דרך חוקיך מא

ומלכות לו מלפניו ומאחריו ע"ש. וכן ל' רומז לב כי כן המלך הוא לב העם לכן אסור לקללו כי מקלל כל העם וגם עצמו. כי הלב הוא חיות כל האברים. ועוד יש לרמוז עפמ"ש בלקוטי ש"ס ל רומז ל מעלות שהמלכות נקנית בהם והמקבלים מלכותו נרמז בלמד שהוא ג' יודין אשר בברכת כהנים יברכך יאר ישא והמקבלים מלכות מתברכין בג' ברכות עיין בס' ב"ש. הרי נרמז באות ל מלך עם ג' ברכות כהנים. הרי נרמז מכ"ש שלא לקלל המלך בקללה כי שם צוה ה' הברכה: עב ך שלא לשנות סדר המתנות בכורים ותרומה ומעשרות לאחר המוקדם ולהיפוך שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר בחינוך כ' כי בהעשות הדברים על סידורם לא יבוא בהם טעות ובהיות שענין המתנות דבר גדול בדת לכן צונו הש"י שלא נבוא בחשבונם לידי טעות עכ"ד וי"ל טעם זה ב"ך פשוטה. כ"ף הוא יד רומז דבר הניתן מיד ליד ופשוטה רומז קו יושר ולא מעוקם וכפוף רק בשוה ויושר בסדר הראוי ורומז לתת המתנות הניתן מיד ליד כסדר הישר והראוי. ועוד י"ל דרך אפשר דהנה מתעלומות סתרי יוצר בראשית בסדר המתנות הם ע"ד סדר העולמות והספירות הנעלמות וכל הקודם קודם במעלה ועד"ש בזוהר פנחס דף רע"ג בכורים המה חכמה ובינה. ותרומה הוא תורה מ' כמ"ש בסה"ק ובתיקונים והוא בת"ת שהוא תורה עיין פרד"ס ומעשרות הם במלכות מידה עשירית. הרי נשלם בהם בחי' המרכבה שהם חו"ב חו"מ. ובזה נעשה יח"ע ויח"ת. או"א וזו"ב ונרמז בך' פשוטה עד"ש בשערי שמים ך' פשוטה רומז השפעת הכתר עד המלכות וכן י"ל כ' רומז כתר וכן רומז חו"ב שהם עשרה עשרה הכף וכן תו"מ ג"כ עשרה עשרה הכף בהיותם שניהם פב"פ עם י"ס שלהם. הרי ך רומז חו"ב תו"מ בהשפעת הכתר עליהם. שהם מתנות הנ"ל אשר בהנתן המתנות כסדר הראוי שהם חו"ב תו"מ ממילא מאיר עליהם הופעת הכתר הנרמז תמיד עמהם כי חו"ב תו"מ הם הויה ב"ה וכתר בקוצו ש"י: פסל עג פ שלא לאכול אדם שום טריפות שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. בחינוך יען כי הגוף הוא כלי לנפש וכאשר יהי' הפסד לגוף תתבטל פעולת הנפש ע"כ הרחיק אותנו הש"י מדבר הגורם הפסד לנפש וזהו הטעם במאכלות אסורות ואם יש מהן שלא נודע לנו הנזק הנה הרופא החכם שהזהרנו הוא יותר מבין ההפסד עכת"ד. והאברבנאל כ' בי מן הראוי לשמור לבנים האוכלים על שולחן אביהם הקדוש ונאסרה הטרפה מפני הארס והחולי הממית שלא יזיק לאוכליו וכן בהיותה טרפה בחלייה שהם מתעבים ומשקצים ומזיקים לנפש המשכלת ולא קראם הכ' מזיקים ומחליאים כ"א טמאים ותועבה להורות כי טעם אסורם הוא מפאת הנפש ולא מפאת רפואות הגוף ובריאותו כי מולידים רוע מזג אשר ממנו נתהווה רוח המטמא הדעות והמעשים ומגרש רוח הטהרה והקדושה עכ"ד. ומהר"מ כ' כיון שהוא נוטה למות ואינה חי' י"ב חודש מתה הוא מעכשיו ואחר שטרפוה חצונים ונשמתו של אדם פנימית לא תהנה מדבר חיצוני. ובאלשיך כ' שכאשר הבהמה בחיותה שנעשה בה בעצם שאינה טרפה אז היא מאכל אדם שראוי' להיות חלק מהאדם. אך בהיותה טרפה שאינו ראוי לחיות יב"ח אז תשקץ נפש האוכלה ולכלב תשליכון אותה עכ"ד והבחיי כ' ישראל מקודשין לשמו וכיון שגדלה מעלתם כ"כ אין להם לאכול בשר שנלקה מכח צד המשחית והזכיר בשדה לתוס' ביאור ששם כחו של עשו איש שדה כחו של קין ראש המרצחים שנזכר בו ויהי בהיותם בשדה והכלבים מצד ההוא והטרפה ראוי' להם לכן לכלב כו'. ובזוה"ק משפטים קכ"א ע"ב ומשום דישראל אקרון קודש בשלימוי דכולא לכן ובשר בשדה טרפה לא תאכלו דהא ישראל דאינון שלימין בכולא לא ינקין מדינא קשיא לכלב תשליכון אותו לכלב ודאי דהוא דינא חציפא תקיפא על כולא כיון דדינא קשיא שלטא בי' ואטיל בי' זוהמא אסור להוא לאינון דאקרי קודש עכ"ל. וז"ל לק"ת שמיני וכן מצות טרפה הוא הרע שברפ"ח ניצוצין דקליפות נוגה שנטרפה מן הכלב הרע דקליפה שהוא סוד ב"ן מלכות של הקליפה הרע [ור"ל רפ"ח עה"כ גי' טרף] וכשחוזרת למוטב נתקנה בב"ן מלכות דקדושה עכ"ד הק'. וי"ל באות פ מן פס"ל דהוא רומז על הנחש דהוא דינא קשיא דאטיל זוהמא בי' כמ"ש בזוהר בצורת פ' כגוונא דחויא דכפוף רישא ואפיק ידוי וכן רומז פ"ה שהוא פה דקליפה שהוא ב"ן מלכות דקליפה כל"ב הרע לטרוף טר"ף ע"י הרע שברפ"ח. וכ' עוד שם בזוהר פ' דקדושה רומז פדו"ת וכ' שם בזוהר הרקיע דפדות נקרא כשנותנים פדיון וכופר תחתיו לסט"א ע"ש בקדשו. וזה רומז במצוה זו לכלב תשליכון אותו שנותנין להם חלקם ובזה נתבררו ב"י בבחי' הקדושה כטעם ואנשי קודש וזה יש לרמוז במ"ש לק"ת הנ"ל וכשחוזרת למוטב נתקנה