דרך חוקיך עח

רומז לב מבין דעת להתנהג בקדושה ובפרישות עד"ש והאדם יד"ע את חוה ותפסה התורה בלשון ידיעה שהוא דעת זה טהרות. לכן הזב שנהג עצמו בלי דעת הוא טמא ומטמא שידיעת ההפכים אחד הוא להתנהג בפרישות ובדעת כהוראות למ"ד כמ"ש בשעג"ע למד רומז למדני רצונך ר"צ לתקן הצנור יסוד אותיות רצון ר ע"י הדעת שהוא למ"ד כנ"ל: שלשים ק"פ ש שיבא וב בעל שלש ראיות קרבן שנ' וביום השמיני יקח לו שתי תורים או שני בני יונה כו'. בחי' כ' שענין הקרבן השפלת היצה"ר שבגוף ולהעלות השכל לכן כשנתרפא הזב ראוי לו להזכיר רוע תאוותו ולהיישיר גופו ובענין הקרבן יקח מוסר ע"כ. ומהר"מ כ' והי' קרבן הזב והזבה כי יתרון המאכל גורם הזיבה ויתקנו כי יפרשו ויתחרטו עכ"ד וכ' הרדב"ז והקיל הכתוב בזב וזבה שקרבנם שתי תורים או ב' ב"י לפי שאנוסים הם בטומאתם ומ"מ צריכים כפרה והרחקה כי רוה"ט שורה עליהם וכשיטהרו צריכים קרבן להכניסם למקום טהרה כיון שהגיעו להשתלח מחוץ למחנה כן נשתלחו למעלה ולא יכנסו עד ירצו בקרבן עכ"ד. והנה לפי מ"ש דזב הוא פגם הברית שהוא כולל כל הקומה שלו כנודע דעל היסוד עומד כל הגוף כמו הבית שעומד על היסוד שבה. והנה פגם במחשבה דבור מעשה ג"כ הכוללים כל הקומה דמחשבה הוא בראש ובמוח ובלב ודבור מתחיל מהפה ותקנה וכל כלי נשימה שהם הריאה והלב המרחף עליו וכלי המעשה הם חלק התחתון וכן בקדושה עליונה מחשבה ג"ר דבור עולם האמצעים חג"ת מעשה הם נהי"ם עולם התחתון. לכן צריך לתקן כולם המעשה תיקון במה שיצא חוץ למחנה והדיבור בספירות ז' נקיים שסיפר בפה והמחשבה מתקן בהבאות קרבנות. שהם רעותא דלבא רצון ונדבת גם צריך לתקן בחי'. עולם שנה נפש שבכל דבר שכן בזיבה פגם בבחי' עש"ן והתיקון ע"י יציאה מחוץ למחנה בחי' עולים וספירות ז' ימים הוא שנ"ה. ובקרבן מתוקן גם הנפ"ש תרי התיקון בחי' עש"ן ונרמז באות שי"ן בג' קוין שבה שהם צורת זי"ו כמ"ש בלק"ש. ורומז י' נפ"ש ו' שנ"ה. כמש"ל במצוה קמ"ה בשם הפרד"ס שנ"ה הוא ת"ת ו'. ז' הוא עול"ם שהם זי"ב עולם. וכ"כ בס' רז"מ ש' רומז עולם שנה נפש. לכן זב בעל שלש ראיות שפגם בג' בחי' מחשבה דבור מעשה צריך להביא קרבן לתקן מד"מ עש"ן. כנרמז בצורת ש' י' מחשבה נפש ו' דבור שנה ז' מעשה עולם: קפא ל להיות המוציא שכבת זרע טמא ומטמא טומאת ערב שנ' ואיש מי תצא ממנו שכבת זרע כו' בחי' כ' לפי שענין זה לא יקרה כ"א מצד מחשבת תאות גופני לכן הגוף נ"ק טמא כי עיקר היותו בעולם רק להבין במושכלות לכן ראוי לו שיעמוד בטמאתו יום א' כדי שתנקה מחשבתו יפה ואחר יטהר עכ"ד ומהר"ם הבבלי כ' טמ"ז שהזרע יטמא כמו המת שהרי אין בו נשמה לכן עונש מוציא זרע לבטלה כהורג נפש כי מהזרע הי' ראוי לעשות נפש לכן יטמא כענין מת עכ"ד. ויש להבין הלא הזרע לא הי' בה שום חיות מעולם ומהיכן יטמא. אמנם יש לומר עפימ"ש הרמב"ם ז"ל זרע הוא המובחר מן דם האדם שהוא הנפש כי כל הדמים שבכל האברים יונקים מדם הלב וכן הולכים הדמים אל הלב לקבל חיותם ושבים למקומם לחלק החיות לכל האברים שבהם הדם. לכן הלב מרגיש הכל שאם יקרה איזה מיחוש באיזה אבר שהלב חיות כולם. וכן ממילא יש בהזרע חיות מה שקיבל מן הלב ויש בזרע מכל האברים והגידים שהוא תמצית ומובחר מכל הדמים. לכן נתרקם מן הזרע כל האדם. לכן יונח מאוד טעם מהר"מ שהזרע יטמא כמו המת כיון שהי' בו חיות מהלב אך אח"כ בהוציאו לבטלה ר"ל מת החיות ממנו וזהו הנרמז מ"ז באות ל הרומז ל"ב כמ"ש בסה"ק דלמד הוא לב כל הא"ב שהוא באמצע עיין באודר"ע. ולפי טעם החינוך הנ"ל כדי שינקה מחשבתו מן תאות הגופני נרמז בלמד שהוא ל"ב לטהר מחשבות לבו. גם עפ"י מש"ל בטומאת זיבה ל רומז לב מבין דעת יצדק גם בכאן לטהר דעת שלו ולקדש עצמו ביותר כי טומאת המת כרוך בו עם זאת אינו טמא כ"א טומאת ערב כי לא הי' בו חיות גמור: קפב ש שתהא נדה טמא ומטמא שנ' ואשה כי תהי' זכה דם יהי' זובה בבשרה כו'. בחי' כ' בפ' אחרי כלל הענין הש"י הרחיק מאתנו כל לכלוך וטומאת ונזק עכ"ד ובתיקונים תיקון מ' בגין ההוא זוהמא דהטיל נחש בחוה גרם לערבא מיין דדכיו עם מיין דמסאבא ע"כ ובזוהר הרקיע כמו שיש למלכות אות ד' וש' בחי' נקודת ציון שבה בבחי' שבה כן סט"א יש לה נקודה אמצעות סוד שקר ושקר הוא יסוד דנו"ק דקליפה וכמו שיש בקדושה ה"ג ביסודה לעורר זיוג הק' כן יש בסט"א הג' טמאות ביסודה וכשעולות לינק מהקדושה ח"ו בשעתא דאמא קדישא סליקת למלקט עינוגין וכסופין ומומא אשתכח בישראל ואז ינקו ח"ו הקליפות מעידונין אלו כד מטי לגבה טפת דם כחרדל ומיד אעדיעת ויתיבת עלה ז' ימים בנדתה וכו' ואז יונקין הקליפות תפרש והזוהמא ואהפרשת אתתא מבעלה כי גבר השקר נקודה דיסוד