דרוש וחידוש א ט

מסכת ברכות

דף ב' ע"א גמרא וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש כו' דלמא ביאת אורו

אזמן אכילת כהנים בתרומה פריך, מנ"ל דהקרא, מיירי בביאת שמש ממש דהיינו צאת הכוכבים, דלמא מיירי רק בביאת אור השמש דהיינו התחלת שקיעה,, כך פירשו בתוספות. תמוה לי דמאי פריך דלמא ביאת אורו מה בכך דאיכא לספוקי דביאת אורו הוא, הא מ"מ אסורים לאכול תרומה מספק דדלמא ביאת שמשו, וי"ל דהכי פרכינן כיון דיש ספק בפירוש הקרא אי ביאת שמשו אי ביאת אורו, יהיו מותרים בתרומה בין השמשות מטעם ס"ס, ספק ביאת אורו, ואת"ל ביאת שמשו, דלמא בה"ש לילה, והיה לו ביאת שמש, ואף דשני הספקות לא נולדו יחד, דתחילת שקיעה נולד ספק הא' דשמא ביאת אורו הוא, ואח"כ בתחילת ביאת השמש נולד ספק הב' דשמא בה"ש לילה, מ"מ י"ל דבס"ס דדינא ל"צ שיהי' נולדו יחד. וא"ת והא הכא אתחזיק איסורא ולא מועיל הס"ס, וי"ל דדוקא בספיקא במעשה, בזה חזקת איסור מכריע דכך היה המעשה, אבל בספיקא דדינא ל"ש לומר דהחזקה מכריע הדין, ומ"מ קשה דהא הכא ישל"מ להמתין באכילה עד שיהי' וודאי לילה, ולכמה פוסקים לא מהני ס"ס בדבר שיל"מ, וי"ל למ"ש הפר"ח דבספיקא דדינא לא אמרינן דבר שיל"מ אסור בספק דרבנן, הכי נמי י"ל דבספיקא דדינא ויש ס"ס לא אמרינן בזה חומרא דיש לו מתירין

דף ד' ע"א גמרא, חכמים דאית להו דזמן ק"ש עד חצות כמאן ס"ל, [אי כר"א דבשכבך כל זמן שבני אדם עוסקים לילך לישכב זה מקדים וזה מאחר, לימרו כר"א עד סוף אשמורה הראשונה, ואי כר"ג דבשכבך כ"ז שבני אדם שוכבים לימרו כר"ג דזמנו עד עמוד השחר, ומשני] לעולם כר"ג ס"ל והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. יש לפרש דזה היתה כוונת שאלת בני ר"ג במתניתין דריש פירקין והיינו דנסתפקו בדבר, אי מה דאמרו חכמי' עד חצות הוא מדינא משום דעד חצות בני אדם עוסקים לילך ולישכב, והא דס"ל לר"א עד סוף אשמורה ראשונה הוא מדין הרחקה בעלמא, או דר"א מדינא, דשיעור מה דהולכין לישכב הוא רק עד סוף אשמורה ראשונה, והא דרבנן סברי עד חצות. ע"כ דס"ל כ"ז שבני אדם שוכבין, ומדינא עד שיעלה ע"ה, אלא דאמרי עד חצות מדין הרחקה, והשיב להם ר"ג רבנן כוותי ס"ל, והביא ראיה ולא עוד אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות והיינו כיון דממנ"פ מוכח סברת הרחקה או בדר"א או בדרבנן מסתבר יותר דטעמייהו דרבנן משום הרחקה, כיון דמצינו להם הרחקה כזו ממש בשאר דברים, כן מצאתי כתוב לזקיני מארי מאור הגולה רבינו אברהם ברודא זצללה"ה

דף יד ע"ב גמרא, קסברי במערבא ואמרת אליהם נמי לא הוי התחלה. קשה לי הא אמרינן במגילה (דף כב ע"א) כל פסוקא דלא פסקי' משה באורייתא לא פסקינן ליה וא"כ איך חלקו הפסוק לשתים ולא אמרו רק עד ועשו להם

דף טו ע"א גמרא, ע"כ לא קאמר ר' יוסי לא יצא (אם לא השמיע לאזנו אלא גבי ק"ש דאורייתא אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן). קשה לי מה צורך להאריך בזו, ואיך ס"ד דלר"י חרש המדבר ואינו שומע שתרם כיון דלא השמיע לאזנו יהי' אף דיעבד אין תרומתו תרומה, והא במתניתין (דתרומות פרק א' משנה וי"ו) קתני דאלם שתרם תרומתו תרומה, הרי דבדלא בירך כלל ג"כ תרומתו תרומה, וא"כ מה שיאטי דינא דלא השמיע לאזנו לכאן וכי גרע מלא בירך כלל

שם גמרא וברכה דרבנן, פירש"י דאמור רבנן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. נראה לפרש דאם היו הברכות חלות אחר עשייתו כדרך הודאה על שזכה לעשותו, בזה גם אלו הי' הברכה דאורייתא לא הי' ס"ד לומר דבשביל חסרון הברכה לא יהי' תרומתו תרומה, כיון דהמצוה הי' בהכשר וכראוי אין סברא דבשביל מה שעשה אח"כ שלא כהוגן שלא בירך לאחרי' יתבטל המצוה למפרע (ובפרט למה שהקשה לי חכם אחד עמ"ש הצל"ח בחי' לקמן (דף מ') בפירושא דמתניתין דלא שכחתי לברך דהוא מדאורייתא דאף דברכות דרבנן מ"מ מה"ת להודות לה' שזכהו לעשות מצותו, דקשה עליו מסוגי' דידן דאמרינן וברכה דרבנן הא מ"מ יש חיוב דאורייתא לברך להודות, ולפי הנ"ל ניחא כיון דההודאה אחר עשיית מצוה אינו מזיק ומגרע להמצוה) ולזה דקדק רש"י דמברך עובר לעשייתן דבזה יש מקום לומר דאילו הי' הברכה דאורייתא הי' מעכב על התרומה דהוי כתרם שלא כדין

דף כ' ע"א גמרא, שב ואל תעשה שאני, [ומ"ה ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ואירע לו מת מצוה מטמא לו משום גדול כבוד הבריות, משום דביטול הפסח ומילה הוא בשב וא"ת, אבל בקום ועשה אין כבוד דוחה ל"ת שבתורה]. הקשה רש"י ז"ל מ"מ נילף מנזיר ומכה"ג דמטמא למ"מ, ושם הוי קום ועשה, ותירצו בתוס' דשאני נזיר שכן ישנו בשאלה, ושאני כה"ג שכן לאו שאינו שוה בכל. וקשה לי על פירושם. דהא לדבריהם ע"כ פרכת הש"ס רק מלשחוט פסחו, וס"ל דהברייתא אתיא כמ"ד נשים בראשון חובה, והוי שוה בכל, אבל מלמול בנו וודאי ליכא קושיא דהא אינו שוה בכל, ולפ"ז קשה הא מדקתני בברייתא ולמול בנו יכול לא יטמא הא דלא ילפינן מטומאת כהן, דמה דאינו שוה בכל נדחה מפני כבוד הבריות, היינו משום דחמור שהוא מצוה שבכרת וא"כ היא גופה תקשה מנ"ל דולאחותו אתיא להולך לשחוט פסחו ולמול בנו, וללמוד מן לשחוט פסח דבשב וא"ת אף דשוה בכל נדחה מפני כבוד הבריות, דלמא הקרא אתיא ללמול בנו ומשום דאינו שוה בכל, אבל בשוה בכל י"ל דלא מהני שב וא"ת. ולשטת רש"י בפירוש שני דלמול היינו משום דמילת זכרים מעכבתו מלאכול בפסח, א"כ מיירי הכל מפסח, וי"ל דלמול בנו בעלמא ל"צ קרא, דילפינן מטומאת כהן, כיון דאינו שוה בכל, אבל מדברי תוס' עצמן ד"ה אמרת, נראה להדיא דמפרשים כפי' א' דרש"י דלמול בנו הוא ענין בפ"ע קשה, ע"כ נראה פי' ב' דרש"י ז"ל עיקר

דף כ' ע"ב גמרא, ובברכת המזון פשיטא [דנשים חייבות], קשה לי, הא מבעי לקמן אם נשים חייבות בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן. וא"כ טובא קמ"ל דאי חייבות דמתני' דאורייתא אשמעינן לאפוקי אידך צד דלא לחייבו כיון דלא נטלו חלק בארץ, ואי חייבות דמתני' מדרבנן פשיטא דהוי חידוש וצריך למתני דחז"ל חייבו אותן לברך, (אב"ה עיין ריש מסכתא מעילה דמקשה בגמרא קתני קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם פשיטא וע"ש עמוד ב' דלרבה מועלין בהן מדרבנן ולרב יוסף שם מועלין מדאורייתא ותיקשי נמי כקושי' אבא מארי ני', דאי סבר האי תנא דמועלין מדאורייתא קמ"ל דלא תימא אם עלו ירדו והוי דאורייתא, ואי קסבר מועלין מדרבנן פשיטא דטובא קמ"ל דחז"ל גזרו ביה מעילה) שוב הוגד לי שקושיא זו כבר כתובה על הספר. ובחדושי רשב"א כתב ולפי ההלכה לא קיי"ל כרבינא אלא כרבא חדא דרבא רביה דרבינא ועוד דאמרינן לעיל וחייבים בבהמ"ז פשיטא מה"ד כו' אלמא מלתא דפשיטא היא לכולהו דחייבות מדאורייתא עכ"ל, וזהו שפיר להוכיח דס"ל לסתמא דתלמודא כרבא דחייבות מדאורייתא אבל מ"מ כיון דחזינן דרבינא מספקא ליה לומר דפטורות או מטעם דלא נטלו חלק בארץ או מטעם דאינן בני ברית ותורה כמ"ש בתוס' דאמרינן לקמן (דף מט) כל שלא אמר ברית ותורה לא יצא, ולכל אחד מהטעמים יקשה נהי דאיהו ס"ל דחייבות מדאורייתא מ"מ מנא לן דלרבא ליכא שום צד סברא לפוטרן, דלמא סברא יש אלא דהוא הוכיח מההיא דאשה מברכת לבעלה דהוי דאורייתא ודהנך טעמים אין פוטרין אותן אבל מ"מ י"ל דחידוש הוא שלא לפוטרן מטעמים הנ"ל ול"ש למפרך פשיטא. ולדברי התוס' דאיבעיא דרבינא משום שאינן בני ברית ותורה אפשר ליישב דפרכת הש"ס פשיטא היינו לרב דס"ל (בדף מט) דלא אמר