דרך חוקיך כח

וידבק א"ע באלקים חיים מ' דאמ"ש הרומז חכמה המחיה בעליה. גם צורתה כו גי' שם הוי"ה ב"ה חי עולמים ועי"ל עפמ"ש בזו"ח שיר השירים מ' פתיחא רזא דנוקבא שלימתא אשת חיל וע"ד כל ספרא דמשלי תשבחתא דההיא אשת חיל ולאסתמרא מאשה זרה ולאתקרבא לאשת חיל לפולחנא וע"ד מ' רברבא בריש ספרא עכ"ל הרי מ' רומז להשמר מאשה זרה נכריה: כט צ שלא לעבוד ע"ז בעבודה שדרכה בכך שנאמר ולא תעבדם. יש לרמוז באות צ עד"ש בזוה"ק שלא רצה הש"י לברוא בה העולם לפי שלא לתת פ"פ לעלמא מ"ט נ' איהי אתיא י ואתאחד בהדה כו' ובג"כ אנפוי דיוד מהדר לאחורא כו' ולא אתהדרו אנפין באנפין ע"ש. והנה י' רומז יסוד צדיק ואות נ' כפופה איהו מלכות הרי עמידות האורות אב"א. ועתיד הקב"ה לנסרא לה ע"ש אבל תחילת עמידתה באופן הזה לכן לא יתכן בריאות העולם בזה האופן. והנה ע"י חטא ע"ז גורם ח"ו גם עתה להפוך הצורות ולהפוך הצנורות של צדיק יסוד עולם ונוטל חייו מן העולם. וע"ד מוסר י"ל שלא לעבוד ע"ז בעבודה שדרכו בכך היינו בתורה ובמע"ט לעשותם בחנופה ושקר להתפאר בפני ב"א ח"ו עיין בחו"ה שער יחוד המעשה כי החונף גרע מעובד הצלמים שאין תכלית לנעבדיו ח"ו ויבחר לו בכל יום אלהים חדשים ח"ו לכן העצה היעוצה לפקח על דרכו מאוד להסתכל אנה פנו רעיוניו ולמי הוא עובד לייחד כל מעשיו ובפרט בתורה ותפלה בלתי לה' לבדו. וזה נרמז באות צדיק הרומז על בחי' יסוד עולם. דהוא קוצו של אות ד המבדיל בין אחד לאחר ובין טו"ר. וכן צדיק גי' ר"ד שבהם מבדילים בין אחד לאחר כמש"ל. ובו ירוץ צדיק ונשגב לייחד כל מעשיו לצדיקו ש"ע וינצל מן הצביעות והפניות בח' ע"ז ה' יעזרנו ובאוצה"ח ת"ד צ רומז עמידות האורות אב"א וצריכין להחזירן פב"פ והעובד ע"ז גורם להחזיר הקדושה אב"א וגורם פירוד לכשתדע סוד העגל שאמרו אלהים אשר ילכו לפנינו עכת"ד: ל ר שלא לשבע לשוא שנאמר לית את שם י"א לשוא. בחי' כ' לקבוע אמונה כי הקב"ה חי וקים לעד אין קיום כקיומו והחיוב עלינו בזכרנו שמו הגדול לזכרו באימה וביראת לא כמהתלים ומדברים בדבר קל כמו בדברים התוים ונפסדים כמוני ב"א ע"כ ראוי לקבוע זה בלבבינו להיות יראתו על פנינו בל נזכיר שמו הק' לבטלה עכת"ד ע"ש שהאריך בקדשו. וי"ל מ"ז באות ר' עפמ"ש באודר"ע ר' זה ראשו של הקב"ה שנ' ראשו כתם פז ד"א ר' זה דבורו של הקב"ה שנק' ראש שבו ברא ז' רקיעים וכל פמליא דילי' ומנין שדבורו נק' ראש שנ' ראש דברך אמת ע"כ. לכן רומז שלא לשבע ח"ו לשקר כי הנשבע נשבע בראשו של מלך כביכול שהוא ודבורו אמת. והמוציא דבורו לשוא ושקר בראשו של מלך פוגם באות ר' הנזכר. ונפרע ע"י ר' הרומז ריש וחולי כמ"ש באודר"ע באות ר': לכן ארז"ל דברים שאין אש ומים מכלים שבועות שוא מכלה. כי נופל באות ר' ריש ועוני וחולי ומכת: ועוד כרמז לפמ"ש באודר"ע ר' רומז על מגדול דור הפלגה שראש"ו בשמים. והנה הנפרע מן דור הפלגה אשר הרימו יד במלך כן יפרע מן הנשבע בראשו של מלך לשקר ח"ו שהוא רא"ש דברך אמת כנ"ל, וברקאנטי כ' הנשבע לשוא מקצץ בנטיעות וזה טעם לא תשא כלומר לא תשא החתן מבת זוגו: ונרמז ג"כ באות ר' הרומז הסתלקות היסוד שהוא החתן מן ד שהוא בחי' מלכות כמ"ש בזוה"ק ומובא כ"פ. וכן עולה לשון הקדוש הפרד"ס ר' אין לה עוקץ כלל לרמוז אל העליות ביותר שאפי' היסוד אין עמה אלא היא לבדה עכ"ל הרי כטעם הרקאנטי במצוה זו ל"ת החתן מבת זוגה. וכ' באור החיים כי באמצעות שבועת שוא נושא מעליו שם ה' הנקרא עליו ומתלבש בבחי' הרע הנקרא שוא כי שם ה' אמת והמזכירו לשקר פורח ממנו בחי' ה' לסיבת בחרו בשוא וזה לא תשא מעליך שם ה' אלקיך לסיבת שוא ע"כ ויש לרמוז זה באות ר' הנקרא ר"ע כמ"ש באודר"ע. ובאלשיך כ' כי אין שמו יתב' כשם מלך בשר ודם כ"א במקום אשר שמו שם איכותו כד"א בכ"מ אשר אזכיר את שמי כו' נמצא כי בהזכיר שמו הוא מניע קונו כביכול ע"כ כמו במלך בו"ד אינו דומה העושה דבר רע שלא לרצונו להמניע את המלך עצמו לעשות רע באמצעיתו. יאמר לו לא די שעברת רצוני אלא שהרגזתני לעשות כן על ידי. וכן הענין בממ"ה הקב"ה המזכירו בשבועה לשוא הוא נושא אותו ומניע אותו על שוא ושקר וזהו ל"ת את שם י"א א"ת מרבה א"ע יתברך עם שמו בשבועה אתה נישא כביכול אלקיך ומניע לשוא עכת"ר. ונרמז באות ר' הרומז שקר שהוא מאתוון דשקרא אשר לא רצה עבור זה לברא העולם ברי"ש כמ"ש בזהר והוא מאותיות שאין לו רגלים והעולם מתמוטט כמשארז"ל כל העולם נזדעזעה בשעה שאמר הקדוש ב"ה ל"ת. ולהדבק בראש דברך אמת. ועי"ל עפמ"ש זוה"ק משפטים קט"ז מאן דאומי בשמי' לשקרא כאלו הרס בנינא דשמיא וארעא ואהדר עלמא לתוהו ובוהו דאי