנן ממילא יוצא מזה דהלכה כר"י ולא כעולא (אב"ה וסרה תלונת הר"ן מעל הרי"ף (בדף צד) אמאי פסק כר"י ולא כעולא עיי"ש באורך)

שם תד"ה אית לך סהדי. דתבעתינה מחיים כו' וראיה מפ' זה בורר גבי האי אתתא דנפיק שטרא כו'. ולפענ"ד עוד ראיה מסוגיא דשבועות (דף מא) איכא דמתני אסיפא וכו' התם דאיכא דררא דממונא, וק"ל כיון דלהד"מ א"צ לישבע גם על פרעתי לא ישבע במגו דלהד"מ וצ"ל דבאמת בעלמא גם בפרעתי א"צ לישבע ורק בסיפא דכבר הודה וכשתבעו למחר ואמר פרעתי חייב היסת דלית ליה מגו דלהד"מ דלא היה מודה דהוי מגו למפרע, (ואולם למ"ש הש"ך (סימן סו ס"ק כה וסי' צה ס"ק יז) דאף אם אמרינן מגו לאפטורי משבועה מ"מ לא אמרינן מגו לאפטורי משבועת היסת וכ"כ הפרישה סי' צג ס"ז ליתא לראייה זו אבל בדברי הט"ז יו"ד סי' קס"ט ס"ק לו מבואר דלא ס"ל כהש"ך בזה)

שם ע"ב תד"ה ועוד, דהני תרי טעמי אין מועילים זה בלא זה, כתב הרב מוהר"ש איידלס דמשום דלא אמיד לחוד היינו אומרים דזבנה. ודבריו תמוהים דלענין זבנה מה תוסיף תת כחה של הסי' דהא כיון שהיה שלו מקודם יודע הסימן, ולענ"ד דבלא אמיד לא מהני דמ"מ היינו מחזיקים בחזקת אביהם דיש מתרושש והון רב אבל ע"י דיהיב סימנא שמעינן שלא היה אבוהון מעולם ולגבי לקוח בזה מהני לא אמיד דלא נטעון לקוח כיון דלא הוי בחזקת אבוהון מעולם לא טענינן לקוח היכא דלא שכיח כיון דלא אמיד

דף פו ע"א תד"ה תיזל ותמחלה, דמשמע דחייב לשלם כל הכתוב בשטר. ק"ל הא וודאי א"צ לשלם רק מה ששוה השטר למכרו, דלא גרע שורף שטרו מכל מזיקין דמשלמין מה ששוה בשעת ההיזק וא"כ י"ל דאם אין להבת ממון לשלם ממילא מי שירצה לקנות השטר בטובת הנאה קונה בזול הרבה דהא חושש שמא תמחול לאביה ויצטרכו להמתין עד שתירש ויהיה לה ממון לשלם ואולי תמות בחיי אביה, וא"כ תרויח הרבה דתירש את אביה ולא תצטרך רק לשלם מדינא דגרמי רק מה שהיה שוה בשעה שמחלה שהוא דבר מועט, וצ"ל דהתוס' ס"ל כהרא"ש דמיירי שמת גם האב

שם גמרא בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כו' מכין אותו עד שתצא נפשו. קשה הא פשיטא דגם בל"ת אם בא לעבור כופים אותו ומכין עד שתצא נפשו שלא לעבור, ובעבר כבר גם בעשה אם עבר עלה ולא ישב בסוכה אין מכין עד שת"נ וא"כ אין הפרש בין עשה ללא תעשה

שם ע"ב מתני' המושיב את אשתו חנונית כו' ה"ז משביעה כ"ז שירצה. אפשר דבא לומר דאינה יכולה לומר שתשבע פ"א ולכלול בו על העתיד שלא תגזול, דיכולים לומר דשבועת להבא קילא מלשעבר כיון דבשעה שיוצא השבועה אינה שקר כדאיתא בשבועות

דף פז ע"א רש"י ד"ה על אפוטרופא כו' שבועה דהיא גרמה לנפשה לא פטר לה. לפ"ז משבועה דאשתבע לי דלא פרעתיך שהוא גרם לה בכלל הפטור הוא וק"ל דלפ"ז במה דפרכי' למ"ד על אפוטרופא מי הוית ידעה הא זהו מסקא אדעתיה שיטעון אשתבע לי דלא פרעתיך ותבעה לו שיפטור אותה מכל שבועות כמו דלמ"ד מפוגמת דכ' רש"י דמכש"כ מאפטרופסות. ואלולי דברי רש"י היה נ"ל דהך מ"ד ס"ל דפטרה רק מאותו שבועה שהוא מסופק אם האמת אתה כמו שבועת אפוטרופסות שהוא בטענת שמא אבל משבועות ע"י ברי שיודע ומכיר בשקרה לא פטרה ולמ"ד מפוגמת כ"ש אפוטרופסות דאינו מכיר בשקרה. אך יש לגמגם דלמא רק מפוגמת פטרה דסמך שלא תהיה יכולה להעיז לשקר במה שהוא יודע ששקר אתה משא"כ בשבועת אפטרופסות

שם במתני' מנכסי יתומים כיצד מת כו' והיא נפרעת מן היתומי' ל"ת אלא בשבועה: מסתפקנא בגרושה שגובית מיניה ואומר אשתבע לי דלא פרעתיך אם משביעי' לה כיון דתנינן בסוגיא דגיטין דס"ד דאלמנה ל"צ לישבע בנפרעה מיתומים משום חינא א"כ י"ל דבאמת לא משתבעי' רק בבואה ליפרע מיתומים וכן במיניה בפוגמת דהשבועה חמורה דאפילו לא טען איהו אנן משבעינן לה, אבל שבועת אשתבע לי דקילא דאי לא טען איהו אנן לא טענינן י"ל דבגרושה משום חינא לא משבעי' לה דהא תוס' נקטו דגם בגרושה שייך חינא אלא דאלמנה הוי חידוש טפי דצריכה יותר חן א"כ י"ל דלענין שבועת אשתבע לי הקילו בגרושה משום חינא, אף לפי דברינו דלענין גביי' מיתומים ל"צ לגרושה משום חינא היינו לענין הך שבועה אין נפרעין מיתומים דהיתה יכולה לגבות מיניה