דרוש וחידוש א קה

הקשה הר"ש איידלס) ומתרץ הר"ש דבאמת ר"י מאלם יותר מר"ג לחזקת הגוף אלא דבמשארסתני נאנסתי טעמא דר"ג דאלים ליה ברי שעם חזקת הגוף, ולפ"ז ניחא דשמואל מייתי ראיה מרישא דהוא ברי כיון דס"ל לר"י דאף דמוחזק בכ"ק צריך להביא ראיה ולא מהני חזקת הגוף מכ"ש לר"ג דלא אלים ליה כ"כ חזה"ג כדמוכח מבהרת וע"כ לא פליג ר"ג במשארסתני נאנסתי רק מחמת אלמותא דברי אבל בשמא מדר"י נשמע במכ"ש לר"ג, ונכון מאד בעזה"י

דף עח ע"ב גמרא ור"ח בן עקביא כב"ש. ק"ל לפירש"י כת"י (בתוס' לעיל עמוד א' ד"ה איבעי' להו) דקאי ארישא דעד שלא תתארס ונתארסה יהא בטל, וא"כ כשהשיבו דארוסה אינה אשתו וחזרו ואמרו מכרה אחר שנשאת מא"ל קאי הכל אפילו קודם שנתארסה ומכרה אחר שנשאת, ובזה שפיר אמר גם זו מוכרת לכתחילה כיון דנפלו קודם אירוסין, וזה גם לב"ה כמו לב"ש, אלא דב"ה ס"ל דבנפילה משנתארסה לא תמכור, אבל בנפלו קודם אירוסין כי היכי דלב"ש אף שעתה נשואה מוכרת דאזלינן בתר נפילה הכי נמי לב"ה

דף עט ע"א גמרא הנ"מ לאחריני אבל לברתה יהיבא. ק"ל דלרבא דמחלק בין אחרים לבנו א"כ בשכ"מ שכתב כל נכסיו בקנין ועמד דלא מהני מכח אומדנא דלא שביק אינש נפשיה וכי נימא דבהקנה לבניו דעמד א"י לחזור וזה לא מצינו

שם ע"ב תד"ה פירא כו' אבל פשיטא דפירי דפירא נמי תקינו ליה כדתנן בהכותב. נראה דאין ראייתם ממה דקתני במתני' דשם כתב לה דו"ד אין לי בפירותיך דס' ר"י דאוכל פירי פירות דשאני התם כיון דלית ליה פירא מש"ה פירא דפירא שלו וכמ"ש הרי"ף והרא"ש, אלא דראייתם ממה דאמרינן שם איבעי' להו כתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירי פירותיך מפירי פירי סילק נפשי' מפירי לא סילק והרי אף דמפרי לא סילק נפשי' הוצרך לדו"ד לסלק עצמו מפ"פ הרי מפורש דאף דיש לו פירא דאף דמיירי בלקח מהם קרקע הא מ"מ הקרקע עצמה היא שלו דזהו הפירי הראשון מהקרקע שלו ואין היא נוטלת אותה אחר מיתתו, וא"כ מוכח דאף דהיכא דיש לו פירי מ"מ יש לו ג"כ פירי דפירי

שם רש"י ד"ה אוכל והולך דגבי בהמה דאיכא עורה כו'. לפ"ז עז לחלבה היינו דוקא דהעז הוא שלה ועומדת לחלוב אבל אם יש לה רק עז לחלבה וגוף העז אינו שלה בזה אין הבעל אוכל חלבה כיון דליכא שיור. וק"ל מסוגיא דבב"מ (דף צו ע"ב) דאגרה פרה מעלמא ונשאת, הא בכה"ג אין הבעל זוכה במלאכת הפרה כיון דהפרה עצמה אינה שלה ואין לה רק למלאכה במשך שני השכירות וליכא שיור, וצע"ג

דף פ ע"א תד"ה ישבע, דאפילו בשבועה אין נוטלין. בזה מדוקדק לישנא דמתני' דקתני וחנוני על פנקסו ולא נקט נמי והפועלים דגם הם נשבעים ונוטלים, היינו דגבי פועלים פשיטא דנוטלים דהא הוי א"י אם פרעתיך אבל החנוני דהוי הבעה"ב כטוען א"י אם נתחייבתי והוי ס"ד דאפילו בשבועה לא יטול, ואף לר"ה דסבר דגם בא"י אם נתחייבתי ברי ושמא ברי עדיף מ"מ הא בברי גרוע ושמא טוב מודה דלא אמרינן ברי עדיף כמ"ש תוס' לעיל (בפ"ק דף יג ע"ב) ואף לס"ד דשם דלר"ג אפילו בברי גרוע ושמא טוב אמרינן ברי עדיף י"ל דס"ד דלא יטול כלום דיאמר בעה"ב אמאי לא נתת להפועלים בעדים ולזה אשמועינן דיטעון החנוני אמאי לא אמרת הב לי' בסהדי כדאיתא בפ"ק דבב"מ

דף פא ע"א גמרא אמר אביי אף אנן נמי תנינא כו' הוי אומר זו שומרת יבם. ק"ל על הרמב"ם דסובר דבלא נשבעת על כתובתה חייבים יורשי הבעל לקוברה דנקראים יורשי כתובה ולמד כן מדין שומרת יבם, דהיבם אינו קונה רק חצי נכסי צאן ברזל ואעפ"י כן חייב בקבורתה מכ"ש בלא נשבעה דיורש כל הנצ"ב, אף דיורשין דידה נוטלין הנכסי מלוג וכדאיתא בהר"ן ר"פ אלמנה ניזונית, א"כ דלמא מיירי מתני' בלא נשבע' על כתובת' והוי אשה שיש לה שני יורשים דיורשים דידה יורשים הנ"מ ויורשי הבעל יורשים הנצ"ב הבל בשומרת יבם דיורש רק חצי נצ"ב (וחצי נצ"ב נוטלים יורשים שלה מש"ה) אין היבם חייב בקבורתה. ודוחק לומר דאביי ס"ל כר"א בשבועות דאדם מוריש שבועה לבניו, ואנן דקי"ל דהיבם חייב בקבורתה היינו מכח הברייתא דשם

שם תד"ה ולימא כו' כדאמרי' באלו נערות הניח להן אביהן פרה שאולה כו'. מכאן ראיה דהתוס' חולקין על מ"ש הרא"ש ר"פ הגוזל בתרא אההיא דהניח להם פרה שאולה דאין חייבין באחריות דדוקא בסתם אבל אם השואל אמר להיתומים תחזירו לי הפרה או תקבלו עליכם אחריות אונסין הדין עמו, ובב"י (סימן שמ"א) לא הביאו שום חולק ולענ"ד התוס' חולקין על הרא"ש בזה

שם ע"ב גמרא דאלת"ה סיפא דקתני כו' אי בעי לזבוני כו' לא זכיתי להבין, הא מ"מ השיעבוד על הנכסים, ובזה אמר דלא יאמר הרי כתובתך וכו' לסלק השיעבוד מהנכסים, ועיין בתוס' לקמן (דף פב ע"ב) אבל ליחד הכתובה והשיעבוד ישאר על הנכסים לטרוף מהם, י"ל דרשאי

שם תד"ה ר"מ הוא כו' דא"כ אפי' לית לן דר"ן כו' כבר נדחק בזה במהרש"א לפרש כוונת תוס' בזה. ולענ"ד נראה עפמ"ש בשיטה מקובצת בשם הריטב"א דהיכא דשיעבד לו מטלטלי אג"ק וחזר והלוה לאחר אין צורך לדר"ן דהך מעות עצמן דהלוה לזה נשתעבדו מקודם להמלוה שלו ומצי אמר שעבודא דידי איתא גבך עיי"ש, ועל דרך זה המה דברי תוס' דאם נימא דלר"מ כתובה גובין ממטלטלין דיתמי דכקרקע דמי לענין כתובה וגובין ג"כ מטלטלין ממשעבדי וכדמוכח מההיא דיבמות שהביאו תוס' אח"כ א"כ א"צ לדר"נ דהמעות שהלוה לו אחיו כבר נשתעבדו לה ושיעבודא דידה אית לה גביה

שם מתני' רשב"ג אומר אם מתה יירשנה. משמע דהדין קיים דאינו אוכל פירות אלא דאם מתה יירשנה, וקשה למ"ד בב"ב דבקני את וחמור לא קנה כלל א"כ הכא דכייל בדבריו בחייך ובמותך וכיון דבטל לענין במותך יתבטל כולו, ואפשר דסילוק עדיף בזה כמו דעדיף לענין דשלב"ל

שם תד"ה דין ודברים, וצ"ל דסתם לן כר"י, ק"ל דהא י"ל דאתיא כרבנן ורבותא קמ"ל דלא נימא דוקא בפירותיך לחוד אמרינן דמכל פירות סילק נפשו אבל בכתב ג"כ ובפירות פירותיך מדנחית למנינא ניכר דאינו מסלק עצמו מפירי דפירי פירות ואילך, ולומר דתוס' ס"ל לקושטא דלרבנן בכה"ג אוכל מפירי השלישי ואילך מש"ה הוכיחו דאתיא כר"י חידוש זה לא מצינו

שם בא"ד ושמא לא חש להאריך אלא לסתום כרבי יהודה ק"ר דמ"מ לפי הצד דתרווייהו דוקא הכא בהך בבא לכאורה דעד עולם לחוד סגי דלא שייך לומר דעד עולם אפירות קאי לפמ"ש תוס' דאפירות קאי היינו שלא יאכל בחייה ובמותה, ועיין במהרש"א שלא יאכל הפירו' אפי' בתורת ירושה והא בזה כיון דכתב בחייך ובמותך ממילא אין לו זכות ירושה וע"כ דעד עולם היינו שלא יאכל אף פ"פ וא"כ למה נקט במתני' כתב לה ובפירות פירותיך הא כיון דצריך עד עולם ל"צ לכתוב ופ"פ ובזה לא שייך לומר דלא חש להאריך דהא אדרבא היה לו לקצר שלא למנקט ובפ"פ, וי"ל דגם בהך בבא ג"כ תרווייהו דוקא והיינו דבעד עולם לחוד י"ל דבחייך ובמותך קאי רק אפירות שלא יאכלם אף אחר מיתתה דנדע מכח זה דעד עולם קאי על סילוק דפ"פ עד עולם וא"כ דנהי דהיינו יודעי' דסליק נפשיה מכל פירות מ"מ לא היה הדין דאם מתה אינו יורשה די"ל בחייך ובמותך קאי אפירי שנדע מזה דעד עולם קאי לסילוק פ"פ לעולם. ובזה מיושב מה דקשה לכאורה לפי הצד דתרווייהו דוקא דאי לא כתב רק עד עולם מפרשינן דאפירות קאי שלא יאכל אחר מותה וא"כ בהך בבא דכ' פירות פירותיך עד עולם דעד עולם היינו דאף פירות שלישי ואילך לא יאכל א"כ נפרש בחייך ובמותך קאי אפירי דכל הפירות ופ"פ עד עולם לא יאכל אף במותך, אבל מגופי' דנכסים לא סילק ירושתו מהם, ולפי הנ"ל ניחא דא"כ אייתר לי' מה שכתב ובפ"פ דהא בפירותיך לחוד אם כתב עד עולם בחייך ובמותך הכי הוא דבחייך ובמותך היינו שלא יאכל הפירות בחיי' ובמיתתה ומוכרח דעד עולם קאי לענין פ"פ ולעולם

שם גמרא וכי כתב לה הכי מאי הוי, והתניא האומר כו' דבלא דר"ח י"ל דמיירי בקנין, כ"כ במהרש"א. ק"ל דהתינח לענין דאינו אוכל פירות בחיי' בזה שייך לומר דבקנין מגופי' של קרקע קנו מידה דמקנה לה הקרקע גופא ופירותיה אבל מ"מ בכתב לה בחיי' ובמותך דמתה אינו יורשה מה בכך דמקני לה הגוף, מ"מ חוזר ויורשה דהא לא הקנה ליורשי' כלום אלא לה הקנה וממילא חוזר ויורשה: