דרך חוקיך קיג

שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא בי' ההוא חילא ואתקיים בי' ובמה אתקיים בי' כד ישרי עלי' שבת חד ואי לא לא אתקיים עכ"ד. וזהו כוונת החינוך באמרו משלימות הקרבן שיהי' בן ח"י כי יעבור עליו שבת דהוא שלימוי לכל ימי המעשה והוא הצורה של כל השבוע ותחול הצורה הזאת גם על הקרבן וטעם זה גם גבי מילה שכ' מהר"ם שלכלוכי הלידה והטומאה יגרשם השבת וי"ל ג"כ לפי שלכלוכי הלידה וזוהמא בא מן קללת חוה בעצב תלדי בנים ומבואר בתקונים עצבון בא מטחול דהיא לילית ר"ל והוא ע"י הנחש שבא על חוה שנעשית לילית וע"י ש"ק שהוא תיקון החטא אדה"ר וחוה מגרשים לכלוכי הלידה בחי' עצבון רוח הנ"ל וזה הטעם גם לז' ימי מילואים כדי שיעבור שבת על המשכן והכלים לאתושבא ההוא חילא וביום השמיני נתקן הכל בסוד מלך הח' מלך הדר עיין לק"ת לך וזהו השלימות של ח' ימים. ונרמז באות ש הרומז שבת כמ"ש בזוהר ובתיקונים כ"פ תמן ש תמן בת. וכן ש רומז שלימות כמ"ש בשעג"ע. וכן נרמז בשי"ן ז' מדות הקדושות ג' יודין ג' אבות חג"ת. ג' ווין נה"י. רגל התחתון שהוא כ' הוא מלכות. הרי ז' ימי בנין ובכללם שב"ת ואח"כ ראוי לקרבן ולמילה. ונרמז באות ש' מן לקדשו הנאמר גבי שבת כדי לקדש הקרבן ע"י קדושת שבת וכמ"ש בזוהר. והרדב"ז כ' טמ"ז לפי שעדיין לא נשלמו אבריו ואם לא יעבור עליו היקף שלם עדיין לא נשלמו ואין ראוי להקרבה ולפי סוד הגלגול כמו שבתחלה אין ראוי להקביל פני השכינה עד שנמול לח' כן עתה אין ראוי להקרבה ע"ג המזבח הרומז לשכינה עד עבור עליו ח"י עכ"ל. וזה יש לרמוז באות ש' הרומז זיו שכינה. ויש לבאר לפ"ז המד"ר שור או כשב כו' זש"ה מה שהיה כבר הוא ר"ל מה שהי' כבר אז בעת המילה שעברו עליו ימי ההיקף ואח"כ נמול והוא נעשה כקרבן כן הוא עתה בעת שנתגלגל בבהמה אין ראוי לקרבן עד שיעברו עליו ח"י: רצה ו שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. בחינוך כ' כדי שיתן אל לבו השגחתו על כל בע"ח שלא יתבטל א' מן המינים לעולם ע"כ מנענו מלכלות האילן והענפים יחד לרמז זה ועוד כדי לקבוע בנפשותינו מידת החמלה ולהרחיק אותנו ממדת אכזריות עכ"ד. ומהר"ם כ' טמ"ז שלא לכלות האילן והענפים יחד כדי שלא יעקר מין א' מן העולם וממה שת"א ותורתא ושייתא נראה דסובר דאין חוששין לזרע האב [א"כ אין אסור אב ובנו רק אם ובנה לכן פי' התרגום לשון נקיבה] ורמז גדול שלא להזכיר מכירת יוסף בכור שור [לכן מתרגם על שור ותורתא שהיא פרה ולא שור] ושה פזורה ישראל רומז על דוד המלך ששניהם מזומנים להושיע את ישראל בית יעקב אש ובית יוסף להבה [והם תרין משיחין מב"ד ומב"י והם שור ושה] ביום א' יזרחו שניהם וא' יקים את חברו ומ"ש אותו [ר"ל אם ע"פ הלכה אינו חייב רק תורתא ושייתא נקבה מדוע לא נאמר אותה] נראה דהממונה תובע עלבון אכזריות של אותו וא"ב אם יסחטו ביום אחד [ר"ל משיח ב"ד ומשיח ב"י הם שו"ר וש"ה והם אותו ובנו כי יעקב הוא דוד שהוא בחי' ש"ה ר"ת "שכינה "הקדושה ושור הוא יוסף] עכ"ד בתוס' ביאור. ויש לרמוז באות ו' דהוא ת"ת מדת הרחמים כטעם החינוך לעורר חמלה בנפשותינו להתנהג מדה"ר. ונרמז גם מ"ש מהר"ם שרומז ליעקב ויוסף אותו ואת בנו והם תרין משיחין. נרמז באות וו כזה ו' ראשונה הוא יעקב ו' שניה הוא יוסף כמ"ש בזוהר וישב קפ"ב ע"ב ובזוה"ק משפטים הקם תקים עמו הקם ו' עילאה משיח ראשון תקים עמו עם ו' שני' דהוא צדיק. ולכן נרמז בתורה לשון זכר לרמוז על זה כמ"ש מהר"ם הנ"ל וזהו אותו ואת בנו משב"י ומשב"ד לא תשחטו ביום אחד היינו באלף הששי שהוא יום אחד להקב"ה וז"ש מהר"ם שהממונה תובע עלבון אכזריות של או"ב ובזוה"ק אמור צ"ב בגין דלית לך יומא לתתא דלא שלטא בי' יומא אחרא עילאה כו' ואי אתער ב"נ לרחמא לתתא אתער רחמא על ההוא יומא כו' איתער ב"נ עובדא דאכזרי הכי איתער בההוא יומא ופגים לי' כו' זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תליא מילתא לאתערא מלה אחרא עכ"ד הק' ונראה דנותן טעם מדוע דוקא תליא מלתא ביום אחד ואם שחט הראשון קודם הלילה והב' תיכף בתחלת הלילה שאין ביניהם כ"א רבע שעה מותר ולא הוה אכזריות ואם שחט הא' תחלת הלילה והב' סוף היום דהוה ביניהם שעות הרבה אסור והוה אכזריות לכן אמר בזוה"ק דיומא גרים. והנה לטעם החינוך לקבוע בנפשינו מידת החמלה יש לישב קושיות תוס' מגלה כ"ה על פיוט יום ב' דפסח צדקו אותו וא"ב ביום א' בל תשחטו דמשמע דבא להצדיק דינו של הקב"ה שהוא מדה"ר והקשו הלא אסור לומר כשם שחסת על או"ב כן חוס עלינו כיון שהמצות אינם אלא גזרות לא מצד רחמנות ע"ש ולהנ"ל יונח דהכוונה הוא להצדיק הש"י על שרצה להרגיל אותנו במה"ר כטעם החינוך וכמ"ש הפייטין אח"ז מיד מחשבותיך לרחמינו ר"ל כדי לקבוע בנפשותינו הרחמים והחמלה אבל מצותיו הם רק גז"רות לא רחמנות. אבל על תרגום