דרך חוקיך עג

קסו ע שלא לאכל רמשים שנ' ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. יש לרמוז באות ע עפמ"ש במצוה זו כי אני ה' המעלה אתכם מאמ"ל וגו' וכ' רש"י ז"ל תנא דר"י אלמלי לא העליתי אתכם ממצרים אלא בשביל שאינכם מטמאים בשרצים כשאר אומות דים ומעליותא הוא לגבייהו וזהו המעל"ה עכ"ל והנה זהו השגחה פרטיות להעלות בזה ישראל מכל האומות להבדילם משקצים ורמשים ונרמז באות עין הרומז עין השגחתו הנה עין ה' אל יראיו. כו' ועוד יש לרמוז עפמ"ש בזהר ע' רומז עו"ן כי עו"ן מלא עין וו מם גי' רמ"ח שע"י אכילת רמשים נשקצו ונתעבים כל רמ"ח אברים כי ישובו לדם מדמו ובשר מבשרו וכמ"ש אוה"ח הנ"ל ויש לרמוז עוד עפימ"ש באודר"ע ע' רומז לעשו הרשע ומפני מה כרועה ורבוצה מפני שעתיד לפול תחת רגליהם של ישראל עכ"ל ורומז למלכות הרביעית עשו הוא אדום שנאמר בו אכלא ומדקא ושארא ברגליה רפסה והוא לשון דריכה ורמישה ונהוא השרץ הרומש על הארץ ורמז רפסה אותיות פרסה שרומה לחזיר מיער המפריס פרסה ופושט טלפיו לאמר שהוא טהור והוא רומס כל ענוי ארץ בכח טלפיו ופרסה שלו שהוא ס"י טהרה שלו וזהו שכתב באודר"ע שעתיד ליפול תחת רגליהם של ישראל כי יש לב"י ב' סימני טהרה ברגלים ובפיהם בסוד הקול קול יעקב ורגליהם רגל ישרה ללכת בדרכי ה' ומעלים גר"ה גי' יצחק לאכול בקדושה ובטהרה דברים הטהורי' הש"י יצילנו מכל עון מעתה ועד עולם: קסז ו שתהי' היולדות טמאה ומטמאה אחר לידתה לזכר ז' ימים ולנקבה י"ד יום שנ' אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה כו' ואם נקבה תלד כו'. בחי' כ' לפי שיש באשה מותרות ליחה רעה אחר הלידה ובזכר יורה יותר חום באשה וידוע כי החום מותריו מועטים ע"כ יספיק ז' ימים והריון נקבה מורה על קרירות הטבע ויתרבו המותרות לכן תצטרך שבועים לנקיון גופה ובתוך הימים האלה יזיק הקורבה להם לגוף ולנפש. ועוד יש תועלת בהרחקת האשה זמן מה כדי לחבבה ולא יקוצו זב"ז ויתנו עיניהם באחרים וזה הטעם גם בנדה ועוד יש ביולדות שלא תתגנה על בעלה בעבור הלכלוך והזוהמא שבה אז עכ"ד: ובעיר מקלט כ' לאשר כי בחוה הטיל הנחש זוהמא לכן טומאת נקבה חמורה ובזכר לא נכנסה הטומאה בגופו אלא בערלה לכן טומאתו קלה ולזכר יש תיקון להסיר הערלה עכ"ד ויש לרמוז מצוה זו באות ו' עפ"י מ"ש בס' רז"מ [והוא כובע מהתיקונים] ועוד וו דא זו"נ ובשביל כך נוקבא אסתירת פניה מבעלה בגלותא [ור"ל ו' שניה שהוא נוקבא הפוך פניה מן ו' ראשונה שהוא דכר] כזה וו כאחתא דאסתאבת ואסתירת פניה לכן נקרא וו בקמץ עד"ש יהי' סגור. ימי המעשה קמן ביאורו סגיר] עכ"ל הרי נרמז טומאת אשה לבעלה באות וו מלא כזה בין יולדות בין נדה ובשל"ה וז"ל והנה חוה חטאה מפתוי הנחש שהטיל בה זוהמא ומכח זה הזרע נעשה טפה סרוחה וגם פרסה נדה ע"כ ז' ימים תהי' בנדתה כי פגמה בבריאות ו' ימי המעשה [ר"ל ו' ימים ועם יום שראתה הרי ז'] וזהו כי תזריע אז חשב ז' ימים כימי נדת דותה ובמ"ד קהלת שבעת הבלים נגד זי"ב שנפגמו בחטא אדם וחוה ואח"כ נפגמו שנית בחטא קין שהרג להבל כו' ע"כ ונודע שהריגת קין להבל ע"י תאומה יתירה והיא נקבה ע"כ אם נקבה תלד וטמאה שבועים עכ"ל ור"ל דבנקבה יש ב' פגמים א' חטא אדם וחוה וב' קין. והנה מ"ש בשל"ה חוה פגמה בו' ימי המעשה ואח"כ מביא המדרש שנפגמו ז' ימי בנין הכל אחד כי בכ"מ המלכות טפלה אל וק' שהיא מקבלת מהם וממילא גם בשבת קודש שהיא המלכות ה"י איזה פגם שלא יוכל להאיר לימי המעשה אך שיש חילוק באיכות הפגם כנודע לי"ח מ"מ ז' ימים הם. ואכ"מ להאריך בזה וזהו הנרמז באות ו' מן עון שהוא ע"י עון אדה"ר וחוה כמש"ל נפגמו ו' ימים והבן: קסח ז שלא יאכל טמא קדשים שנאמר בכל קודש לא תגע. הנה הוציא הכתוב אכילת הטמא בלשון נגיעה כי טומאה הראשונה שנתהוה בעול' ע"י הנחש הי' ע"י שהוסיפה חוה הנגיעה ושפטה בדעתה כי הנגיעה הוא כ"ש מאכילה. לפי שכל דבר נקנה וניתן מיד ליד והידים הם הנותנים ומקבלים הכל והידים המה לבר מגופא לכן שפטה בדעתה שיותר נקנה הטומאה בנגיעה בידים מאכילה שיוכל להיות ע"י אחר. וכן באמת גזרו חז"ל על ידים שיהיו שניות. וכן בבוקר נט"י מפני רוח רעה שעליהם. לכן הוסיפה הנגיעה ועי"ז הי' יכול לה הנחש ואמר כשם שאין מיתה בנגיעה ג"כ מכח סברת ק"ו הנ"ל נמצא שורש טומאה בא ע"י נגיעה ונרמז מ"ז באות ן' פשיטה רומז אשר הטומאה של נחש מתפשט לעולם. לכן אסור הטמא לאכול קדשים בל תתפשט טומאתו אל הקודש לחלל אותו. ונרמז בנין דבח"ש כמש"ל כ"פ כ' רומז נחש נוגה ובחינוך כ' טמ"ז כדי לקבוע בלבבינו יראת המקדש וקדשיו לכן אין לאוכלם רק הטהורים כי הטהרה מעלה וכבוד באדם עכ"ל ונרמז בנון פשוטה עפ"י מ"ש בס' מאורות נתן דאותיות מנצפך מורים על גבול וגדר לכן באים בסוף התיבה כדרך השומרים העומדים בסיף ע"כ וזה שנרמז בנון פשוטה לשמור הקודש ממגע זר: