דרך חוקיך קנה

ומשם יוצא הנהגת דין ומשפט בעולם והיא עדה שופטות ע"ד הא דרכך בראש וכן ה עדה מצלת כי בזמן שאדם בצער השכינה אומרת קלני מראשי כו' והיא ה המרחמת על בניה כטעם לא מאסתים ולא געלתים לכלת"ם וכ' בזוה"ק עבור כל"ה דילי' והיא עדה המצלת ומהפכת בזכותו לכן צריך להביא המשפט לפני העדה אות ה הק' משם הוי"ה ב"ה: את תיא א שישיבו הב"ד את הרוצח בשגגה לעיר מקלט שנאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו. בחי' כ' לפי שעון רציחה חמור מאוד לכן ראוי למי שבאה תקלה ע"י שיצטער עלי' צער גלות ששקול כמעט כמיתה שנפרד מאוהביו וממולדתו ועוד יש תיקון עולם בזה שינצל מיד גואל הדם ועוד תועלת בדבר לבל יראו קרובי המוכה את הרוצח לעיניהם תמיד ודרכי התורה ונתיבותיה שלום עכ"ד. ומהר"ם כ' לפי שגלות מכפרת עון והבחיי כ' וההורג בשוגג נענש בגלות לא במיתה לפי שלא הי' לבו מסכים בהרציחה ואין חיוב מיתה עד שיהי' הגוף והלב משותפין הגוף בתנועותיו והלב בכוונתו עכ"ד. וי"ל בזה דהנה ההורג במזיד שהוא במחשבה ובמעשה נדון בגוף ובנפש דהיינו להרגו ואז יאבד גופו ונפשו דהוא חיותו אבל ההורג בלא מחשבה אין לדונו רק בחלק המעשה שהוא הגוף לבד לכן ענשו גלות דהוא צער הגוף לבד אבל נפשו תנתן לו שהוא חיותו. והנה מצינו באדם הראשון שגרם שפיכות דם לכל העולם אמנם הי' בלא כוונה כי הי' ע"י פתוי הנחש לכן נדון כשוגג ונתחייב גלות כטעם ויגרש את האדם כו' וכן קין נדון כשוגג כמ"ש במדרשי רז"ל לכן נדון להיות נע ונד בארץ והוא מקלט וכפירש"י מקום שכל הגולים נקלטים שם ונרמז מקלט גי' נ"ע ונ"ד חסר א' והוא א חכמה לפי שהי' בלי מחשבה וחכמה. ונרמז מ"ז באות א הרומז דם האדם כמ"ש בכוונת שופך דם האדם כי א אשר באות וא"ו של שם מ"ה אד"ם יוד הא וא"ו הא רומז חיות אדם כי בלי א מספרו דם וא' משלים לאדם לכן באדם דמו ישפך אמנם ההורג בשוגג בלי א' חכמה אף ששפך דם מ"מ לא פגם כ"כ בא' לכן דינו לצער גופו כמעט כטעם מיתה אבל חיותו שהוא א דאדם ישאר בחיים ויש עוד להתבונן בטעם מ"ז בס"ד כי מצינו בנזקין חייב האדם אף בשוגג כאמרם אדם מועד לעולם כי האדם יש לו דעת אם יתן לבו להתבונן להשמר מכל נזק אמנם לההורג נפש בשגגה אינו נדון כמזיד כי לא יחפוץ ה' במות המת אם יש לו אמתלא וטענה כי אף למזיד מהפכים בזכותו בד"נ מ"מ השיב לו הש"י גמולו מדה כנ"מ יען אשר עשה בלא חכמה ודעת ולא שם לבבו להשמר מאסון כזה לכן נגמל לו להיות נע ונד בארץ אשר עי"ז יאבד חכמתו ודעתו כמארז"ל [מגלה י"ב] שאנן מואב מנעוריו כו' ובגולה לא הלך ע"כ עמד טעמו בו לכן נשאל מהם עיצה וחכמה משא"כ מי שהולך בגולה נאבדה ממנו טעם ועצה ודעת לכן משפטו לישב במקלט עד מות הכה"ג שהוא בחי' חכמה כמ"ש המקובלים והעם בכלל נכללים בכה"ג א חכמה שבדורם לכן אם עשה א' מהמון ענין כזה להרוג בלי דעת וחכמה נעשה פגם בחכמה הכללית שבעולם והוא הכה"ג שבדור כי הוא המשפיע החכמה לכל דורו לכן יאבד הרוצח בשגגה החכמה בגולה עד מות כה"ג הזה ולאח"כ ישוב לביתו והבן: תיב ת שלא יורה העד בד"ג בין זכות בין חוב שנאמר ועד א' לא יענה בנפש למות. ואף אם יש עדים כשרים זולתו וא"צ לעדותו מ"מ אסור להורות כמ"ש בחינוך בטמ"ז כיון שראה בעצמו המעשה הרעה יחם לבבו לנקום ממנו ולא יוכל להפוך בזכותו והתורה אמרה והצילו העדה עכ"ד משא"כ בדיני ממונות אם א"צ לעדותו נעשה גם דיין כמ"ש בתוס' כתובות ל"א ד"ה הנד. ובס' אמרת הצרופה הקשה הלא בגמ' סנהדרין מבואר הטעם משום דמחזי כנוגע בעדות ופירש"י שם לפי שהעד ירא פן יוזם ויתחייב לכן יהפוך בזכותו הרי מוכח להיפוך מטעם החינוך הנ"ל שכתב שלא יהפוך בזכותו עכ"ד. ולענ"ד לא ק"מ דסברת החינוך מצינו בגמ' ר"ה דף כ"ו לענין אין עד נעשה דיין משום דחזי בעצמו לא יהפוך בזכותו ובאמת ב' הטעמים צדקו יחדיו ואין כאן סתירה כיון דבעינן ושפטו העדה והצילו העדה ובגמרא סנהדרין כ' הטעם משום דלא יתקיים ושפטו העדה ובגמ' דר"ה כ' הטעם משום דלא יתקיים והצילו העדה והחינוך מביא הטעם הפשוט ביותר המבואר בר"ה כנ"ל דלא יקוים והצילו העדה. ונרמז מ"ז באות ת הרומז ת' תחיה ת תמות והוא ושפטו העדה והצילו העדה ובעינן שנוכל לקיים שניהם ת' תחי' ת' תמות ואם יורה העד לא נוכל לקיים שניהם כמ"ש בר"ה ובסנהדרין ולפי' החינוך הנ"ל יש לרמוז מ"ז במספר תי"ב גי' נצ"ר חס"ד כי לא יחפוץ בהשחתת עולם ובמות המת כי חפץ חסד הוא להפוך בזכותו להטותו לתחי' ת תחי' ע"י והצילו העדה לכן אסור להעד להורות בדינו וכנ"ל: השמים תיג ה שלא ליקח כופר מהרוצח במזיד