דרוש וחידוש א קח

בלא שבועה ואיהי דאפסדה אנפשה דהמתינה אבל לענין אשתבע לי שפיר שייך חינא. אולם לרש"י דטעמא דשבועה בנפרעה מיתומים דאמרינן דאלו היה גובה מהלוה היה טוען אשתבע לי א"כ מוכח דגם בכתובה באשתבע לי משביעי' אבל לפמ"ש תוס' דלאו הך טעמא הוא אלא דמתקנת יתומים הוא, שפיר י"ל כנ"ל ואף דמסתימות הפוסקים משמע דמשביעי' מ"מ צריך ראיה גדולה לזה

ובזה מרווח לישנא דהש"ס בשבועות, וכי מה בין זה לפוגם שטרו דמשמע דפריך מברייתא דקתני הפוגם שטרו ולא פריך ממתניתין דפוגמת כתובתה ולפי דברי ניחא דבכתובה דוקא פוגם אבל בלא פוגמת לא דבזה הקילו משום חינא (אב"ה עמ"ש אאמ"ו עוד ישוב לזה בח"א מהכתבים) ורש"י בשבועות דנקט באמת דפירכת הש"ס וכי מה בין זו לפוגם שטרו היינו ממתני' דפוגמת כתובתה, זהו לשיטתו דמוכח דגם שבועת אשתבע לי הוא ג"כ בכתובה וכנ"ל אבל לשיטת תוס' שפיר י"ל כן. והיה מרווח בזה מה שהקשינו (דף פז ע"א) במה דפרכינן שם למ"ד אפוטרופסות וכי מסקא אדעתי' והא שבועה של דאשתבע לי מסקא אדעתא ולפי הדברים ניחא דבכתובה באמת ליתא לשבועת אשתבע לי. ובני הבח' החתן המופלג ר' שמואל נ"י אמר לפשוט ממה דמבעי' פוגמת כתובתה בעדים דאם איתא דפרע בעדי' הוי פרע, ומה הוכחה הא י"ל דמה דפרע מקצת בעדים דחשש שתכפור הכל ולא תצטרך לישבע, מש"ה פרע מקצת בעדים והשאר פרע שלא בעדים דסמך על זה דאם תכפור השאר יהיה לה דין פוגמת ותצטרך לישבע ואינו חושש שתשבע בשקר. אע"כ דגם בכתובה יש דין אשתבע וא"כ אם רוצה להאמינה בשבועה לא היה צורך לפורעה כלל בעדים. דאם תכפור הכל בידו לטעון אשתבע לי, ויפה אמר, ואפשר לדחות דלא היה צריך לפרוע המקצת בב' עדים דהיה סגי לפרוע בע"א דאם תכפור תצטרך לישבע נגד העד

שם תד"ה מנכסי יתומים כו' תימא למה לא הקשה מהך משנה למ"ד אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם. קשה אמאי נקטו קושייתם רק להך מ"ד הא גם לאידך מ"ד דגם לכתובה גובי' משום מזוני ג"כ קשה והיינו דיקשה קושי' תוס' בדבור שאח"ז על סוגי' דגיטין דאלמנה אצטריכא ליה משום חינא הא תנינא הכא באלמנה שצריכה שבועה ותירצו דס"ד דמתני' דהכא מיירי בגרושה שבאה לגבות מיתומים והאיך אפשר למטעי ולומר כן הא בגרושה דלית לה מזונה אינה גובית כלל מית"ק אף בשבועה, ונראה דלק"מ, דלהך מ"ד ממילא ליתא לפרכת הש"ס בגיטין מאי ארי' אלמנה אפילו בע"ח נמי די"ל דנקט אלמנה משום דמיירי אף בית"ק דבע"ח אינו גובה כלל ורק אלמנה משום מזוני ול"צ לשנוי' דהש"ס בגיטין דאצטריך אלמנה משום חינא

שם בא"ד אבל האי דא"נ אלא מן הזבורית כו' לא ניחא ליה לאוקמי בגדולים דלא נפשוט הא דבעי עלה. וא"ת מאי פרכי' בערכין ממתני' דשום היתומים הא הך מתני' מצי לאוקמי בגדולים ומהרש"א הקשה כן, וי"ל דזהו אמת כיון דקתני שום היתומי' משמע בין קטנים בין גדולים וכן הכא אי הוי תנא אלמנה נפרעת מנכסי יתומים בשבועה היה משמע דנפרעת אף מיתומים קטנים אבל כיון דקתני בלשון שלילה דאין נפרעת אלא בשבועה דגוף הפרעון לא קתני רק מדיוקא הא בשבועה נפרעת שפיר י"ל דהדיוקא ל"צ להיות בכל גווני, אלא דעדיין היה קשה על פירכת הש"ס ממתני' דאין נפרעין מיתומים אלא מזיבורית דקתני בלשון שלילה על זה הוצרכו תוס' לתירוצם דלא נפשוט האבעי' דפ' הנזקין

שם מתני' הפוגמת כו' מנכסי יתומים כו' ושלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. והא דהדר תני בגיטין אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה היינו דלא תטעה דמתני' דהכא איירי בגרושה כ"כ התוס'. וא"ת והא הוא בהיפוך דגרושה צריכה חן יותר שבזויה יותר מאלמנה כמ"ש תוס' לקמן (דצ"ז ע"ב ד"ה אלמנה) וי"ל דמ"מ הכא לענין שבועה מנכסי יתומים בזה שייך יותר חן באלמנה דכל גבייתה רק מיתומים משא"כ בגרושה דיכולה לתבוע מיניה אחר הגירושין ותגבה בלא שבועה אלא דהיא המתינה עד שמת המגרש בזה ל"ש כ"כ חינא דאיהי אפסדה אנפשה שהמתינה עד שמת הוא וא"ת הא לאותו ס"ד דגם מתני' דכושל מיירי בגרושה כמ"ש תוס' ואפ"ה אמרינן לעיל בברייתא רא"א לכתובת אשה משום חינא הרי אף בגרושה לענין גביי' מיתומים אמרי' חינא, י"ל דלהך ס"ד דמיירי בגרושה היינו מפרשים כושל שבראיה אלא דלפי האמת דגם אלמנה צריכה שבועה ממילא מתני' דכושל כפשטא באלמנה מש"ה ס"ל לר"א דכושל היינו כתובת אשה משום חינא וראי' לזה מדברי תוס' עצמן דהוכיחו דבגרושה שייך חינא מסוגי' דלקמן ולא הוכיחו בפשוטו מיניה וביה מההיא דכושל דכתבו דמיירי בגרושה ואפ"ה אמרינן לכתובת אשה משום חינא אע"כ דמזה ליכא ראיה דלהך ס"ד היינו מפרשים כושל שבראיה וא"כ שפיר י"ל כדברינו דלענין גביי' מיתומים צריכה אלמנה יותר חינא, ובתו' נדחקו בזה

דף צ ע"א תד"ה לא שנו כו' וליכא למימר דאשמועינן דטרפה ממשעבדי אע"ג דלית ליה קלא. ק"ל דמ"מ גם בלא כתובה גובית ממשעבדי בתנאי ב"ד גם מ"ש דע"כ לא גבי ממשעבדי דמוקדם הוא יקשה דל שטרא מהכא הא גובית ממשעבדי בתנאי בית דין ויהיה מוכרח מזה דבכתובה מוקדמת לא טרפו ממשעבדי אף מזמן דנשואין וצ"ע לדינא

שם במתני' גר שנתגיירה אשתו עמו כתובתה קיימת שעמ"כ קיימה. לא ידעתי בלא"ה אמאי לא קם ההתחייבות מעידן דהיה נכרי ואיך מצינו דנכרי א"י לשעבד עצמו

שם גמרא מדקתני הראשונה קודמת לשניה כו' מכלל דאי קדם שניה ותפסה לא מפקינן מינה. וא"ת הא בסיפא נמי קתני קודמים אף דאי תפסו יורשי ראשונה מפקינן מינה י"ל דבסיפא קתני שניי' קודמת לאורויי דמקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי הראשונה, דא' בחייו וא' במותו יש לה כב"ד וכדדייק בסמוך, ואם היה קתני והראשונה לית לה היה ס"ד דאף באיכא לא שקלי משא"כ ברישא שפיר דייקינן דלתני שניה אין לה דזהו פשיטא דאם איכא שקלי גם הם, ובתוס' נדחקו בזה

שם תד"ה ש"מ וכעין זה היה רגיל ר"ת לפרש ש"מ מה שגבה גבה ממטלטלין. ק"ל דלפ"ז מאי פרכי' בב"ק ש"מ וכו' הא התם אף דהוי מטלטלי מ"מ כיון דיכול הניזק לגבותה מלקוחות אית לה קלא שפיר יכול לטרוף מב"ח מאוחר דלא עדיף מלוקח כמו במקרקעי דלכ"ע מה שגבה ל"ג מה"ט דלא עדיף מלוקח וכקושית תוס', וצע"ג. תו קשה לי לשיטות הפוסקים דמע"פ מוקדם ומבש"ט מאוחר מבש"ט קודם דמבש"ט הוי משועבדים לגבי המלוה ע"פ א"כ מאי פרכי' אלא חב עד שלא הזיק הא בע"ח קדים הא אף בשטר אין לו שיעבוד על השור דהוא מטלטלין והוי כמע"פ והניזק דשעבודו על השור לגבות ממשעבדי הוא כמלוה בשטר מאוחר

שם ע"ב גמרא וש"מ כתובת בנין דכרין לא טרפה ממשעבדי. נראה לפרש דקאי בין למ"ד כתובה נעשה מותר בין למ"ד דאין נעשה מותר והיינו דאי נעשה מותר הכי פירושו דאם איתא דטרפה ממשעבדי והוא באופן דליכא בנ"ח כלל כיון דממילא ליכא נחלה דאורייתא (עיין מה שכתבתי לעיל בפ' נערה) ליתי בני ראשונה ולטרפי' מבני שניי' עכ"פ באופן שיש מותר מכדי כתובה הראשונ' והשנייה שיקחו אותו מותר מקויים בזה נחלה דאורייתא דהא כתוב' נ"מ אבל בליכא מותר א"י לטרוף מבני השניי' כמו מלקוחות דהתם ממילא ליכא נחלה דאורייתא במה שישאר ביד לקוחות אבל הכא במה שתגבה השנייה הוי קיום נחלה דאורייתא כיון דכתובה נ"מ ממילא א"י בני הראשונה ליזל ולטרוף כיון דלא ישאירו מותר לקיים נחלה דאורייתא, אלא דהקושיא באם יש מותר דינר מכדי כתובה הראשונה, ולמ"ד דאין כתובה נ"מ הקושיא בהיפוך דאם ליכא מותר דינר לטרפה הראשונה כיון דאם יגבו בני שניה נמי לא יקוים נחלה דאורייתא והוי כמו בלקוחות דהא כתובה לא נ"מ

שם גמרא ר' עקיבא אומר כבר קפצה נחלה מלפני בני ראשונה אפשר להסביר לשון דכבר קפצה לשיטת הסוברים והובא בהרא"ש דדוקא במקום בני שנייה נוטלים הראשונה כיון דגם יורשי שני' נוטלים ליכא אנצויי אבל בשני' קיימת ליכא כב"ד דחיישי' לאנצויי כיון דבני השניי' אין נוטלים כלום, א"כ ס"ל לפי הס"ד דפליגי בא' בחייו וא' במותו י"ל דטעמא דרע"ק דכבר קפצה היינו דבעוד שהיתה קיימת דהיה חשש אנצויי לא היה דין כב"ד מש"ה אף אחר שמתה דליכא אנצויי מ"מ כבר קפצה נחלה והוי כמועטים ונתרבו, ולמסקנא דפליגי בכתובה נעשה מותר י"ל דמיירי דליכא מותר על כתובה הראשונה דטעמא דרע"ק דכתובה א"נ מותר כיון דמחוסר גוביינא