דרוש וחידוש א קו

שם רש"י ד"ה ממקום אחר דהואיל דמשום תקנתא דידי' תיקון רבנן. לא ידעתי מאי בעי רש"י בזה הא אף אם ירושת הבעל דאורייתא מצי מסלק עצמו קודם הנישואין למה דקי"ל דבדבר שבממון תנאי קיים כמבואר בסוגיא דלקמן (דף פד ע"א

) שם ע"ב תד"ה ר"א וכו'. כוונתם דלרב אשי דידעי' וודאי דמסלק עצמו ממכירה הדין דמוכרת אף לכתחילה אבל לאביי דכיון דמ"מ יש לפרש דמפירי סילק נפשי' מש"ה לא תמכור לכתחילה, כ"כ מוהר"ש איידלס. ויש לעיין למ"ש הרא"ש דבבא דאין לי בנכסייך ובפירותיהן דע"כ מכרה ונתנה קיים והיינו ע"כ דבנכסייך משמע מגוף הנכסים מדלא כתב בפירות נכסייך כמש"ל א"כ בהך בבא יהא הדין דמוכרת לכתחילה דהא ידעינן דבנכסייך היינו מגוף הנכסים, ובממנ"פ אם איירי מירושה ממילא יכולה למכור כיון דסילק עצמו מפירות ומירושה ואם בנכסייך היינו למכירה ממילא כיון דידעינן בבירור דסילק לי' ממכירה מותרת למכור לכתחילה וא"כ אמאי לא קתני בהך בבא מה דנתוסף על הרישא דמוכרת ונותנת לכתחלה

שם ע"ב גמרא איבעי' להו כתב לה דין ודברים א"ל כו' ובפירי פירות ולטעמך כו' כיון דאכלינהו לפירי כו'. ק"ל להרמב"ם דלר"י הבעל יכול לכופה ליקח קרקע והוא אוכל פירות איך קאמר ולטעמך הא שאני ושאני דמתני' דהדין דלוקח בהן קרקע יש לו זכות לענין זה דלוקח בהן קרקע ויאכל הפירות משא"כ בכתב לה דו"ד אין לי בפירותיך אם תאמר דלא סילק עצמו מהפירות יכול לאוכלם ומה זכות יש לה בפ"פ ומכאן תשובה גדולה על הרמב"ם ז"ל, [אב"ה עיין מ"ש אבא מארי נ"י בתשובותיו חלק א' מהפסקים]

שם גמרא וקסבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. קשה מהא דאמר רב דיכולה לומר לבעלה א"נ וא"ע במה פקע חיובא דבעלה ממזונות, הא התנאי בטל משום חיזוק. וי"ל דהא בתוס' ב"ב (דף מט ע"ב ד"ה כדרב כהנא) הקשו דלפ"מ דאמרינן בסוגיא דב"מ דרב ס' דירושת בעל דרבנן ועשו חיזוק מ"ש דמפירות יכול לסלק, ותירצו דלא עשו חיזוק אלא בדבר שיש לו שורש מן התורה כגון ירושה דאיכא ירושה דאורייתא אבל בדבר דלית לה דכוותה בדאורייתא לא עשו חיזוק, גם על מזונות י"ל כן דכיון דלית ליה דכוותה בדאורייתא לא עשו חיזוק אבל מ"מ קשה דבאמת תירוצם עולה רק לפי מסקנא דעשו חיזוק כשל תורה בזה שייך לומר כשל תורה דדכוותה ועשו ירושה דבעל כירושה דעלמא אבל לס"ד דעשו חיזוק יותר משל תורה לא שייך כן, ואדרבא מה שהוא יותר דרבנן שאין לו אפילו שורש בדאורייתא צריך חיזוק יותר ומה דמהני סילוק לפירות באמת לס"ד מוכח כאידך תירוצם דשם דפירות לא שכיח דהא באמת כך משני בסוגיא דלעיל (דף נו) וא"כ במזונות דשכיח יקשה לס"ד דעשו חיזוק יותר מש"ת מאי מהני איני ניזונית, ולהתוס' (בשמעתין ד"ה כדר"כ) דהטעם דיכולה לומר א"נ וא"ע הוא בפשוטו דאטו יש לה ליטול מזונות בע"כ והחידוש דיכולה להפקיע מע"י ממנו כ"ז שאינה אוכלת וכשתרצה חוזרת ותתבע מזונות ותתן לו מע"י ניחא. אבל להר"ן פרק נערה דאין יכולה לומר א"נ וא"ע היום דדוקא במפקעת כל חיוב מזונות ממנו יכולה להפקיע מע"י ממנו ואיני ניזונית היינו דוקא באומרת איני ניזונית לעולם, תשאר הקושיא הא לא פקע חיובא דהמזונות מהבעל דתנאי בטל ובכל שעה תוכל לחזור ולתבוע מזונות וא"י לומר א"ע, וצ"ל דס"ל דהכא דעשו חיזוק יותר מש"ת מוכרח דס' רב מזונות דאורייתא מש"ה מהני הסילוק, ולמסקנא דס"ל לרב דדבר שבממון תנאו בטל ובירושה דרבנן עשו חיזוק כשל תורה אמרינן להיפוך דרב ס' מזונות דרבנן ולא עשו חיזוק בזה כיון דלית דכוותה בדאורייתא כסברת תוס' הנ"ל. ובזה מיושב לי סוגיא דלעיל (דף נח ע"ב) אר"ה א"ר יכולה אשה שתאמר א"נ וא"ע קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר כו' מיתיבי תקנו מזונות תחת מע"י אימא תקנו מע"י תחת מזונות ותמוה לי דדלמא באמת אם מזונות דרבנן מע"י עיקר והברייתא דס"ל דמזונות דרבנן כדקתני תקנו מזונות מש"ה מע"י עיקר אבל רב יסבור דמזונות דאורייתא ובודאי מזוני עיקר ומנ"ל לומר קסבר כי תקנו רבנן מזוני עיקר ופרכי' לה מהברייתא לימא דס' רב מזוני דאורייתא ובודאי מזוני עיקר והוא לכאורה תמיה עצומה ולפי דברינו ניחא דקאי למסקנא דרב ס"ל בדבר שבממון תנאו בטל (והיינו לאביי בב"מ דלא מחלק בין ידע דמחיל או לא אלא דרב ס' כר"מ) וע"כ דס' מזונות דרבנן [אב"ה עמ"ש אאמ"ו נ"י בח"א מהפסקים]. וא"ת לס"ד דעשו חיזוק יותר משל תורה תיקשי דהא דייקי' לעיל (דף נג) מלישנא דר"מ דמתנה על מ"ש בתורה דבדרבנן תנאי קיים ולא ס"ל כלל לחיזוק אפי' לא כשל תורה י"ל דלס"ד רב ס"ל כר"י דמוכח דס"ל עשו חיזוק יותר משל תורה כדמוכיחים שם בסוגי' הנ"ל וא"ת הא ר"י סבר במתני' דמהני סילוק מירושה ומוכח דבירושה דלא שכיח לגמרי לא עשו חיזוק ואיך פליג רב עלה י"ל דבאמת ס' ר"י דירושת הבעל דאורייתא מש"ה תנאו קיים וא"ת הא אמרינן בב"מ דרב ס' דר"י מודה בלא ידע דמחיל וא"כ מדס' ר"י דיכול לסלק עצמו מירושה מוכח דס"ל דירושת הבעל דרבנן או בלא ידע דמחיל מהני ומוכח דלא עשו חיזוק אף כשל תורה וי"ל דזה קאי למסקנא דהכא דרב ס' דעשו חיזוק כש"ת ואף בירושה דליכא בכל נשים עשו חיזוק, ור"י באמת לא יסבור כלל דעשו חיזוק ופירכת הש"ס על ר"י (דף נו) דאמאי בכתובה לא מהני בע"פ דמזה מוכיחים דטעמא משום חיזוק יותר משל תורה זה אינו מוכח לפי הצד דר"י מודה בלא ידע דמחיל דמש"ה בכתובה לא מהני סילוק דסבר כתובה דאורייתא ולא ידע דמחיל אבל ירושת הבעל ס"ל דרבנן מש"ה אף דלא ידע דמחיל מהני תנאי דלא ידע דמחיל ודברי מהרש"א בזה תמוה מהנ"ל כמובן] והא דרב ס' עשו חיזוק יש לומר דסבר כר' מאיר דמוכח דעשו חיזוק כשל תורה ממה דאמרינן כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה דדייקינן מזה דתנאי בטל ובתוס' שם אע"ג דכתובת אלמנה דרבנן מ"מ עיקר כתובה דאורייתא, וס"ל לרב דהטעם כיון דאיכא שורש דאורייתא בכתובה עשו חיזוק לכתובת אלמנה ככתובת בתולה דאורייתא וה"נ בירושה דיש לו שורש דאורייתא. ואולם לפי תירוצם בתרא דהתוס' בב"מ (דף נ"א ד"ה הכא) דכתובה כיון דתהא קלה בעיניו להוציאה מקרי ידעה ומחלה יקשה דלפ"ז מוכח דר"י ס' דעשו בכתובה דרבנן חיזוק יותר מש"ת וממה דס"ל לר"י דיכול לסלק מירושה אף דירושה לא ידע דמחיל מוכח דסבר ירושת הבעל דרבנן ומה דלא עשו חיזוק מוכח דדוקא בכתובה דיש לכל הנשים משא"כ בירושה א"כ יקשה איך פליג רב בזה על ר"י לומר דעשו חיזוק בירושה דבזה אין ראיה מן ר"מ דחולק דדוקא בכתובת אלמנה עשו חיזוק כשל תורה משא"כ בירושה כדס"ל לר"י לחלק בין כתובה לירושה דבירושה כיון דליתא בכל הנשים לא עשו חיזוק אפי' כשל תורה

דף פד ע"א מתני' ר"ע אומר ינתנו ליורשים שכולם צריכים שבועה כו'. פירוש דאף דנחשבי' כגובה מיניה דידיה מ"מ כיון שמת הוא שלא בפניו וצריך לישבע ורש"י ז"ל פירש דתנן בפירקין הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וק"ל הא ע"ז גופא אנו דנין כיון שהם ביד אחרים ולא זכו היורשים לא הוי כגובה מהם שיהיה לזה דין מטלטלין דיתמי אלא דהוי כגובה מיני' דידי' א"כ ה"נ לענין השבועה נימא דלא מקרי ליפרע מנכסי יתומים כיון דעדיין לא זכו בהם דמה הפרש בין מטלטלי דיתמי ובין דין הבא ליפרע מנכסי יתומים. ולפי פירושי מיושב היטב דברי הירושלמי הגע עצמך שפטרה מן השבועה, והמרדכי (פרק הכותב סימן רכד) הקשה עליה דהא קי"ל כאבא שאול דלא מהני נאמנות נגד יורשים עיי"ש ולדברינו ניחא דהכא לא מדין הבא ליפרע מנכסי יתומים אתינן עלה כיון דעדיין לא זכו בהם ואתינן עלה רק משבועה נפרעת שלא בפניו ולגבי זה מהני נאמנות

שם גמ' ר' יוחנן אמר לכתובת אשה משום חינא. דלענין גבי' מיתומים עדיף כתובת אשה מבע"ח משום דבע"ח לא מסיק אדעתיה דמית לוה וכי יזיף אדעתא לגבות מיניה יזיף אבל בגביית בינונית בע"ח עדיף וכמ"ש בתוס' לקמן (דף פו ע"א ד"ה לאשה) א"כ ניחא דלענין לגבות מיניה עדיף בע"ח מכתובה ובע"ח בבינונית ואשה בזיבורית אבל לענין דינא דהכא לגבות לאחר מיתה עדיפא כתובה מבעל חוב, ובתוס' נדחקו

שם גמרא ואיידי דאמר ר"ט מותר תנא איהו נמי מותר. וא"ת הא לר"ט ג"כ א"צ דכבר מוכח מרישא דמתני' ומוהר"ש איידלס הקשה כן. וי"ל דאשמעינן בסיפא דאף אם האשה או הבע"ח שתפסו לעצמם מ"מ המותר היינו אף שתפסו המותר בשביל היורשים דלא מהני דהוי כמו שתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וזה לא שמעינן מרישא דמשמע נמי דהאחר שבידו הפקדון אף אם תופס בשביל א' מהם דלא מהני דשאני התם דלא שייך מגו דזכי לנפשיה אבל