דרך חוקיך קפא

יינקו וביותר מהקדושה ונרמז זה בקוף עד"ש בזהר תרומה קנ"ב קו"ף אתפשט כנחש לינק ממקדשא כקוף בפני ב"א לכן ק' רומז בע' פרים כדי לבטל יניקתם ונרמז מ"ז באות ק כטעם הנ"ל ללמוד נפשותינו מדת הנדיבות והוא מידת אאע"ה שלא רצה אף ליקח המגיע לו ואמר אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח כו' לכן זכה לק' ברכות כטעם לך ל"ך ונרמז באות ק הרומז לק' ברכות כ"י כ"ן יבורך גבר' ירא ה' ע"י מדת הנדיבות של אאע"ה וכנ"ל ונרמז באות ח' ויקדשהו דקאי על שבת כי מצות שמטה הוא ג"כ נקרא שבת הארץ וז"ש במצוה זו אפס כי לא יהיה בך אביון כי בר"ך יברכ"ך ה' בארץ כי ע"י קיום מצוה זו יתברך בק' ברכות מקור הברכות לכן לא יהי' בך אביון: תעז ד שלא לתבוע חוב בשביעית שנאמר לא יגוש את רעהו. לפי טעם החינוך הנ"ל לקנות מידת בטחון יש לרמוז באות ד הרומז דליו עיני למרום כמ"ש באודר"ע באות ד' והוא ענין בטחון בהש"י. וי"ל עוד ע"פ מה שארז"ל כתוב א' אומר אפס כי לא יהי' בך אביון וכתיב כי לא יחדל אביון כו' ומשני כאן בעושין רש"מ כאן באין עושין רש"מ. וי"ל דהנה פסוק הראשון כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך כו' כתיב אצל מצות עשה דשמטה דאם מקיים המ"ע הנ"ל אז מתברך בק' ברכות וממילא לא יהיה אביון וזה הוא בעושין רצונו ש"מ. ופסוק השני כי לא יחדל אביון מיירי באין עושין רש"מ ועובר על ל"ת זו דלא יגוש את רעתו לכן נעשה דל ואביון לכן מרומז מל"ת דלא יגוש באות ד הרומז דלית ר"ל כי לא יחדל אביון. ונרמז ע"ד מוסר כמ"ש בסה"ק במ"ז לזכור ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואח"כ שמוט כל בעל משה ידו ויעזוב לאחרים חילו לכן יראה לתקן הכל בימיו ולא יגוש את רעהו בע' שנים שלו הרמוז באות ק' צורת כ"ן גי' ע' ויזכור כי יהי' ד דל ורש ויקנה הכנעה להיות תמיד בעיניו בחי' דל ועני ויתברך בק' ברכות. וזהו שמיטת כספי"ם היינו שיעזב חמדת תבל הנכספי"ם: תעח ש לנגוש הנכרי להכריחו לפרוע חובו בין בשביעית בין בכ"ז שנאמר את הנכרי תגוש. בחינוך כ' שלא נצמד לחמול עליהם למען לא נמשך אחר עצתם ואחר מעשיהם עכ"ל. ויש לרמוז מצות זו באות ש עפמ"ש הבעש"ט הק' דכל מה שיש לאדם הן בית והון ורכוש וכל הכלים הכל שייך לשורשו שהניה"ק אשר בהם מתייחסים אל שורש נשמתו לכן אם יש לא' מישראל איזה חוב ופקדון אצל עכו"ם מצוה גדולה להוציא מהניה"ק מרשות הטמא לרשות הקודש ויהי' להם עלי' וכמ"ש ויקם שדה עפרון ופ ופירש"י תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך כי מקודם הי' ברשות עפרון והי' השדה בגלות אצל הקליפה ויצא לרשות אברהם ונתעלו הניה"ק שבו אל הקדושה ונרמז זה באות ש שהוא ניצוץ הקדוש שהוא מאתוון דקשוט המובלע בין הקליפות להיות להם חיות כמ"ש בסה"ק בפסוק אוי לרשע רע כי כל חיות הרשע בהיות בו אות ש ובהוציא בלעו ניה"ק מפיו דהוא ש נשאר ר"ע כל היום. לכן המצוה להוציא חוב מיד נכרי נרמז באות ש להוציא ניה"ק ממנו וכמש"ל כ"פ דשין היא חיות סט"א דנח"ש וש"קר רשע שט"ן וכדומה ונרמז בשין מן ויקדש"הו ר"ל להחזיר ש' לקדושה שלו ובאוצה"ח תוכן דה"ק מ"ע לנגוש הנכרי לפרוע חובו אות ש להוציא ניה"ק שהוא חייב להחזיר לקדושה שכל ש אף של שקר קדוש לה' אלא שאחזו בו הקליפות ואות ש אות קשוט נהירו דקיק שיש לסט"א וצריך להחזירו לקדושה עכת"ד וברוך שכוונתי: תעט ה שלא למנוע ולא יקפץ ידו מלתת צדקה לעניים שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. מהר"ם כ' שרצה הש"י לזכיתינו שנת"י שלוחים לפרנס עניים כי הוא ית' המפרנס לכל ולרוע מזלם יבואו במכאוב בצמצום מזונם לפיכך המפייסם מתברך בששה ברכות ועושה שלום עם בוראו שלא יקראו תגר וקיום עולם תלוי בצדקה שנא' בצדקה תכונני ורואה פני השכינה שנאמר בצדק אחזה פניך עכ"ד. וי"ל ע"ז באות ה כי צדקה הוא קיום עולם הנברא בה והוא ה' דאברהם שהרבה צדקה וחסד בעולם לכן המרבה צדקה וחסד מקיים העולם ומלואת שנברא בהא דאברהם ה' חסדים ורואה פני השכינה שהיא אות ה ובלק"ת במצות זו סוד הצדקה אות צ' י' שלה פניה הפוכה מן נ ואורה אב"א גם ד מורה עניות גם הק' רגלה הארוך נוגע עד החיצונים ולבסמה צריך לתת צדקה ותמלא אות ה [ר"ל צדק תתמלא עם ה] כי היא זווג אמתי בסוד הה' עכ"ל הק' תרי דע"י צדקה מחבר אות ה לבחי' צדק שהוא סוד הדינים. וזהו הנרמז באות ה לעשות מצדק צדקת. ונרמז עור דהנותן הוא י' דהוא המשפיע והמקבל הוא ד וע"י נתינה מנותן למקבל מחבר י' עם ד ונעשה ה וזהו יחוד קדוש ועלי' גדולה לשכינה הק' שתעשה מן ד שהוא בהעדר היחוד אות ה הרומז לזווג ועי"ז נעשה לה יד לקבל השפעות טובות והוא גם יחוד צדיק וצדק שיתבאר במצות עשה שאח"ז כי ה זו