דרך חוקיך סג

שתחול הברכה בלחם הדיוט כן סדור האש הזה כדי שיתברך האדם באש ומהו האש טבע האדם כי האש מד' יסודות האדם הוא ראש לארבעתן כי בו יתחזק האדם ויתנועע ע"כ צריכת הברכה בו ביותר עכת"ד. והרדב"ז כ' שהוא לגדולת השוכן בבית הזה שיהי' תמיד מוכן לעת הצורך ע"כ ובס' נחלת בנימין כ' וידוע שנשמת החוטא באה בקרבן לכן יורד אש משמים לשרוף הנשמה ואז נאספה אל שרשה ומצות להביא אש מן ההדיוט לצורך גוף הקרבן. ומהאי טעמא לא שלטה אש שלמעלה בקרבן כי הי' שורף גם הדשן: והנה הוצאות תה"ד הוא ג"כ תיקון להנקרב ובזה מורק עונו לכן שלטה אש הדיוט בגוף הקרבן ונשאר הדשן עכ"ד. וי"ל זה באות ה ראשונה מן הוי"ה ב"ה שהוא יסוד האש כמ"ש בע"ח שער טנת"א ובשער אבי"ע וכ' בשער הקדושה למהרח"ו ד' מינים דצח"מ הם נגד ד' יסודות אש רוח מים עפר וחושב שם דומם הוא עפר צומח מים חי רוח מדבר יסוד האש. והנה אף שבד' יסודות מי"ם הוא בראש שהוא נגד י' מהוי"ה ב"ה כמ"ש שם בע"ח. אמנם לענין זה הוא אש ראש לכולם שהוא כנגד מדבר כי האדם הוא ביותר מיסוד האש המתנועע וכמ"ש בחינוך הנ"ל. ועי"ל לפמ"ש הג' חיד"א במ"ז אש תמיד תוקד רומז לחדש ציצים ופרחים בתורה ומוצאים בהם טעמים ומעדנים בתורה שנמשלה לאש. וזהו בתורה שבע"פ שמחדשים בה ת"ח תמיד וזה נרמז באות ה תתאה סוד מלכות פה. וכן נרמז תורה לשמה לפמ"ש האריז"ל לשמה לשם ה' תתאה: קלד ם שלא לכבות אש במזבח שנאמר לא תכבה. מהר"ם הבבלי כ' להורות שאש המזבח מצילו מגיהנם שהכתות נפרעין מהקרבן אבר כנגד אבר והעון נפקע ואש תמיד תוקד לא תכבה לפרסם להמקטריגים שאהבת ישראל עם יוצר כל לא יוכלו לכבות כל מים רעים שבעולם ולא תכבה כרי שהבאים לפרע מן הקרבן תמורת החוטא ימצאו תמיד שחד ולא יקטרגו ועכשיו שלחנו של אדם שאומר עליו ד"ת ומאכיל לעניים הוא במקום המזבח עכ"ד ורקאנטי כ' וז"ל כבר ידעת כי המזבח הוא הרצון והאש הגדולה עליו כי משם קבלתה וצריך לייחד האם בבת עכ"ל הק'. ובס' עיר מקלט כ' כי מזבח החיצון התחתון כנגד מה"ד של ישראל והוא מקבלת תחלה מן הקרבנות ואח"כ כל שאר כחות א"כ דין הוא שאש תמיד תוקד לא תכבה עכ"ל. ור"ל מזבח התחתון הוא דינא דמלכותא מקבלות מהקרבנות ושאר כוחות לא ימצאו אח"כ איזה יניקה לכן מצוה להניח האש כדי שיקבלו חיותם והוא כע"ש מהר"מ הנ"ל. וי"ל בם עפמ"ש זהר קרח קע"ז ע"ב ת"ח כד האי מדבחא אחרא [החיצון] שארי לאתערא אתערותא כד לא ישתכחון זכאין מדבחא פנימאה קאים לקבלא ודינין משתכחי עכ"ל הרי דמזה"פ ממתיק דינא דמזה"ח. והנה מזה"פ היא בינה. ומזה"ח הוא מלכות וזה שנרמז ברקאנטי הנ"ל וצריך ליחד האם בבת היינו להמשיך מן מזה"פ למזה"ח. והנה יסוד האש נגד ה ראשונה שהיא בינה ששם הזהב סגור ומזבח החיצון הוא דינא דמלכותא סוד אש הגדולה דינא דצדק דמוקיד עלמא אך מזה"פ שם אש ממותק וממתיק לאש הגדולה דמה"ח. ונרמז באות ם שהוא בינה המציל מאשא דגיהנם כמ"ש בע"ח שער קאבי"ע פ"א וז"ל הגן הוא ם דבינה ם רביעא על בנין ו' סטרין דת"ת וכנגדן הקליפה של אימא סוד גיהנם שגם הוא סתום ע"כ הרי ם' ג"ע בינה מזה"פ פועל להציל מן ם גיהנם היונק ממה"ד. וזהו רומז שלא לכבות אש מזה"ח כדי שיתער לקבלה אש מזה"פ מנועם עליון. ותוכן דברי אוצה"ח רמז מ"ז שלא תכבה במ"ס חותם תוך חותם להשמר מאש זרה אש גיהנם ח"ו במעיינה שלא יתכבה אש הקדוש שאף שנופל לפעמים ממדרגתו יהי' בסוד גחלת שלא יכבה לגמרי וסוד מ"ס החותם לשמור מגיהנם שג"כ מציור באות ם עכדה"ק: ולא קלה ו שיאכלו הכהנים שירי מנחה שנאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו. בחינוך כ' שכבוד הוא להקרבן שיאכלוהו משרתי ה' ולא שיתנוהו לפחותים עכ"ד ויש להבין מדוע דוקא בשירי המנחה בא הכבוד הזה שיאכלו דוקא זכרי כהונה ולא בתודה ושלמים וי"ל לפי שהמנחה היתה כלולה ביחד עם הקומץ ואחר כך הורם הקומץ לגבוה אין מהדין לנהוג פחיתות בשירים שלהם דכל מקום הקדושה עושה רושם אף שהלכה משם. ויש לרמוז מ"ז באות ו עד"ש ברז"מ וקמץ הכהן דא ואו. והוא מובן עד"ש למעלה מצוה קי"ז. דהנה ב' ווין רומז ב' אצבעות שקומץ בהם ואות א' שבתוך ווין אלו הוא הקומץ כי א' הוא סוד כתר שהוא קמץ. כי כן נמשך קמץ מתברת א עיין בתיקונים הק' נמצא באות וא"ו נרמז סוד וקמץ הכהן. וכ"כ בזוהר אחרי דף ס"ו א שבואו שהוא סתום ואינו מורגש רומז על אריך ע"ש. הרי נרמז באות וא"ו הכהן הקומץ המנחה והוא עושה היחוד הזה. לכן מהכבוד של המנחת שגם השירים יאכלו הכהנים ולא יתחללו לגמרי: