דרך חוקיך יב

באותיות ו"ה ולהנ"ל יונח דמיירי במכוין במל"ת לאסור הס"ם וחילי' דילי' תחת פולחנא דקוב"ה דהוא ג"כ בחי' מ"ע. וגם לפמ"ש בע"ח הנ"ל במ"ע גורם לתקן רק הטוב והיצ"ט ובמל"ת מכוין לשעבד הרע תחת הטוב ועושה מרע טוב והיינו באופן הנ"ל. והנה הכוונה הזה הוא רק במחשבה דתות כמעשה לכן נרמז זה בשם י"ה עולם המחשבה. משא"כ מ"ע הוא במעשה ממש לכן נרמז בו"ה ששם ז' ימי הבנין עולם המעשה: ויש ליישב עוד דהנה כתיב סור מרע וע"ט דקודם צ"ל סור מרע כי כל המצות ומע"ט שאדם עושה בעודנו רשע הם הולכים למקום הקליפות ר"ל כמ"ש נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים לכן משפט הקדימה בזמן הוא מל"ת. לכן הוקדמו גם ברמז שם הוי"ה ב"ה הקודם לקודם י"ה למל"ת ו"ה למ"ע ויל"ע דהנה מל"ת הוא בנוקבא שהוא ש"ם כנודע מכוונת שמ"ע דק"ש. והנה אבא יסד ברתא כטעם. בחכמה יסד ארץ לכן נרמז שמי עם י"ה שהוא חכמה למל"ת ומ"ע הוא בדבר סוד זכ"ר לכן זכרי שהוא ז"א בחי' ו' ואות ה' טפלה אליו תמיד לכן במ"ע זכרי עם ו"ה: ובלק"ת בראשית מיישב בקדשו כי שמי גי' קפ"ד קס"ו אחורים דע"ב ס"ג והפנים הוא י"ה לכן שמי מצטרף עם י"ה ונעשה שס"ה כי ע"י קיום ל"ת גורם להתחבר אחוריים דאו"א עם הפנים. ולהיות כי זווג או"א נעלם מאוד לכן להיות מל"ת שהם דינים גורמים החילוף ונתחלפו י"ה באותיות מ"ל. ובמ"ע גורם זווג בלי העלמה וחלוף לכן נקראים מצוה ע"כ. וי"ל שלכן כתיב זה שמי לעלם לשון העלמה. כי אותיות י"ה הפנים של שמי באים באותיות מ"צ כטעם הנסתרות לה' אלקינו וזה זכרי היינו אותיות ו"ה נזכרים בגלוי לדר דר הנגלות לנו ולבנינו: וידוע שיש בכל מצוה בחי' מחשבה דבור מעשה ובזוה"ק עובדא מלולא רעותא. והם נגד נפש רוח נשמה. והם נגד כל קומת עשר ספירות מחשבה חב"ד. דבור חג"ת. מעשה נהי"ם כנודע וצריך אדם השלם לכוין בכל מצוה ומע"ט ג' בחי' הנ"ל. ואם לאו הוא חסרון ומום ח"ו. וכן נרמז אדם א' רומז למחשבה אלף חכמה כנודע ד' דבור מ' מעשה: והנה מחשבה הוא לכוין לקיים המצוה לשם שמים ולעשות לו נ"ר שעושה רצונו ית' שציונו. ודבור בעת שלומד הלכות המצוה. ומעשה הוא מעשה ממש. והנה במל"ת יש ג"כ מעשה אם מכוין כנ"ל לאסור הס"ם וכת דילי' תחת פולחנא דקוב"ה. ומכ"ש בענין ל"ת שצריך להטריח א"ע להנצל ממנה כמו חמץ בפסח שצריך לעבוד בגופו וממונו קודם פסח. וכן מאכלות אסורות צריך להכנה דרבה וכן לשבות בשבת ויו"ט ממלאכה צריך מעשה מקודם וכדומה. וי"ל לפמ"ש בתיקונים שבכל ממלל דקדושה צריך לייחד קול דבור ביחד שהוא יחוד קוב"הו א"כ צריך לד' בחי' מחשב"ה דבו"ר קו"ל מעש"ה עולה בשוה יחוד שמע ישראל הויה אלקינו הויה אחד ליחד בכל מצוה יחודא עילאה ית"ש: וידוע עוד מסה"ק דבכל מצוה יש יב"ק יחו"ד קדוש"ה ברכ"ה. כי מכל מצוה נעשה יחוד למעלה. והאדם מתקדש למטה כטעם אשר קדשינו במצותיו וברכה הוא הברכה. וג' אלה נגד אברה"ם והיה ברכ"ה, יצח"ק קדוש"ה עולה על המזבח ונתקדש. יעקב יחודא עם בניו כנודע והם חס"ד גבור"ה ת"ת עיין זוהר משפטים קט"ז ובפע"ח שער הברכות. שהם אהב"ה ירא"ה אמ"ת במספר יחו"ד קדוש"ה ברכ"ה. אשר הם ג' קוין ימין שמאל אמצע והם ג' ווין הרי יחוד קדושה ברכה אהבה יראה אמת עם ג' ווין גי' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ונרמז גם יח"ת בכל מצוה הרי נרמז בכל מצוה ב' יחודים שהם יח"ע שמע ישראל י"א י"א ויח"ת ברוך שם כמל"ו והנה מבואר בסה"ק שכ"א צריך לקיים כל תרי"גמ ואם לאו הוא מוכרח להתגלגל שנית וכ"פ. והנה יש כמה מצות שלא יוכל לקיים כ"א גם מצות התלויים בארץ. ונתנו עצה לזה חז"ל להתכלל כל אחד עם כל ישראל ומה שחסר זה גלה זה ובין כולם מתקיימים תרי"גמ ומצות התלויות בארץ יוכל לקיים עד"ש ונשלמה פרים שפתינו בלימוד ההלכות כנודע. ועוד אמרו בזה דהנה כל מצוה כלולה, מכל התרי"גמ כי בקדושה יש התכללות. והמצות תלויות בספירות וכמו שהספירות כלולים זב"ז כן תרי"גמ כ"כ בשל"ה. לכן אם מקיים מצוה א' כראוי נחשב לו כאלו קיים כל תרי"גמ התלוים בה וכן אומרים יה"ר כאלו קיימתיה כו' ותרי"גמ התלוים בה וכ"כ הרמב"ם ז"ל במשנה א"ר חנינא בן עקשיא כו' לפיכך הרבה להם תו"מ כי כשהם הרבה א"א שלא יקיים א' על מתכונתה וזוכה לעוה"ב: לכן אומרים בברכות המצות אשר קדשנו במצותיו וצונו המצות לשון רבים והמצווים לעשות לשון רבים כדי לכלול המצוה עם כל המצות ולכלול העושה עם כל ישראל העושים ומקיימים ובזה יחשב כאלו כל ישראל מקיימים כל המצות התורה והבן: רש"י ז"ל בתחלת התורה ז"ל הק' אר"י לא הי' צריך התורה להתחיל אלא מהחודש הזה לכם כו' ומ"ט פתח בבראשית כו' והקשה במזרחי הלא יש ג' מצות בתורה קודם החודש הזה שהם מצות פ"ו מילה