דרך חוקיך קנז

יגור אפס מאותי [ישעי' כ"ד] רק ירא מהש"י היודע תעלומות ויוציא הדין לאמתו: תיז ם שלא להתאוות בלב דבר שהוא לרעהו שנאמר ולא תתאוה כו'. בחי' לפי שקביעות המחשבה בתאוה בלב יהי' סיבה לעשות תחבולה לקחת של חברו בלי רצונו ע"י מקח או ע"י חליפין או בחזקה והוא כמ"ש הרמב"ם בסה"מ דלא תחמוד הוא שלא לעשות מעשה לקנות מה שיש חברו בלי רצונו ולא תתאוה מזהיר אף בלב ובמכילתא מנין שאם התאוה סופו לחמוד שנאמר לא תתאוה ולא תחמוד ומנין שאם חמד שסופו לגזול שנאמר וחמדו שדות וגזלו עכ"ד. ויש לרמוז ענין זה בם עפמ"ש בס' רז"מ מ' פתוחה מעשה מ' סתומה מחשבה וסוף מעשה במחשבה תחלה רק שנתהפך כחותם עכ"ל ור"ל אף דמחשבה הוא תמיד קודם למעשה שמתחלה חושב ואח"כ עושה והמם פתוחה הוא קודם למ"ס כזה מס לז"א סוף מעשה במחשבה תחלה דבאמת הוא תחלה במחשבה רק שנתהפך כחותם המתהפך בהנחתם לכן נכתב מם מ"פ קודם מ"ס. ובזה יש ליישב גם המכילתא הנ"ל מנין שאם התאוה סופו לחמוד שנאמר לא תתאוה ולא תחמוד כו' הרי בתורה נכתב תחלה לא תחמוד: אך לפי הנ"ל דבכל מקום סוף מעשה במחשבה תחלה אך המעשה נכתב תחלה כמו מם כן נכתוב לא תחמוד שהוא מעשה קודם תתאוה שהוא מחשבה אף שהוא במחשבה תחלה. ועוי"ל עפמ"ש בס' הנחמד דרך פקודיך דהמתאוה את שאינו שלו הוא כמו האדם המתאוה להיות בצורת שור או גמל אשר בודאי לא יתאוה לזה לעולם כי יודע אשר הש"י בראו בתכונה שלו לטובתו כן המתאוה למה שאין לו. כ"א הי' ראוי לו בודאי תי' לו כי הקב"ה יודע איך להטיב לכ"א בתכלית הטובה ולא לאדם בו"ד להבין דרכו בזה לכן יסתפק במה שיש לו וישמח בחלקו הטוב לו וע"ש באריכות. ונרמז באות מ"ם עפמ"ש בפליאה מ"ם רומז למלכות שאינה מטיבה כ"א לטובים ע"פ הדין ע"ש ורומז מצוה זו שלא יתאוה האדם לאיזה טובה שיש לחברו כי בודאי אם הי' מגיע לו טובה זו הי' לו ואם אין מגיע לו ע"פ הדין למה לו להתאוות לזה: ואת תחי ו מצות יחוד הש"י להאמין שהוא יחיד בתכלית אחדות הפשוט שנאמר שמע ישראל י"א ה' אחד. בחינוך כ' טמ"ז שזה עיקר האמונה והוא עמוד חזק שלב כל בן דעת סומך עליו עכ"ד והרדב"ז כ' כי מדותיו של הקב"ה שהם הספירות הק' אשר בהם פועל פעולותיו פעם לדין פעם לרחמים כפי הכנת המקבל ואדון יחיד מושל בכולם ותם אדוקות בו ית"ש והוא כנשמה להם והם פועלים פעולתיו כפי רצונו ית' בלי אמירה שיגיע אליהם ממנו דבור לפי שיודעים רצון הנשמה ואל תתמה שהרי אברי האדם מתנועעין כרצון הנשמה מבלי דיבור אליהם לפי שהנשמה מתפשטות בכל הגוף כן ענין הספירות הללו עכ"ד ועיין פרד"ס שער ל"ב ועיין בע"ח שער פו"ח דרוש ח' ובשער אבי"ע פ"ב ונרמז באות ו' עד"ש בזהר בהקדמה דף י"ב פקודא תליתאי כו' ליחדא לי' בכל יומא יחודא כדקא יאות באינון שית סטרין עילאין ולמעביד לון יחודא חדא בשית תיבין דשמע ישראל ולכוונא רעותא לעילא בהדייהו וע"ד אחד אצטריך לארכא לי' בשית תיבין ודא הוא דכתיב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד יתכנשון דרגין דתחות שמיא לאתאחד בי' יראה למהוו שלימין לשית סטרין כדקא יאות ועם כל דא בההוא יחודא אצטריך לקשרא בי' יראת דאצטריך לארכא בד' דאחד עכ"ד. וכ' במק"מ ולאכוונא רעותא דלעילא פי' להמשיך המוחין אל הו"ק דז"א וז"ש בהדייהו א"ב ולכוונא רעותא כו' יובן עם מ"ש הרב ז"ל כי כשמעלה ו"ק דזו"נ בסוד מ"נ לאמא בק"ש יעלה נשמתו ורוחו ונפשו עמהם וז"ש לעילא בהדייהו כשית תיבין גרסינן ופי' שית תיבין דשמע ישראל הם ו' סטרין שהם ו"ק דזעיר והם מעלה מטה וד' רוחות וארז"ל שיאריך באחד שיעור שימליכהו במעלה ומטה וד"ר ירמז לו"ק דזעיר וז"ש לארכא לי' כשית תיבין דרגא דתחות שמיא הם המוחין דזעיר שהם תחת ת"ת דאמא שנק' שמים ולאתאחדא בי' פי' בז"א למיהווא בשלימו לשית סטרין פי' לעשות שלימות ותיקון לו"ק שהם ו' סטרין ושיעור הכ' יקוו המים הם המוחין דז"א שהם קו המדה דז"א שמודדין אותו ואומרים שכל ספירה עד פה תבא לא יותר והם מתחת השמים ת"ת דאמא אשר מתחתיו מתחילין נה"י דאמא להתפשט והיכן הם מתפשטים אמר אל מקום אחד שהוא ז"א הנקרא מקו"ם ועכ"ד בההוא יחודא פי' אף שעיקר המוחין לז"א עכ"ז צריך לקשור המלכות ג"כ כי גם המלכות באים לה מוחין בק"ש ויראה היא לאה וז"ש דאצטריך לארכא בד' דאחד כי כ' הרב ד' דאחד הוא לאה וצריך לעשותה ד גדולה כמו ד דלתין והם ד' אלפין פשוטים שלוקחת לאה עכ"ל מק"מ הרי בעליל איך נרמז יחוד דק"ש באות ו' בכמה פנים ועיין בפע"ח ובסידור דעיקר יחוד דק"ש הוא הו"ק. ובזהר תרומה קל"ג ע"ב כיון דאמרו ישראל ה' אחד באתערותא דשית סטרין כדין כל